עם הציונים, החילונים והשלטון הפולני: הבריתות המפתיעות של אגודת ישראל

עם מי הולכים? עם מי שצריך
אגודת ישראל נאבקה בציונים, חברה לחילונים ושיתפה פעולה עם השלטון הפולני. סיפורה של פוליטיקה שבה השותפים התחלפו, אבל המטרה נשארה אחת

בסתיו ה'תרפ"ג, 1922, הופיע על כרזות הבחירות בוורשה מספר אחד: 16. מאחורי המספר עמד גוש המיעוטים הלאומיים, ברית פוליטית שרקם יצחק גרינבוים, ממנהיגי התנועה הציונית בפולין. הגוש איחד מפלגות יהודיות עם נציגי מיעוטים לאומיים נוספים, ובהם אוקראינים, גרמנים ובלארוסים, כדי להגדיל את כוחם מול הרוב הפולני ולהבטיח את זכויותיהם.

אם יהודי ירא שמיים עצר מול הכרזה ובחן את הרכב הגוש היהודי, הוא מצא שם עולם ומלואו: ציונים ולאומיים יהודים, אנשי המזרחי, נציגי חוגים סוציאליסטיים, ולצדם רבנים ונציגי אגודת ישראל. המפלגה שקמה בקטוביץ בשנת 1912 כדי להעניק למחנה התורה מסגרת ציבורית עצמאית, מצאה את עצמה, עשור אחד בלבד אחר כך, באותה ברית בחירות עם חילונים גמורים, בהנהגתו של אחד מיריביה החריפים.

ההיסטוריונים שתיארו את הפרשה עמדו על החששות שהביאו את נציגי האגודה להצטרף לגוש. שיטת הבחירות הפולנית הקשתה על רשימות קטנות, וריצה נפרדת הייתה עלולה להביא לאובדן קולות ולפגיעה בייצוג היהודי. אנשי האגודה ראו בחיבור הזה הסכם בחירות מעשי, לא ברית רעיונית. אפשר היה להיאבק בציונות מעל דפי העיתונות ובאספות ציבוריות, ובאותה שעה לשתף פעולה עם נציגיה בקלפי כדי להבטיח ייצוג יהודי בפרלמנט. כך או כך, העובדה קיימת: הולכים יחד.

והגוש אכן הצליח בבחירות והפך לכוח משמעותי בפרלמנט הפולני. כוחם של נציגי המיעוטים התברר גם בבחירת נשיא פולין הראשון, גבריאל נרוטוביץ', שנבחר בתמיכת נציגי המיעוטים והשמאל. חמישה ימים לאחר כניסתו לתפקיד נרצח הנשיא בידי לאומן פולני, שראה בו נשיא שהומלך בקולותיהם של היהודים. אלה היו המים הסוערים שאליהם ירדה ספינת הפוליטיקה של שלומי אמוני ישראל.

הפרקים הקודמים עסקו בשאלה אם ראוי שתהיה מפלגה ומה גבולותיה. משקמה המפלגה וירדה אל שדה הבחירות של פולין העצמאית, מדינה שחיו בה כשלושה מיליון יהודים, ובה סיעות, קהילות, עיריות וסיים (בית הנבחרים הפולני), התייצבה לפניה שאלה חדשה, שחזרה בכל מערכת בחירות מחדש: עם מי הולכים. והשאלה הזאת נענתה, כפי שנראה, בדרכים שהקורא של ימינו יתקשה לנחש.

