נקמה בפשפשים? על הגשת הלחי ושפיכת התינוק עם המים!

עסקנים, נכדים, מלחכי פנכה, מקורבים וכדומה, הם אינם "גדולי ישראל"!

וכן, מעל לכל במה צריך להיות ברור: התנהגות והתנהלות של חלק מהקהילות והחצרות אינן מעוררות כבוד או מוטיבציה וד"ל.

אולם, כשהאלטרנטיבה היא הענשה עצמית במקום האנשה עצמית, לפעול מהבטן, להימנע מהצבעה או כל סוג של "הצבעת מחאה", זאת הפעולה הכי פחות הגיונית.

אכן, בעת הזאת, להצביע למפלגה חרדית מאורגנת הצועדת לאורם של גדולי ישראל אולי לא תמיד הכי נעימה, אבל יש כאן אינטרס כללי חרדי.

כן, ולא תמיד (בכל תחום) אנו לא ממש אוהבים ו"נהנים" את אשר אנו נאלצים לעשות בתוקף הנסיבות, ברם - בשקלול וניהול הסיכונים, לא תמיד בוחרים את האפשרות הכי טובה, אלא את הכי פחות גרועה.

בבחירות הקרובות יוכרע לא רק "הרכב הכנסת, הממשלה ושריה", אלא - ובעיקר: יועמ"ש, רוב שופטי בית המשפט העליון ובג"ץ, ומכוח כך גופי שלטון מכריעים.

ולגופו של עניין:

בגאון ובבהירות: מפלגה אינה יהדות, נציגות אינה תורה, והכנסת אינה בית המדרש.

הבית הטבעי והאותנטי הוא התורה, השבת, בתי המדרש על כל אגפיהם, הפרהסיה הציבורית וכו'. ובעיקר - עתיד ילדינו והמקום בו יחיו את חייהם כיהודים יראי שמיים, כל אחד על פי דרכו.

מפלגה היא "קונייקטורה פוליטית", הכרחית, אמצעי ולא מהות, טפל ולא עיקר. מפלגה ומייצגיה אינם חסינים מביקורת. כן, כן, כן, בטרם... ביקורת אודות מפלגה ונציגיה אינה ביקורת על שולחיהם - גדולי ופרנסי הדור שליט"א.

מפלגה לא חייבת להוות "בית". אולם ללא עוצמה ומשקל פוליטי, הרבה מעיקרי מה שחשוב לנו ובעינינו, בחלקם יסודותינו - ייפגעו ללא עוררין. הרבה יותר מ"הבית" עלול להיפגע, ואין לנו בית אחר.

כשמצביעים למפלגה, אין המשמעות כי מסכימים לכל מה שהיא פועלת ומייצגת. אזרח בוחר בהתאם לסדרי העדיפויות, כך זה בכל מהלכי החיים. האם קיימת ויש סיבה לביקורת? וואו, בהחלט.

שאלת השאלות מאחורי הפרגוד היא "היכן אני ממקם את עצמי - מהי הזהות שלי?". מה המסר שאבחר שילדיי יבינו ולאורו יתחנכו - למרות הכול, מה מעל הכול.

וזאת לא רק אמונת חכמים במובן התורתי, התורני, האמוני והמיסטי, אלא גם בשיקול קר: מי ומה שטוב לי בברכה, עצה לזיווג, פרנסה, בריאות וכיוצא בזאת, בוודאי רלוונטי לנושאים שהם מעבר לכאן ועכשיו, אני ואתה. משמעויות והשלכות רוחב שהפרט לא ער וחשוף אליהן.

מי שהפך את הכלי למטרה ויעוד נכסף - ראוי שיזכור.

ביקורת לגיטימית, מסקנה הרסנית

יש בהחלט (אוח, כמויות) של ביקורת נוקבת אודות כל סוגי הנציגות החרדית. הכי לגיטימי. אין נציג ציבור שיוכל לחמוק מביקורת, לא מתאים לו? אז הוא לא מתאים...

