משמעות לחיים לאור הניסיונות שמעניק לנו הבורא: פרשת לך לך

עשרה ניסיונות התנסה בהם אברהם אבינו, ובכולם עמד בגבורה עילאית, מאמר הפרשה עוסק במבט רחב וכולל על ניסיונות החיים.

העולם נברא במידת הדין. הקב"ה התחיל לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שהעולם לא יצליח להתקיים, ולכן הקדים ושיתף את מידת הרחמים ביחד עם מידת הדין ('אורח לחיים' פר' בראשית).

מידת הדין כפופה לכללים ולחוקים ברורים, לסדר ולצדק עפ"י דין, הכל מדויק עם גבול ומידה, הנהגת מידת הדין אומרת: מגיע לך – תקבל, לא מגיע לך – לא תקבל, ויש גם את מידת החסד. האדם, לעומת זאת, נברא במידת החסד שהיא ההיפך ממידת הדין. מידת החסד היא נתינה אין סופית, בלי שום חשבונות של מגיע או לא, היא 'לפנים משורת הדין', החסד הוא בלי גבול ו'כללים' – חסד ניתן לקבל בלי גבול ומידה. הקב"ה מתנהג עם האדם במידת החסד – לא מגיע לו כלום! רק צריך להודות על כל מה שמקבלים, על כל נשימה ונשימה "כל הנשמה תהלל יה".

היום יותר מתמיד, מובן לנו שצריך להודות על כל נשימה בלי מסכה, וששום דבר לא מובן מאליו, וברור לנו שכל השפע נובע אך ורק מרצונו של הקב"ה להיטיב עימנו, ועם כל בריותיו. אחד הקשיים הגדולים של החיים, שהאדם רוצה לחיות עם שפע קבוע ותמידי של: בריאות, פרנסה, ילדים, דירה ועוד... השפע האלוקי שיורד לאדם הוא לא תמידי וקבוע, והוא מגיע בצורה לא יציבה עם תנועתיות. גם כאשר האדם משיג את מה שרצה, הוא אף פעם לא מרגיש שהדבר יהיה קבוע ומובטח לו גם בעתיד.

כל אדם יודע שכל עולמו יכול להתהפך ולהשתנות שברגע אחד, וה'חוסר וודאות' הוא אחד הדברים שמקשים על האדם, ולוקחים לו את השלווה ושמחת חיים, כי מי יודע מה ילד יום?

יש להבין שחסד ודין – ניגודים שיוצרים קונפליקט. הקושי התמידי שהאדם חי בו נובע מהשוני בין הנהגת העולם שהיא בדין, לבין הנהגת האדם שהיא בחסד. מידת הדין באה לפני הקב"ה מקטרגת על האדם ואומרת, יש כאן מציאות לא הגיונית: לא יתכן שתתנהג עם האדם במידת החסד, בשעה שאתה בחרת לברוא את עולמך ולהנהיגו במידת הדין, אלו שני הנהגות סותרות, וכך היא מחפשת איך לקטרג על האדם, ולמנוע ממנו את השפע והחסדים שהקב"ה רוצה להוריד עבורו. מידת הדין אומרת שלא מגיע לאדם שפע וחסד תמידי, כי אומנם האדם עושה מצוות, אך הוא גם נכשל וחוטא ולא עושה את רצון ה' בצורה קבועה ותמידית, ואם הוא לא עושה את רצון ה' בצורה תמידית, אין סיבה שהשפע ירד לו בצורה תמידית!

מידת הדין קצת צודקת בטענה, אבל, הקב"ה טוב ורחמן, ורוצה להיטיב עם האדם לפנים משורת הדין, ולכן, מה הוא עושה? ה' יתברך שהוא חוקר כליות ולב, הוא מציע למידת הדין לשלוח לאדם ניסיון כדי לסתום את פיה שלא תוכל לקטרג על האדם, וכך, להוכיח שהוא נאמן לו, ויהיה ניתן להוריד לו שפע קבוע ותמידי.

מי יודע אם האדם יעמוד בניסיון? הקב"ה! בוחן כליות ולב, הוא לא מעמיד אדם בניסיון, רק אם הוא יכול לעמוד בו, הכוחות והכלים להתמודד עם אותו ניסיון מצויים וטבועים באדם. אם הקב"ה הביא לאדם ניסיון – בטוח ומובטח שהאדם יכול לעמוד בו בהצלחה.

