"היד שלי קצרה יותר כי ירו בי מטווח אפס": מיה שם חושפת את הצלקות

ביום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, חטופת חמאס לשעבר מיה שם (24) חושפת את הצלקות הפיזיות והפסיכולוגיות שהותיר בה השבי. היא מספרת ל"דיילי מייל" כיצד שרדה ירי מטווח אפס שכמעט וקטע את ידה, כיצד כמעט דיממה למוות והוחזקה בכלוב על ידי שוביה. במקביל, היא תוקפת את "העדר הפרו פלסטיני" וחושפת מדוע שיר של המוזיקאי הבינלאומי דרייק שמדבר על עזה הותיר אותה המומה.

כיום היא יושבת בבית ששיפצה בעצמה במרכז הארץ, הישג יוצא דופן שהופך למרשים עוד יותר לאור העובדה שאת רוב העבודה עשתה למעשה עם יד אחת שמתפקדת במלואה. ידה השנייה פגועה לצמיתות וקצרה יותר, כתוצאה מהירי שכמעט תלש אותה מגופה בזמן שנחטפה ב-7 באוקטובר 2023.

כשהיא מצביעה על ידה במהלך השיחה, אמרה שם לנטלי ליסבונה, כתבת המזרח התיכון בדיילי מייל: "תקשיבי, העובדה שאני יושבת כאן מולך היא נס. אפילו כשאני מדברת על זה עכשיו, אני מוצאת את עצמי נתקעת עם המילים. זה מעבר לכל דבר שאני יכולה להסביר. תסתכלי על היד שלי. הזרוע הזו קצרה יותר מהשנייה כי הם ירו בי מטווח אפס. היד שלי הייתה כמעט מנותקת לחלוטין. רק חלק קטן ממנה עדיין היה מחובר לגוף שלי. הרמתי את היד שלי מהרצפה וסחבתי אותה איתי. צרחתי. אני עדיין לא מצליחה לתפוס את זה. איבדתי כמות עצומה של דם, משהו כמו חמישה ליטרים. זה נס שאני בחיים. והם לא נתנו לי כלום. שום דבר בכלל". היא התייחסה להיעדר חומרי ההרדמה שלדבריה לא ניתנו לה בזמן שנותחה בעזה על ידי "מנתח".

שם הייתה החטופה הראשונה שאולצה להופיע בסרטון תעמולה של חמאס שפורסם ב-16 באוקטובר 2023, תיעוד שזכה לגינוי נרחב כלוחמה פסיכולוגית. הצעירה בעלת האזרחות הצרפתית והישראלית הוחזקה בשבי 55 ימים לפני ששוחררה בנובמבר 2023. אך שלוש שנים לאחר מכן, היא אומרת שרק עכשיו היא מתחילה לעבד את מה שעבר עליה. היא סיפרה: "אני רק מתחילה להרגיש את זה עכשיו. לפעמים אני יכולה לדבר על מה שקרה, ואז פתאום אני חייבת להפסיק. אבל אני חושבת שזה טוב לי. אני רוצה להבין מה קרה לי ואיך אני יכולה להמשיך משם".

כמעט שלוש שנים לאחר מכן, שם אומרת שחלק ממנה עדיין מרגיש לכוד במה שקרה. "זה כאילו אנחנו עדיין בעזה, במובן מסוים". גם על הרגע שבו נגררה מעבר לגבול עדיין קשה לה לדבר. "היו איתי שבעה מחבלי חמאס במכונית פרטית רגילה עם חמישה מושבים. הם גררו אותי בשיער שלי, דחפו אותי למכונית והורידו לי את הראש בכוח. זה כל מה שאני יכולה להגיד. אני באמת לא יכולה לדבר על השאר היום".

שם דיברה בעבר על מה שלדבריה ראתה בקרב אזרחים במהלך שביה, כולל ההתנהגות של משפחתו של אחד מהגברים שהחזיקו בה. "כולם, אפילו הילדים. ראיתי את זה במו עיניי. הם מלמדים את הילדים שלהם מההתחלה לשנוא, להפוך למחבלים ולהלל את המוות. אם אתה הורג יהודים, ההורים שלך בעזה גאים בך. הבאת גאווה למשפחה שלך".

