מאינטל ועד הקלפי: למה דווקא עכשיו המחאה החרדית חייבת להישמע?

במערכת הפוליטית הישראלית, כשמעלים מהאוב תיעוד ארכיוני ממערכת הבחירות של 2009, זה בדרך כלל הסרטון הידוע שבו נראה ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עומד בחוץ ומבטיח למוטט את שלטון חמאס. הבטחה שכולנו יודעים מה עלה בגורלה בשנים שבאו לאחר מכן. שלטון חמאס לא הופל, ובשבעה באוקטובר 2023, בשבת שמחת תורה תשפ"ד, פתח ארגון הטרור חמאס ימ"ש במתקפת פתע על ישראל, טבח באזרחים ובחיילים וחטף מאות בני אדם לרצועת עזה. וגם כיום, שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, חמאס עדיין נוכח בעזה ולא פורק מנשקו.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם לאותה שנה, למאורע אחר לגמרי. ירושלים עיר הקודש נאבקת על צביונה. העדה החרדית קוראת לציבור לצאת ולמחות על חילול שבת קדשנו במפעל אינטל באזור התעשייה הר חוצבים, סמוך לשכונות החרדיות.

המונים מבני ציון היקרים תושבי ירושלים יוצאים מדי שבת בשבת, לאחר התפילה, להפגנות סוערות בראשות הגאב"ד, חברי הבד"ץ ורבני הקהילות. אך מדי פעם נזרקת לאוויר גם שאלתם של הפסימיים: עד מתי? ומה התועלת? הרי לא נראה שבעלי המפעל וראשיו עומדים להיכנע לכאבם של המוחים והמפגינים המוכים בחוץ, אז למה לנו לצאת למחאה שממילא אינה מועילה? התשובה הייתה ברורה וחזרה על עצמה בכל פעם מחדש, כמו במחאות ובמאבקים אחרים: חובת מחאה. מצוות מחאה. אנחנו את שלנו חייבים לעשות. את קולנו אנחנו חייבים להשמיע. עושים השתדלות ומאמינים שבסופו של דבר תהיה לה השפעה.

בהמשך גובשו הבנות בין אינטל לבין ועדת הרבנים למען קדושת השבת, שלפיהן העבודה בשבת תצומצם ותיעשה בידי מספר מצומצם של עובדים שאינם יהודים. העדה החרדית עצמה לא קיבלה את ההבנות והמשיכה במחאה. שנים לאחר מכן, ב־2016, הודיעה אינטל על סגירת פעילות הייצור בירושלים במסגרת מהלך התייעלות עולמי, ועל כוונתה להעביר את 170 עובדי המפעל לקריית גת.

מדינת ישראל נמצאת באחת ממערכות הבחירות הסוערות ביותר שידעה המדינה. מכירים את המשפט? את הכותרת? טוב, זה משפט נדוש. איזו מערכת בחירות לא הייתה כאן סוערת? דווקא במובן הזה, נדמה לי שהפעם היא לא סוערת במיוחד. אבל אולי אפשר לומר שזו אחת ממערכות הבחירות המאכזבות שידענו. ואולי גם מהמשעממות. לא לזה ציפינו אחרי השבעה באוקטובר.

בבוקר שאחרי, השמיני באוקטובר, כשהתחלנו להתעורר אל גודל האסון ולהבין מה התרחש כאן, כל אחד בשעה שבה הוא התעורר למציאות החדשה, (ויש שלא קמו עד לרגע זה, מחכים שיעירו אותם), נדמה היה שלפחות על דבר אחד כולם מסכימים. מימין ומשמאל, חרדים, דתיים וחילונים: מה שהיה לא יכול להימשך. מי שכשל בתפקידו חייב ללכת הביתה. כל 120 חברי הכנסת שבמשמרת שלהם התרחש המחדל הגדול.

והנה אנחנו מגיעים לרגע האמת, לרגע שבו אנחנו מממשים את הזכות הדמוקרטית שלנו. ומה מקבלים? יותר נכון: מה בוחרים? עוד מאותו הדבר. שוב אותו קרב: ביבי או לא ביבי. אם חשבנו שאחרי השבת השחורה יגיע גם ה"ויהי אור", קיבלנו שוב "וחושך על פני תהום".

דווקא במגזר החרדי יש מעט אור בקצה המנהרה. אפשר לזהות בו התפכחות מהקונספציה. אנשים מתוך המחנה אמרו: לא עוד. כל אחד מסיבותיו החליט לעשות מעשה, ומתוך כך נולדו מפלגות חדשות.

חשוב להדגיש: לא מדובר בחרדים שוויתרו על אמונתם ועל אורח חייהם. אנשי שלומנו, בשר מבשרנו. הם פשוט אומרים: במקום שאין איש, השתדל להיות איש. ואם אין מי שיעשה את המלאכה, נקום ונעשה אותה בעצמנו. "הקהל" בראשות שלמה אלבוים, "צבע שחור – מגן עולם התורה" בראשות אליהו אליעזר באומרינד, הדמות הדומיננטית הוא יעקב חיים מילר, ו"הציבור החרדי" בראשות מוטי לייטנר. מפלגות שונות, עם גישות שונות, אבל עם מסר משותף: מאסנו בממשלה ובנציגי ציבור כושלים שמועלים בתפקידם.