שאלות נוקבות: מי וכמה סקטוריאליים לחלוטין, ב"פירסט פריוריטי" דאגה ל"חצר ומוסדותיה", הקצאות, משרות ושאר ירקות.

וכן, עושה רושם שעל הדרך נשכחה על ידי מי מהם האחריות לאידישקייט בארץ ישראל עבור "סתם יהודים". האחריות והדאגה לרבי ישראל הלא מוגדר, לציבור, ההתקרבות לאבינו שבשמיים וכמאמר מסילת ישרים "מהי חובתו בעולמו". וזה בהחלט יותר ממתסכל.

אולם, כאן טמון הכשל: מי מהציבור הסבור כי צריך וניתן להפוך ביקורת זו למסקנה פוליטית הרסנית.

יש הבדל תהומי בין הטענה "הנציגות החרדית אינה עושה די ונכון למען היהדות וכלל הציבור", לבין הטענה שליהדות החרדית המאורגנת אין צורך בכוח פוליטי משמעותי ומאורגן. מי שאינו מבחין בין השתיים, לא מתקן את הבעיה - הוא מחריף אותה.

בא לתקן ונמצא מקלקל. מקלקל? משמיד, הורס.

אומנות פוליטית אינה נמדדת רק במה שהצלחת להשיג. אמת המידה, כחלק מההישג, היא גם מה שהצלחת לבלום, למנוע בחוק, באותיות הקטנות, במה שלא אפשרת לרמוס. קל לספור תקציבים; קשה יותר לספור את הגזרות שלא עברו, את הפרצות שלא נפתחו ואת המאבקים שנבלמו עוד בטרם נבטו והבשילו. הישגים אפשר להציג במסיבת עיתונאים; מניעות פוליטיות, מטבען, אינן תמיד זוכות לכותרת. לפעמים החשאיות יפה להן. וד"ל.

אשליות פוליטיות וזיכרון היסטורי

כל מדמייני הדמיונות והאסטרטגים... - גם אם נצטרף לקואליציה "שלהם - והם יייתנו לנו גם שטריימל...", הם בחיים לא ירצו שאנחנו נהיה חלק מ"ההגמוניה". אכן, בעורמה יוזלפו לנו פירורים...

הפסיקו לחיות באשליות, זה יישאר לצמיתות "הם ואנחנו".

מרן הרב שך זצ"ל (שבאופן סמלי יום היארצייט ה- 25 חל ביום הבחירות) - שממש לא גדלתי בערוגה הנמנית על חסידיו... (אולי כלל לא גדלתי...) - היה מהפיקחים והמפוכחים ביותר, חכימא דיהודאי. לא סתם ובחלל ריק הגיעו הצהרותיו בדבר "הם שכחו מה זה להיות יהודי", למרות שכבר אז הם הסכימו לתת (לא רק) לו, לא רק שטריימל/ספודיק אלא גם המבורג ופראק...

הדמויות מוכרות, דעותיהם מפורסמות. הכתובת לא על הקיר, אלא צרובה בכל כיוון.

ריבונו של עולם, האם אנו טרם "7 באוקטובר החרדי"? טחו עינינו מראות? הסימים כבר נדלקו... העובדות על השולחן, צריך רק לקרוא, לנתח ולהסיק.

הם נכדים של ישראל סבא, אולם לדאבון לב הם רק נכדיו. את מה שאנחנו משמרים ומייצגים, לו היה תלוי בהם? נכדיהם לא יזכרו ולא יכירו את סבא ישראל.

נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, טהרת המשפחה, כשרות פומבית, הפרהסיה היהודית - מבחינתם זה אפילו כבר לא חלק מהוויכוח הציבורי והפוליטי בישראל. לא רק מהפן הכלכלי OECD, אלא גם כל התנהלות החיים. הם רוצים לראות את ילדיהם "אירופאים, קונטיננטליים, נאורים, ליברליים, מכלילים, סוציאליים" ושאר מילים מפוצצות המובילות לפרס נובל...