היא מספרת שבתחילה קיוותה שהנשים שפגשה יפגינו כלפיה חמלה רבה יותר. "חשבתי שאולי הנשים יהיו שונות. מאישה לאישה, חשבתי שאולי תהיה קצת אנושיות. אבל לא היה כלום. זה היה גרוע יותר עם אשתו של הגבר שהחזיק אותי בשבי. היא שנאה אותי. היא הייתה קנאית וכל כך אכזרית. לפעמים היא הייתה נותנת לי אוכל רק פעם ביומיים או שלושה. הייתי מקבלת בקבוק מים אחד, אולי שניים, לכל השבוע. זה הספיק רק כדי להשאיר אותי בחיים, לא היה אכפת להם ממני".

שם אומרת שאפילו ילדיו של השובה, שלדבריה היו "בסביבות גיל 10, 11 ו-14", התאכזרו אליה. "הם היו מתגרים בי עם אוכל: 'את רוצה אוכל?' ואז הם לא היו נותנים לי. הם התייחסו אליי כמו לחיה בכלוב. הם היו מדברים על דברים נוראיים מולי, בלי להבין שאני מבינה קצת ערבית. למדתי ערבית בעבר, למרות שהערבית בעזה הייתה שונה. הבנתי הרבה ממה שהם אמרו. מה שזעזע אותי היה עד כמה הם היו גאים".

היא מספרת שמה שראתה במהלך 55 הימים שלה בעזה שינה את נקודת המבט שלה על הסכסוך, והותיר אותה מתוסכלת מהאופן שבו לדעתה מבינים כיום את ה-7 באוקטובר ברחבי העולם. "אנשים בעולם באמת לא מבינים את האמת. מה שראיתי היה מחריד", אמרה. "אבל מה שראיתי בעזה, אפילו בקרב הילדים הקטנים, זעזע אותי. הם התייחסו אליי כמו לחיה בכלוב". עבורה, התיאור הזה היה מילולי באופן מחריד. בשלב מסוים במהלך שביה, היא מספרת, היא ננעלה בתוך כלוב במנהרה כ-60 מטרים מתחת לאדמה.

ללא דרך מילוט, היא אומרת שההישרדות הפכה לקרב פסיכולוגי לא פחות מאשר פיזי. "לא הייתה לי ברירה אלא להישאר חזקה בראש שלי", סיפרה. "הלכתי במנהרות במשך כשעתיים. זה הרגיש אינסופי. המשכתי להגיד לעצמי: 'את בישראל. את בישראל. את בישראל'. אני נשבעת שזה מה שאמרתי לעצמי. שמרתי על הנפש שלי חזקה. שמרתי על הרוח שלי מאוד מאוד חזקה. אבל הגוף שלי היה חלש".

שוביה, היא מספרת, איים עליה שוב ושוב לבל תראה רגש. "הכול הוחזק בתוכי. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לבכות. השובה שלי אמר לי כל הזמן: 'אם תבכי, אני אשלח אותך למנהרות. אני אהרוג אותך'. אז הייתי חייבת להישאר חזקה". הוא גם ניסה לשכנע אותה שלעולם לא תראה שוב את ישראל. היא נזכרת: "הוא היה אומר לי: 'את לא הולכת הביתה. את תישארי כאן".

לאחר שבועות שבהם הייתה ברובם לבד, שם מספרת שבסופו של דבר הועברה למנהרות, שם פגשה חמש נשים ישראליות צעירות נוספות, החטופות הישראליות הראשונות שראתה במהלך שביה. אבל במקום הנחמה שדמיינה שתרגיש כשתראה סוף סוף ישראלים אחרים, היא ניצבה מול נשים שלדבריה החלו לאבד תקווה. "לפני כן, חשבתי שאולי יהיה קל יותר להיות עם ישראלים אחרים", אמרה. "אבל למעשה, כשהייתי לבד, היה לי קל יותר לשמור על עצמי חזקה. כשהם לקחו אותי למנהרות וראיתי את הבנות הישראליות האחרות, הן איבדו תקווה. הן היו שבורות. ניסיתי לדבר איתן ולהגיד להן: 'לא. אנחנו חוזרות הביתה ביחד'".

