אב המון גויים / פרשת השבוע מהגר"ד לייבל

ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה). השינוי בשם נראה על פניו כמו תוספת של כבוד, אות אחת שהקב"ה הוסיף על שמו של מי שעבד אותו בנאמנות. אבל התורה מנמקת אותו בייעוד מוגדר: 'אב המון גויים'. השאלה היא במה הדבר מתבטא. הלוא מכאן ואילך הסיפור הולך ומצטמצם, מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב, ומיעקב לשבטים. איפה באה לידי ביטוי האבהות על הגויים?

בפשט, אב המון גויים התקיים בכך שאברהם הוא אב לישמעאל, לבני קטורה ולמדין, ודרך יצחק גם לעשו ולאדום. זו כנראה הסיבה שהתורה אינה מסתפקת בהזכרת שמותיהם, אלא מקדישה פרשה שלמה לתולדות ישמעאל (בראשית כה, יב) ופרק שלם לתולדות עשו (בראשית לו, א). היא מונה את נשיאיהם ואלופיהם בשמותיהם, משום שהיא רואה בצאצאים האלה חלק מסיפורו של אברהם.

ברובד הרעיוני, אב המון גויים התממש בכך שישמעאל ואדום, צאצאיו של אברהם, הולידו את האסלאם והנצרות. שתיהן רואות באברהם את אביהן, ולא במקרה. מה שאברהם גילה לעולם הוא האמונה בא-ל אחד, ושתי הדתות הללו מחזיקות באמונה זו.
הרמב"ם, בדברים שצונזרו מרוב הדפוסים, כותב על הנצרות והאסלאם שאין בהם "אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", ומוסיף ש"כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות", שפשטו "באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב" (הלכות מלכים יא, ד). ואכן, התנ"ך הוא הספר המודפס ביותר בעולם, בעיקר בזכות הנצרות. מיליארדי בני אדם מאמינים היום בא-ל אחד, ואת האמונה הזו קיבלו, בדרכים עקלקלות, מאברהם אבינו. זהו אב המון גויים.

אך כאמור, דווקא מאברהם אבינו ואילך מתחילה תנועת צמצום והמיקוד עובר אל עם ישראל. הסיבה לכך היא שאמונה זקוקה לעם שיישא אותה במלואה, בתורה ובמצוות, בארץ ובמקדש. בלי אומה אחת שחיה את האמונה עד פרטיה, בשבת ובכשרות ובדיני ממונות, היא נשארת אידיאל שאין לו גוף ממשי.

אבל הצמצום הוא אמצעי, והתכלית נשארה רחבה ומכוונת אל הגויים כולם. שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש, מתפלל גם על הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ומבקש, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א ח, מג). בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים, ואמרו חכמים "כנגד שבעים אומות" (סוכה נה:). ובראש השנה, כפי שהזכרנו כאן לאחרונה, אנו מתפללים על יראת ה' שתחול על כל המעשים וכל הברואים.

באחרית הימים הייעוד חוזר ונפתח במלואו. ישעיהו מתנבא, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ישעיהו נו, ז). צפניה מוסיף ומתאר את היפוכו של דור הפלגה, כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט). האנושות שהתפזרה בבבל שבה ומתאחדת, והפעם סביב שם ה' ולא סביב מגדל.

זהו עומק העניין של 'אב המון גויים'. חשוב לתורה להדגיש כי על אף שהמבט מצטמצם אל עם ישראל, מטרתו של אברהם נשארה להאיר לעולם כולו, וכך נהג כל ימיו. מחד הוא מחנך את בני ביתו ומייסד את בית ישראל, ומאידך הוא מכניס לביתו את מי שנראו לו כערביים המשתחווים לאבק רגליהם (רש"י בראשית יח, ד) ומתפלל על סדום, כאבא שאינו בודק בציציותיהם של בניו.

המוני בני האדם שמאמינים היום בא-ל אחד הם קיום של ברכת אברהם, גם אם קיום חלקי. עם ישראל נשא את האמונה הזו בבדידות דורות רבים, אבל הבדידות הזו היא רק שלב בדרך אל התכלית. בסופו של דבר אנו קוראים לאבינו 'אברהם' עם ה' משום שהוא גם אב המון גויים, והייעוד הזה יתממש במלואו רק כשיקראו כולם בשם ה'.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
[email protected]
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus