איך נתניהו ותומכי ישראל פישלו ב"הסברה הישראלית"

אני בטוח שאילו רק בנימין נתניהו היה מבין בהעברת מסרים כמוני, הוא כנראה היה צעקן ברשתות החברתיות כמוני, במקום לנצח שוב ושוב בבחירות קשות ולכהן כראש ממשלת ישראל. אבל לפעמים אנשים מבחוץ רואים בעיות שאנשים מבפנים מפספסים. לא מפני שהם חכמים יותר, אלא מפני שהם רואים את לוח השחמט מזווית אחרת. הם גם אינם צריכים לקחת בחשבון את השיקולים הפוליטיים, הדיפלומטיים והאלקטורליים שאיתם מתמודדים האנשים שיושבים ליד השולחן.

וזה מביא אותי לנאום האחרון של נתניהו באו"ם, שבו הוא שאל: "איזה משטר שמבצע רצח עם נותן מיליון חיסונים נגד פוליו לאוכלוסיית האויב? איזה משטר שמבצע רצח עם מאפשר חלוקה של שני מיליון טונות של מזון בתוך עזה?".

כאן נתניהו כרך את ישראל במילה מתלהמת וטעונה, והפך דבר שהיה צריך להיות הצהרה ברורה - לשאלה.

הגישה החזקה יותר הייתה להציג את העובדות באופן ישיר: "לאלה שמאשימים את ישראל בכך שהיא אינה מנהלת מלחמה צודקת בעזה, הסתכלו בנתונים של חמאס עצמו. הנתונים מראים שהקבוצה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר למות בעזה בשלוש השנים האחרונות הייתה גברים בגילי 25 עד 45, וזו גם הקבוצה שבה הסיכוי הגבוה ביותר למצוא לוחמים. בקרב בני הנוער המבוגרים יותר - קבוצת הגיל שבה נמצאים גם חיילים ילדים בעזה - מספר ההרוגים הזכרים גבוה פי שלושה ממספר ההרוגות, לפי חמאס, והקבוצה הבטוחה ביותר הייתה ילדים מתחת לגיל 10".

זה בדיוק העניין: להציג עובדות במקום לשאול שאלות עוקצניות.

נתניהו יכול היה להמשיך: "רצח עם היה ב-7 באוקטובר 2023, כאשר עזתים טבחו ב-1,200 בני אדם בתוך 12 שעות, קצב ששווה ל-72 אלף בני אדם בחודש. כאן לא מדובר בטענה על 72 אלף הרוגים, בעיקר גברים בגיל לחימה והאנשים שהיו בסביבתם הקרובה. זה היה טבח ישיר במשפחות, אדם אחר אדם".

כך נתניהו היה משתמש במילה הטעונה "רצח עם" נגד האויב של ישראל. למעשה, זה בדיוק מה שהמאמר שלי עשה עכשיו, מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במילה הזאת בהקשר של ישראל כמבצעת אותו.

למרבה הצער, ההרגל הרטורי של נתניהו דומה למה שעושים הרבה "לוחמים יהודים" ברשתות החברתיות ובטלוויזיה. מישהו מעלה האשמה בנוגע להרוגים בעזה, והתשובה היא: "מה עוד ישראל הייתה אמורה לעשות?". בכך כבר מקבלים את הנחת היסוד בנוגע לפעולותיה של ישראל בעזה, ואז שואלים שאלה במקום להשתמש בנתונים של חמאס עצמו כדי לדחות את הטענה על הסף. במקום לדחות את הטענה, מקבלים אותה ומשאירים את הדיון פתוח באמצעות שאלה.

האדם הממוצע שצופה בטלוויזיה או גולל ברשתות החברתיות אינו מתעניין בשאלות-נגד מסובכות ובעקיצות מתוחכמות, במיוחד כאשר ההאשמות נגד ישראל תמיד מגיעות במשפטים קצרים או אפילו במילים בודדות כמו דיכוי, רצח עם, רעב, עקירה ואפרטהייד. בום. בום. בום. מכות של מילה אחת, בזמן שהצד השני עסוק בלהגיב במקום לתקוף, וגם מגיב באמצעות שאלות במקום באמצעות עובדות ברורות וחדות שיכולות לשמש כמתקפת נגד, כמו הנתונים של חמאס עצמו שמצביעים על שימוש בחיילים ילדים בעזה.

בעיה נוספת אצל תומכי ישראל היא הטירוף שבקבלת כל טענה כעובדה עד שיוכח אחרת. תומכי הפלסטינים טענו שישראל פגעה במאות אנשים באתרי חלוקת סיוע. תגובה הגיונית הייתה יכולה להיות: "אתם ממציאים דברים על מקומות בהם עזתים מסתובבים עם מצלמות ולא מפסיקים לתעד - ובכל זאת אין לכם שום הוכחה לכל ההמצאות שלכם". במקום זאת, מתפתחים דיונים מורכבים בשאלה האם השקר הזה באמת התרחש.