אדם שעומד בניסיון, חוסם למידת הדין את האפשרות להביע דיעה, ומקבל משמים שפע רב, ואם האדם לא עומד בניסיון, מידת הדין יכולה חלילה לשלוט על האדם – ולהענישו. כאשר האדם עומד בניסיון הוא מקבל ב'דין' את כל השפע והחסד שהקב"ה רוצה להיטיב עימו, מידת הדין 'חותמת' בעצמה על החסד שהאדם מקבל, היא מצדיקה את קיומו של החסד ושפע תמידי שירד לאדם, כי השפע מגיע – עפ"י דין, ז"א, האדם רוכש ב'דין' את הזכות שירד לו משמים שפע רב ובצורה קבועה ויציבה.

נשאלת השאלה: אולי כדאי לאדם לבקש מהקב"ה שיקח ממנו את הניסיון ששלח לו? כי לא בטוח שהוא יעמוד בו? וגם, כבר נגמר לו הכוח? התשובה ברורה: אם הקב"ה יקח מהאדם את הניסיון, יש סיכוי שמידת הדין לא 'תאשר' להוריד לאדם את השפע הרב – שהקב"ה רוצה להוריד לו, והאדם רק יפסיד את כל הישועות שרוצה וכוסף להשיג, וזאת תהיה – החמצת חייו! רק לאחר 'אישור וחותמת' של מידת הדין, השפע יכול לרדת לאדם בצורה יציבה וקבועה, ואף אחד כבר לא יכול לקטרג על האדם! כי קביעות השפע מגיעה לו בדין – ולא בחסד! וזאת הסיבה לקשיים ולניסיונות שיש לאדם. לא יתכן שחיי האדם יהיו ללא קשיים וניסיונות, בדיוק כמו: שלא יתכן שהאדם יחיה בלי שירד לו שפע.

האדם סובל כאשר קורים לו דברים שהוא לא רוצה אותם, הסבל נובע מכך שהאדם מתווכח עם המציאות – מתנגד לה. האדם שמוצא את המשמעות לקושי ולסבל, ויכול לקבלו, ולהשלים איתו יותר בקלות, שהרי הסבל נועד לאשרר לאדם את השפע שיקבל, ולקבע ולהעצים אותו ב'דין', כדי שהשפע לא יפסיק לרדת לאדם בצורה קבועה! אדם שמכיר בעובדה זו, מוצא את הכוחות להתמודד עם הסבל ש'מייצרים' לו הקשיים והניסיונות, ורק כך השפע לא יפסיק לו לעולם! מי מוכן לוותר על זה?

מן הדברים עולה שהקושי והסבל – הם הכלי לקבלת השפע. מטרת הסבל שונה לחלוטין ממה שחשבנו עד היום. עכשיו האדם יודע שיש משמעות אדירה לסבל, ושהוא אפילו 'משתלם', כי הוא נועד להוריד לו שפע תמידי יציב וקבוע, ועוד עם 'חותמת' של מידת הדין! המבט החדש על הקושי והניסיון נותן לאדם כוחות אדירים, ושפע אדיר משמים.

**משמעות לחיים**

אחת החידות שהאנושות התלבטה בהן משחר קיומה הוא עניין תכלית החיים. מה סוד החיים, מה דרך התהוותם? מהי סיבתו ומטרתו של הקיום בכלל, ושל הקיום האנושי בפרט? כאשר אדם אינו מכיר את תכלית החיים, הוא גם אינו מסוגל למצוא את תפקידו ומטרתו בחיים. היהדות נותנת מענה לשאלה עתיקת הימים וטעונת הסוד שעדיין מרחפת בעולמנו ותובעת את פענוחה. זכה עם ישראל שבמעמד הר סיני נתגלה לו בורא עולמים וגילה רז לבניו, מהי תכלית החיים ומהו ייעודו של האדם עלי אדמות.

היהדות טוענת שעל האדם לקיים תרי"ג (שש מאות ושלוש עשרה) מצוות. חלק מהמצוות רחוקות מהבנתו, והוא אינו מסוגל לרדת לעומקן, ויש מהן הקרובות יותר להבנתו, והוא סבור שירד להבנת מטרתן. מצוות אלו עונות לקטגוריה של "בין אדם לחברו". גם המצוות שהאדם סבור שהבין אותן, הוא מבין רק את הקליפה החיצונית של סוד מהותן.

תכנית העולם, שהיא גם תכנית החיים, טמונה בתורה. על פיה נברא העולם. כך נאמר בבראשית רבה (א', ב'): "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם הבונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת איך הוא עושה חדרים, איך הוא עושה פלטין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם". ממילא, ככל שיעמיק האדם בתורה, הוא ישכיל יותר להבין את מהות העולם ותכליתו. וכן, ככל שיחיה האדם את חייו לפי ציוויי התורה, חייו יהיו מלאי תכלית ומשמעות.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, הורה לנו כי מטרת חיי האדם היא קיום מצוות הבורא. כה דבריו בספר קהלת (י"ב, י"ג) "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". כלומר, הדבקות במילוי מצוות האל מעניקה לחייו של אדם משמעות.