משלוש יוצא אחד: מוטי לייטנר, העומד בראש "הציבור החרדי", מביא בעיניי בשורה חדשה. שנים שציבור גדול בתוך המגזר החרדי לא זכה לקול משלו. כן, מדי פעם, בימים שלפני פתיחת הקלפיות, כשבמטות הבחירות ראו שהמצב לא בכי טוב, נזכרו גם בו. הביאו כמה אושיות רשת, הצטלמו איתן כשהן מחזיקות בפתק ג', הכניסו אותן להתברך אצל גדול הדור, ואלה מצידן התגייסו למשימה והעלו את התיעוד לרשתות החברתיות, לציבור עוקביהן. ומי רואה את אלה מצביעות ג' ואינו מצביע?

וכמובן, משה גפני התורן יצא ב"הבטחות" לחרדים החדשים, המודרנים או העובדים. וכך קיבל את קולותיהם של אלה שבתמימות האמינו שיש כאן שליחי ציבור אמיתיים, וגם הרוויח את קולות נשותיהם ובנותיהם ה"מוחרמות". אלא שבמציאות, נציגות משלהם לא הייתה להם.

ואין כאן באמת טענה כלפי המפלגות החרדיות מהמיינסטרים. הן פשוט לא מדברות באותה שפה. הציבור גדל, ולרבים שפה משלהם, ואי אפשר באמת לצפות שנציגי דגל התורה וש"ס ייתנו מענה גם לציבור שיש לו צרכים ודרישות אחרים, בלשון המעטה.

כאן נכנס החסיד מוטי לייטנר. איש צעיר, נמרץ וחרוץ, שכבר הוכיח את כוחו בעיריית בית שמש. המפלגה שלו אינה פונה לאברכים היקרים, בני ציון, השומעים לקול רבותיהם ומקיימים את מצוות "ועשית ככל אשר יורוך". אלה בוודאי יצביעו ג' או ש"ס, כהוראת רבותיהם.

אבל יש גם מספיק חרדים אנשי מעשה. חסידים, ליטאים ובני עדות המזרח, שחיי היומיום שלהם לא ממש מסתדרים עם ה"ועשית" המקובל. הם מנהלים אורח חיים חרדי לכל דבר ועניין, אבל שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך אחרים, ולא בטוח שאלו שממונים על ה"ועשית" מרוצים מהבחירות שלהם. גם להם מגיעה נציגות. עבורם מבקש "הציבור החרדי" לפעול בכנסת. ולא רק עבורם.

מה גם שאם מחנה השינוי ינצח בבחירות, ובנט או איזנקוט יעמדו בראש הממשלה, אגודת ישראל וש"ס יראו את הממשלה מבחוץ. דווקא "הציבור החרדי" עשויה למצוא בה את מקומה. גם אם הצהירה על הליכה עם הימין ועם נתניהו, סביר להניח שתהיה פתוחה לשיתוף פעולה עם ממשלה אחרת. יש כאן הזדמנות להכניס לממשלה מפלגה חרדית שתיתן לציבור הזה קול גם סביב שולחן קבלת ההחלטות.

אי אפשר שלא להתייחס ל"צבע שחור – מגן עולם התורה". על פניו, לא ממש ברור מה היא רוצה. יעקב חיים מילר, מיוזמי הרשימה, מצהיר בראיונות, בהודעות קוליות בוואטסאפ ולכל מיקרופון פתוח שזו מפלגה לדבר אחד: ביטול גזירות הגיוס על בני הישיבות. לדבריו, היא באה להעביר את החוק שחברי הכנסת החרדים לא הצליחו להעביר במשך שנותיהם בקואליציה. בינתיים, הבנים שלנו מתמודדים עם מעצרים ועם הגבלות יציאה מהארץ, והסבל גדול. את זה הוא מבקש לתקן.

יש כאן גם קריאת השכמה. "צבע שחור", הקריאה המזוהה עם המחאה נגד גיוס בני הישיבות, מזעיקה את הציבור כשבאים לעצור בחור. עכשיו הרשימה מבקשת להזעיק אותו גם לקלפי, כחובת מחאה כלפי הנציגים החרדים. גם בלי לעבור את אחוז החסימה, יש כאן קול שצריך להישמע. מישהו צריך להזכיר לנציגים שמסתתרים מאחורי סרטונים וקמפיינים מושקעים ומספרים לנו עד כמה הם מייצגים את הציבור החרדי, שברגע האמת הם לא היו שם. וזה מה ש"צבע שחור" באה לעשות.

אלא שאנשי "צבע שחור", מן הסתם, מכירים גם את שאלת אחוז החסימה. כמה אנשים יצביעו לרשימה? ספק אם יעקב חיים מילר בעצמו. אבל זה לא מה שמניע אותם. יש שיראו בזה ניסיון להטריל את המערכת, ויש לומר: הטרלה לא רעה.

מילה למתלבטים שבינינו: אל תהיו פסימיים. אל תשאלו "מה זה כבר ישנה?" בין אם אתם שוקלים לתת את קולכם ל"ציבור החרדי", ל"צבע שחור", ל"הקהל" או לכל מסגרת חדשה אחרת שמבקשת לערער על המובן מאליו – עצם הבחירה היא אמירה. בדיוק כפי שאמרו אז אנשי ירושלים במחאה, מול מפעל אינטל: אנחנו את שלנו חייבים לעשות. את קולנו אנחנו חייבים להשמיע. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים יתברר שגם המחאה השקטה שלכם בקלפי פעלה גדולות ונצורות.