אחים ויריבים
המעגל הקרוב והכאוב ביותר היה 'המזרחי'. שתי התנועות צמחו מאותה אדמה, יראי שמיים שהבינו שאי אפשר להפקיר את הזירה הציבורית, ונחלקו בשאלה אחת גדולה: מבפנים או מבחוץ, בתוך ההסתדרות הציונית או מחוצה לה. המזרחי, שנוסד בידי הרב יצחק יעקב ריינס, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בלידא, בשנת 1902, ביקש לפעול במסגרת התנועה הציונית ולהשפיע עליה מבפנים. אגודת ישראל בחרה להקים מסגרת אורתודוקסית עצמאית, שאינה כפופה להסתדרות הציונית.
בפולין שבין המלחמות התחרו השתיים על אותו רחוב ממש, על היהודי שומר המצוות, על הרבנים ועל הקהילות. אחת מזירות המאבק המרכזיות הייתה הקהילה היהודית, גוף ציבורי מוכר שניהל תקציבים ושירותי דת, ובהם רבנות, שחיטה ומקוואות. מי שהחזיק בהנהגת הקהילה יכול היה להשפיע על חלק ניכר מחיי הדת המאורגנים, ולכן הבחירות אליה היו לעיתים סוערות לא פחות מהבחירות לפרלמנט.

בוורשה עצמה הייתה הנהגת הקהילה בידי אנשי המזרחי והציונים, עד שבבחירות 1931 הצליחה אגודת ישראל להעביר את השליטה לידיה. אלא שהניצחון לא הושג בכוחה בלבד. האגודה חיברה אליה סיעות קטנות, ובהן חסידים שלא השתייכו למפלגה, פולקיסטים, נציגי בעלי מלאכה וחוגים מתבוללים. הפולקיסטים היו אנשי מפלגת העם היהודית, שביקשו להבטיח ליהודים זכויות לאומיות ותרבותיות בארצות מושבם, בלי לראות בציונות את הפתרון המרכזי לשאלת היהודים.

הבחירות הללו גם לא התקיימו בתנאים רגילים. תקנות הבחירות איפשרו לפסול בוחרים שנחשבו למתנגדים פומביים לדת היהודית, ואנשי הבונד ותנועות שמאל נוספות החרימו אותן במחאה. הבונד היה תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית, חילונית ואנטי־ציונית, שראתה ביידיש ובחיי היהודים במקומות מושבם את יסוד פעילותה. על רקע זה הצליחה אגודת ישראל להעמיד בראש הנהלת הקהילה את אליהו מזור, מאנשיה הבולטים בוורשה, ובראש מועצת הקהילה את יעקב טרוקנהיים, אף הוא מראשי האגודה. הוויכוחים בין המחנות במועצת הקהילה היו חריפים, ולעיתים אף גלשו לעימותים של ממש.

הקרבה היא שחידדה את המריבה: מפלגה יכולה לחיות בשלום עם רחוק, אבל הקרוב מתחרה איתה על הבית עצמו. ועם זאת, הגבול בין המחנות היה חדיר משנדמה. כבר ראינו בפרק הקודם את בנו של רבי חיים מבריסק עומד בראש בית מדרש לרבנים שפעל במסגרת המזרחי ומכריז שאינו בעל מפלגה. אנשים, רבנים ורעיונות נעו בין שני הבתים כל אותן שנים. גם בקהילות ובעיירות ידעו השתיים לשבת יחד בהסדרים משותפים כשצורכי הדת דרשו זאת, והשאלה אם ראוי לקיים חזית דתית מאוחדת או רשימות נפרדות שבה ועלתה על שולחנן, בלי הכרעה של קבע.

שותפים בלתי צפויים
המעגל השני היה שאר המפלגות היהודיות, ושם התרחשו הצירופים המפתיעים באמת. בבחירות הראשונות לסיים, ב־1919, רצה אגודת ישראל בכוחות עצמה וזכתה בשני מנדטים. ב־1922 הצטרפה לגוש המיעוטים של יצחק גרינבוים. אבל הברית הזאת לא האריכה ימים, ובמערכת הבחירות הבאה, בשנת 1928, כבר ניצבו שני המחנות זה מול זה.