מזווית ראייתם - סטטוס-קוו שייך לבן גוריון, יחיאל קדישאי, אבא אבן וחיים ישראלי. מדינת כל אזרחיה - כמובן רק כשהאזרחים חושבים כמוהם.

אין פעולה יותר אווילית מלהגיש לצד של ה"ערב רב" על מגש של כסף (לא חייב להיות של הצורפים) את הלחי, הכוח, והיכולת לקבוע את סדר היום לעתיד.

במציאות זו, מספר המנדטים החרדיים הכפופים לגדולי التורה אשר עליהם מוטלת האחריות הכללית אינו פרט טכני. הוא נתון בעל משמעות קריטית, הוא משפיע על מאזן הכוחות, על אפשרויות ההכרעה, ועל היכולת להגן על הנושאים האמורים, ועוד לא הזכרנו כלל את עניין הגיוס...

לשמור על הבית

כעס ותסכול של חלק אודות מי מנציגי הציבור מובן, לגיטימי. לא את כולם הייתי לוקח לעסקי הפרטי ובוודאי לא עם כולם הייתי יוצא לחופש!

בוודאי ביתר שאת לתבוע מהם להרים את הראש מעל הצלחת המגזרית, לא לעסוק רק בכיבוי שריפות (ברוב המקרים עם להביור), להילחם חכם (לא תמיד בלקסיקון המצוי של חלקם) ולגלות אחריות ענינית לצביונה היהודי של המדינה.

בהחלט יותר מ-נכשלו כאן, טעו שם, לא עמדו בהבטחות, ובליבת העניין: בסוגיית הגיוס לא סופקה התוצאה, אלא רק הטחת האשמות בשותפים מבית ומחוץ.

במבחן התוצאה - כישלון!

אולם, לשפוך את התינוק עם המים - זאת ממש לא הענשת הנציגות. בהצבעה מחאתית או בהימנעות זהו "גול עצמי", החלשת הציבור שאת ענייניו צריך לקדם.

אין היגיון בתיקון מחדל באמצעות החלשת היכולת להתמודד עם האתגרים المשותפים של כולנו בחוץ.

המפלגות החרדיות אינן היהדות החרדית. הן גם אינן בעלות הבית על התורה, השבת או עולם הישיבות. הן שליחות ציבורית, ומכוח כך הציבור רשאי וצריך לבחון אותן, לבקר אותן ולדרוש מהן דין וחשבון. וראוי שכך.

דווקא משום כך צריך לנהל דיון רציני: לא האם הכלי הפוליטי מושלם, לא! הוא לא.

האם הוא משלים את ייעודו? לא. ראוי לבקר אותו וכיצד מתקנים אותו; אולם לא בגין חולשותיו להשליכו לאשפה.

מה יקרה לנו, למשפחתנו, כאשר כוחו ייחלש עוד יותר.

ביום בו יונחו על שולחן הכנסת סוגיות: שבת, נישואים, גיור, החינוך היהודי, עולם התורה וכו', איש לא יסתפק בשאלה מי קיבל כמה בתקציב האחרון ואיזה גודל וכיווני אוויר קיבלו בהקצאה למאן דהוא.

ביום הזה יתברר מי מסוגל להשפיע, מי מסוגל לבלום ומי ייאלץ להסתפק במחאה מן היציע - אם בכלל יכניסו אותו!

הבית הוא התורה. השבת. עולם הישיבות.

המפלגה היא רק כלי. מי שמזלזל בכלי, שישכיל להבין כי הוא מסכן, בזדון ובמחשבה תחילה, את הבית.

המעשה אודות אותו יהודי מהכפר שרצה להשמיד את הפשפשים ממזרנו, נאמר לו כי הבערת הפשפשים תשמידם. איך מבעירים פשפשים בתוך מזרן? נו, שויין, מבעירים את המזרן, ועל הדרך הובער החדר, הבית וההמשך ברור. והוא? עומד ורוקד מול הבית "נקומה אין די וואנצען" - כלומר נקמה בפשפשים...

אה, "שוברים את הכלים" - זה משחק לילדים.

עו"ד רוני פאלוךצילום: באדיבות המצלם