הפרכת טענות היא עוד אובססיה של תומכי ישראל. שוב ושוב רואים תומכי ישראל שמכריזים בגאווה כמה טענות הם הצליחו להפריך. בינתיים, היריבים שלהם אינם מבלים את ימיהם בהפרכת הטענות של ישראל. הם מעלים טענה אחת ואחריה עוד אחת, ומשאירים את מגיני ישראל במצב התגוננות תמידי; תגובה לטענות אבסורדיות חדשות שאין אפילו כמות מינימלית של ראיות כדי לתמוך בהן, או לטענות שמופרכות מעצם הטענה עצמה, כמו זעקות על רעב שמגיעות מצד עזתים שמנים.

כאשר ההתנהגות התגובתית הזאת, שמקבלת את הנחות היסוד של הצד השני ושואלת שאלות, אינה משיגה תוצאות, אותם "לוחמים" שממשיכים לעשות בלגן מאשימים את "ההסברה הישראלית הגרועה" בשקרים שמופיעים בטלוויזיה. גם זו עמדה של מפסידנים, משום שהיא פוטרת את מפיצי השקרים מאחריות לחלקם בהפצתם.

אם פוליטיקאי, דיפלומט, מנהיג של ארגון לא ממשלתי, פרשן או פודקאסטר חוזר על מידע שאפשר להוכיח שהוא שקרי, או מפיץ טענות שאין להן שום בסיס עובדתי, צריך פשוט לקרוא לו שקרן ולדרוש ממנו הוכחות. לא להיגרר להסברים ארוכים בניסיון להוכיח למה הוא טועה. מי שטוען לרעב בעזה - שיוכיח שהיה רעב. מי שמצטט את מספרי ההרוגים של חמאס כדי להאשים את ישראל - שיתמודד עם הפילוח של אותם נתונים עצמם. מי שמדבר על הסיוע האמריקאי לישראל - שיכיר קודם את העובדות הבסיסיות. נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את ההאשמה, לא על ישראל להפריך אותה.

זו אינה האחריות של "ההסברה הישראלית" לרדוף אחרי כל שקר שמישהו מפרסם ולהסביר באריכות למה הוא שקר. האחריות של פרשנים ופודקאסטרים היא לא להפיץ טענות שאין להם דרך לבסס. ואם הם עושים זאת, התגובה לא צריכה להיות "תנו לנו להסביר". היא צריכה להיות פשוטה: "אתם מפיצים טענות מופרכות בלי הוכחות. אתם שקרנים!".

ולבסוף, יש את הזעם. עוד טקטיקה אהובה על המחנה התומך בישראל. תומכי הפלסטינים טוענים ש"ציונות היא גזענות", ובתגובה מתעורר זעם, במקום להשיב: "פלסטיניזם הוא נאציזם". תנו לצד השני להסביר למה זה לא נכון. תנו להם להיות במגננה. תנו להם להתמוטט מרוב זעם.

אם תרצו, אפשר לחזק את טענת הנאציזם בכך שתציינו שהערבים והמוסלמים החופשיים ביותר במזרח התיכון חיים בישראל, ובכל זאת הפלסטיניזם עסוק במאבק נגד ישראל ולא נגד חמאס והרשות הפלסטינית, שתחת שלטונם ערבים באזור סובלים מדיכוי.

אופייני לתומכי ישראל להתנגד לשימוש במשפט הזה בטענה שהוא "מתלהם מדי", בזמן שהצד השני מטיח בישראל את ההאשמות החמורות ביותר בלי לדאוג בכלל עד כמה הטענות האלה מטורפות או שקריות.

תומכי ישראל צריכים להציג עובדות בצורה ברורה ובמונחים שלהם. הם לא צריכים להיות תגובתיים ולשאול שאלות טיפשיות שגם מקבלות הנחות יסוד שקריות נגד ישראל. הציגו טענות עובדתיות. הציגו ראיות. דרשו ראיות מהמאשימים. קבעו את סדר היום במקום לענות כל הזמן על סדר היום של מישהו אחר.

תודה שקראתם, ושימו לב שהמאמר שלי לא שאל אפילו שאלה אחת. הוא הציג דעות בצורה ישירה והחלטית.

יוסי גשטטנר הוא אסטרטג ופרשן פוליטי חרדי-אמריקאי ומייסד OJPAC. הוא פועל זה כשני עשורים בזירה הפוליטית והתקשורתית בארה"ב, ומתווך בין ההנהגה החרדית בארה"ב לבין צמרת הממשל בוושינגטון.