הפעם חברו אנשי אגודת ישראל אל הפולקיסטים ואל נציגי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה, במסגרת גוש יהודי נפרד שהתמודד מול גוש המיעוטים בהנהגת יצחק גרינבוים. מי שהיו שותפים ברשימה אחת שש שנים קודם לכן, נעשו יריבים בקלפי. ובאותה מערכת בחירות עצמה נבחר אליהו קירשבראון, מראשי אגודת ישראל בפולין, דווקא במסגרת רשימת השלטון. כך אפשר היה למצוא את אנשי האגודה בעת ובעונה אחת בברית עם מפלגות יהודיות לא־דתיות ובשיתוף פעולה עם השלטון הפולני.

ובזירת הקהילות, המקום שבו נחתכו חיי הדת בפועל, התקבלו הכרעות מפתיעות לא פחות. בוורשה של 1931, כפי שראינו, העדיפה אגודת ישראל שותפות עם פולקיסטים וחוגים מתבוללים על פני השארת ההנהגה בידי המזרחי והציונים. השותפות הזאת לא העידה על קרבה בהשקפות, אלא על נכונות להגיע להסכמים מעשיים כדי להבטיח את השליטה במוסדות הקהילה.
ההיגיון היה היגיון של שעה: בקהילה נקבעו תקציבים, משרות רבנות, הסדרי שחיטה ושירותי דת, ולעיתים דווקא השותף הרחוק, שאין לו עניין לעצב את בתי הכנסת בדרכו, היה נוח מן הקרוב שרצה להשפיע עליהם לפי השקפתו. לא כל יריב רעיוני היה יריב פוליטי, ולא כל שותף פוליטי היה בעל ברית רעיוני.

גם בעיירות הקטנות הייתה התמונה מורכבת. במלאווה, למשל, התחרו אגודת ישראל והציונים על הנהגת הקהילה. בבחירות 1924 התחלק הכוח ביניהם כמעט בשווה, וב־1931 זכתה האגודה ברוב. בבחירות 1936 שוב התפצלו המושבים בין אגודת ישראל, הציונים, המזרחי, הבונד ונציגי בעלי המלאכה. גם במקום שבו הייתה האגודה הכוח הגדול ביותר, לא הייתה הקהילה כולה נתונה בידיה. היא נדרשה לפעול לצד נציגים של השקפות שונות, ולעיתים מנוגדות בתכלית.

המציאות הזאת לא הייתה יוצאת דופן. במקומות רבים התחרו רשימות חרדיות, ציוניות, סוציאליסטיות ומקצועיות על הנהגת הקהילה, ואחרי הבחירות נדרשו להגיע להסכמות כדי לנהל את מוסדותיה. המאבק על עקרונות לא פטר איש מן הצורך לדאוג לשחיטה, לרבנות ולשירותים שנזקקו להם בני הקהילה. לא תמיד ביקשו ניצחון של מחנה אחד על כל האחרים; לעיתים די היה בהבטחת משמרת היהדות.

בין הקלפי לשלטון
המעגל השלישי היה השלטון הפולני עצמו. בשנת 1926 תפס יוזף פילסודסקי, מצביא וממנהיגי פולין העצמאית, את השלטון בהפיכה צבאית. הוא הקים משטר סמכותני, ואנשיו הציגו את דרכם כתנועה להבראת החיים הפוליטיים בפולין. עבור המפלגות היהודיות נוצרה שאלה חדשה: האם להיאבק בשלטון, לשמור ממנו מרחק, או לנסות להגיע עמו להבנות.

אגודת ישראל בחרה בדרך של קרבה אל השלטון. כבר בבחירות 1928 נבחר אחד מנציגיה ברשימת המחנה הממשלתי, וב־1930 נבחר הרב יצחק מאיר לוין, ממנהיגי האגודה בפולין וחתנו של האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, במסגרת רשימת השלטון. אנשי האגודה ביקשו להבטיח באמצעות הקשרים הללו הגנה על צורכי הדת ועל מוסדות הקהילות, לצד הכרה בנאמנותם למדינה הפולנית.