**האדם – יצור התר אחרי משמעות**

הרמב"ם קבע (שמונה פרקים לרמב"ם, תחילת פרק חמישי) שתכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו. המקובל רבי משה קורדובירו כתב בספרו תומר דבורה (פרק א') כי תכליתו של האדם להידמות לקונו במידותיו ומעשיו. הרמח"ל, בספרו מסילת ישרים פרק א', מבאר כי היות ורוב חיי האדם הם סבל, ואחר כל זאת המוות, אין מנוס מלקבוע כי מטרת בריאת האדם היא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו.

הוגי דעות רבים חיפשו נואשות אחר משמעות החיים. הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פרנקל ציין בספרו "האדם מחפש משמעות" את החשיבות שבמציאת משמעות לחיים. כניצול שואה, מתאר פרנקל מתוך חוויותיו כי בני אדם שלכאורה היו אמורים לאבד כל צלם אנוש במחנות, מגלים בתוך עצמם תעצומות נפש, ולא רק שורדים, אלא גם מוצאים משמעות לחייהם בתוך התופת. על פי פרנקל, אנשים שהיו חלשים פיזית, אבל מצאו משמעות חיים, הצליחו לשרוד בתופת והכילו את הסבל הקשה ביותר, יותר מאנשים שהיו חזקים וחסונים פיזית.

פרנקל מסביר כי האדם שואף למשמעות, וכי זהו הדחף והרצון העמוקים ביותר של האדם. כאשר האדם מבין את המשמעות של חייו ושל העולם בו הוא נמצא – ביכולתו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פרנקל מגדיר את האדם כ"יצור התר אחר משמעות, והעוסק בחיפוש אחר פשר. דווקא בחיים המודרניים, טוען פרנקל, יש בידי האדם את האמצעים, אך הוא איבד את התכלית. האדם סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות המכונה כ'ריק קיומי'.

אדם ללא משמעות, לדבריו של פרנקל, סובל משעמום – תחושה הבאה לידי ביטוי במשולש של: תוקפנות, דיכאון והתמכרות. לדבריו של הפסיכיאטר הנודע, אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. ממילא, ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו – הוא יוכל לחתור למילוי המשמעות, לגלות את הווייתו האנושית האמיתית, וממילא רוב הבעיות שלו ייפתרו. (ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 14)

במאמר העיקרים, כותב הרמח"ל: "עיקר הבריאה כולה היא, שרצה הבורא יתברך לברוא האדם, שיהיה מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובה האמיתית, וזה על ידי שיהיה לפניו שני דרכים דרך הטוב ודרך הרע ויהיה לו כח לבחור באיזה מהם שירצה, וכשיבחר בדעתו ובחפצו בטוב וימאס ברע, אז תינתן לו הטובה האמיתי הנצחית".

מדוע נבראו שאר הנבראים? משיב הרמח"ל: "ואמנם כל שאר הנבראים לא נבראו אלא שראתה החכמה העליונה צורך בם לשימצא עולם שלם, ימצא בו האדם בבחינה זו שאמרנו, ויוכל לעבוד אותו יתברך להשיג על ידי זה הטובה האמיתית. ואולם מה הוא הצורך שיש לעולם בכל הנבראים האלה איננו נודע אצלנו, אך מה שקבלנו מן החכמים ז"ל הוא שעיקר הכל האדם, ושבעבורו נבראו כל שאר הנבראים, ושעיקר בריאתו של האדם אינה אלא לשיזכה לטובה האמיתית. ואולם ראתה החכמה העליונה שכדי שישיגו הטובה האמיתית הזאת ראוי בתחלה שינוסה ויעמוד בניסיון. והנה לצורך זה ברא לו עולם שיהיה בו מקום לנסות בו, דהיינו שיהיה בו מציאות טוב ומציאות רע, עד שיוכל למאוס ברע ולבחור בטוב".

ממשיך הרמח"ל במתק שפתיו ומבאר כי "ואמנם מציאות הטוב והרע האמיתי הוא שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה. פירוש – קדושה הוא מציאות קורבה אליו יתברך, וטומאה הוא מציאות ריחוק ממנו יתברך. הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם".

ביכולתו של האדם להשפיע על כל העולם כולו. "ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא", כותב הרמח"ל. "והנה ייחד לו מעשים שעל ידם תימשך הקדושה וציווהו להתמיד בהם, והם כלל המצות, ויחד מעשים שעל ידם תימשך הזוהמא, וציווהו להימנע מהם, והם כלל האיסורים: ואמנם הטובה האמיתית אינה אלא הדבקות בו יתברך. והנה המצוות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו יתברך ואור טובו".