ואז הגיע הרגע ששם קיוותה לו נואשות במשך כמעט חודשיים. אמרו לה שהיא חוזרת הביתה. אבל במקום להרגיש הקלה, היא מספרת שהחדשות הותירו אותה שבורה מהמחשבה שהיא משאירה את הנשים האחרות מתחת לאדמה. "כשגיליתי שאשתחרר לפני האחרות, הרגשתי נורא", אמרה. "באותו רגע הרגשתי כאילו אני רוצה למות. לעולם לא אשכח את זה. כשאמרו לי שאני חוזרת לישראל, ניסיתי לעמוד, אבל הגוף שלי היה כל כך חלש שבקושי הצלחתי. הבנות הסתכלו עליי ואמרו: 'בבקשה, אל תשכחי אותנו. תילחמי בשבילנו'. ובכיתי".

שם העבירה את השבי שלה בניסיון להכריח את עצמה שלא להישבר. אבל ברגע שחצתה סוף סוף בחזרה לישראל, היא מספרת שהשליטה שהחזיקה אותה בחיים החלה להתפרק. "כשהשתחררתי בחזרה לישראל, הגוף שלי סוף סוף שחרר", אמרה. "החזקתי הכול תחת שליטה כל כך הדוקה. כששחררתי את השליטה הזו, הגוף שלי התחיל לפרכס".

חוויותיה גם שינו את האופן שבו היא רואה את העלייה ברגשות האנטי ישראליים והאנטישמיים ברחבי העולם מאז 7 באוקטובר. היא מאמינה שחלק ניכר מכך ניזון ממה שהיא מתארת כמנטליות של "עדר פרו פלסטיני", כאשר אנשים הולכים אחרי מה שהם רואים ושומעים מבלי, לטענתה, להבין מה קרה באותו יום. "אני חושבת שאנשים לא מבינים כלום", היא אמרה. "אנשים עוקבים אחרי מה שאחרים אומרים, כמו כבשים. הם הולכים אחד אחרי השני. הם עוקבים אחרי מה שהם רואים בחדשות. החדשות מציגות את מה שהן רוצות שאנשים יראו. אני יכולה רק לספר לכם מה אני יודעת מהניסיון שלי: נחטפתי מהמדינה שלי ונלקחתי לעזה. אני יודעת איך הם התייחסו אליי שם".

עבור שם, התגובות משקפות את מה שלדעתה הוא כישלון רחב הרבה יותר בהבנת 7 באוקטובר וחוויותיהם של ישראלים ויהודים מאז המתקפה. "אגיד לך מה הבעיה. אנשים באמת לא מכירים את המציאות", אמרה. "הם לא יודעים, ואין לנו מספיק אנשים שיכולים להסביר לעולם את האמת על ה-7 באוקטובר, מה קרה בישראל, ועל העם הישראלי והיהודי". הראייה שלה לגבי הפער הזה בלתי נפרדת ממה שלדבריה ראתה במהלך השבי. "אני יודעת מה זה אומר להיות ישראלית ויהודייה", אמרה. "בתורה מלמדים אותנו, קודם כל, להיות אדם טוב, בן אדם טוב. אחר כך באים הדברים האחרים. להיות אדם טוב זה מה שחשוב". היא מעמידה את הערכים הללו בניגוד להתנהגות שלדבריה הייתה עדה לה באופן אישי בעזה. "מה שחוויתי בעזה היה שונה לחלוטין", אמרה. "ראיתי אנשים שמהללים את המוות. כשמחבל מת לאחר שביצע פיגוע, המשפחה שלו יכולה להיות גאה בו".

אך לצד הצלקות הפיזיות והפסיכולוגיות, שם מספרת שהשבי גם שינה עמוקות את מערכת היחסים שלה עם האמונה שלה. "זה לא שלא האמנתי באלוהים לפני ה-7 באוקטובר. תמיד האמנתי", אמרה. "אבל האמונה שלי השתנתה בגלל מה שראיתי במו עיניי". לאחר ששרדה את המתקפה בנובה, פצע ירי הרסני ו-55 ימים בשבי, שם אומרת שהיא מאמינה שיש סיבה לכך שחזרה הביתה בחיים. "באמת הרגשתי שאלוהים הציל אותי. הרגשתי שאלוהים שומר עליי".

כעת היא נחושה לכך שמה שקרה לה לא יכתיב את שאר חייה. "אני לא רוצה להעביר את החיים שלי בעצב, להזכיר לעצמי כל הזמן מה קרה רק כדי להרגיש שוב עצובה. אני רוצה להתחתן. אני רוצה לבנות בית בישראל. אני רוצה להיות שמחה". ולמרות כל מה שעברה, שם אומרת שהחלום הגדול ביותר שלה כעת הוא להקים משפחה משלה.