הבחירה הזאת עוררה ביקורת מצד יריבים שקראו לעמידה יהודית לאומית תקיפה יותר. בעיניהם, הקרבה לשלטון עלולה הייתה לבוא על חשבון המאבק לזכויות היהודים. אבל בעיני אנשי האגודה היה בכך המשך לדרך עתיקה: השתדלן של ועד ארבע ארצות, שראינו בפרק הראשון בסדרה זו, גם הוא לא ביקש לנצח את המלכות אלא להיטיב עמה כדי שתיטיב עם ישראל. הקלפי החליפה את חצר המלך, והשתדלנות לבשה צורה של פעילות פרלמנטרית והסכמים פוליטיים. השאלה נשארה אותה שאלה: מה מועיל ליהודים.

ומה אמרו הבוחרים? על כך יש עדות חדה מוורשה, הקהילה היהודית הגדולה באירופה. בבחירות לקהילה ב־1931 הצליחה אגודת ישראל, יחד עם בעלי בריתה, להשיג רוב ולהעמיד את אנשיה בראש מוסדות הקהילה. אבל בבחירות הבאות, ב־1936, לאחר שהבונד שב להשתתף בהן, התגלתה תמונה אחרת לגמרי. הבונד היה לסיעה הגדולה ביותר במועצת הקהילה, ולצדו ניצבו מחנות גדולים של חרדים וציונים, שהתפצלו ביניהם לסיעות שונות.

אין צורך להיכנס לכל מספרי המושבים כדי להבין את משמעות התוצאה. בעיר שהייתה מלאה בתי כנסת ושטיבלך, תנועה חילונית סוציאליסטית, שנאבקה בהשפעת הדת על החיים הציבוריים, הייתה לכוח הפוליטי הגדול ביותר בקהילה. אגודת ישראל נותרה כוח מרכזי, וגם הציונים על זרמיהם זכו לייצוג נרחב. שלושה מחנות גדולים, בעלי השקפות שונות מאוד, נאבקו על הנהגת אותה קהילה.

הפיצול גם הקשה על הקמת הנהגה מוסכמת. המחלוקות בין הסיעות מנעו את הקמתה של הנהלה יציבה, ולבסוף התערבו השלטונות הפולניים ומינו הנהלה מטעמם. הקהילה היהודית הגדולה באירופה, שכל מחנה ביקש להנהיג אותה בדרכו, איבדה חלק מעצמאותה דווקא משום שנציגיה לא הצליחו להסכים ביניהם.

הציבור היהודי, וגם חלקים מהרחוב המסורתי שבו, לא היה מקשה אחת ולא הצביע כמקשה אחת, והקלפי אמרה זאת בקול צלול. מי שביקש לדבר בשם כלל היהודים, מכל צד שהוא, קיבל מהקלפי תשובה צוננת: אין כלל אחד, יש ציבורים, והם בוחרים.
עשרים שנות הפוליטיקה היהודית בפולין לא הניחו אפוא נוסחה, אלא שרשרת של הכרעות שעה: פעם לבד ופעם בגוש, פעם מול המזרחי ופעם לצדו, פעם עם רחוקים נגד קרובים, ותוך ניסיון מתמיד לקיים יחסים מועילים עם השלטון.

אפשר לראות בזה חוסר עקביות, ואפשר לראות בזה בדיוק את ההפך: עקביות אחת ויחידה, שאיננה נאמנות לשותף אלאנאמנות למטרה, קיומם של חיי תורה. השותפים התחלפו, המטרה לא.

ועוד שאלה אחת של שותפות נותרה, הקשה והפנימית מכולן: מה קורה כשהיא עולה מבפנים, כשפועלים שומרי תורה קמים ודורשים מקום משלהם בתוך הבית עצמו? בשאלה הזאת נחתום את הסדרה, בשבוע הבא.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
[email protected]

• להפצה בבית הכנסת שלכם: https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus