״גאווה, גאווה, גאווה״: מה באמת עומד מאחורי סינון הילדים במוסדות החרדיים?

קבלת תלמידים וסינונם בכניסה למוסדות היא מהסוגיות הכאובות בחינוך התורני. היא מסבה מדי שנה צער לילדים ולהורים רבים, ומחייבת התמודדות עם שורשיה.

כפי שהזכרנו בטור הפתיחה, מערכת החינוך היהודית קמה כדי לסייע לילדים שלא היה מי שידאג לחינוכם, כמתואר בגמרא: "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. [...] עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר". כמה אבסורדי שכיום מערכת החינוך התורנית היא מהמקומות שמבליטים יותר מכל את הפערים שבין המעמדות החברתיים בציבור. במקרים רבים המערכת מספקת מענה טוב לילדים שבאים ממשפחות מכובדות ומושרשות, ואילו ילדים שבאים מרקע חלש יותר מתקבלים בקושי למוסדות חלשים. כך, דווקא אלו שזקוקים לתמיכה וקידום של המערכת נשארים מאחור ורבים מהם מידרדרים.

ישנם הורים שחוששים בכנות מפני השפעה שלילית של חברים על ילדיהם. זהו חשש מוצדק, שכן כבר הזהיר הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו". אלא שעל בסיס החשש המוצדק הזה נוצרת פסילה של קבוצות - בני עדות המזרח, בעלי תשובה, מודרנים ועוד - בשל סטיגמה שלילית ולא לפי בדיקה עניינית של הילד ומשפחתו. יתרה מכך, סינון התלמידים נובע במקרים רבים מגזענות פשוטה ומניסיון לשדר יוקרה. הגראי"ל שטיינמן זצ"ל חזר על המסר שהטענות הרוחניות הן במקרים רבים איצטלה למניעים פסולים, כמו במקרה המפורסם שתועד בווידאו, שבו קבע שהמניע לפסילת התלמיד הוא "גאווה, גאווה, גאווה".

חשוב לחדד שגם אם מנהל סבור שסינון אליטיסטי מקל עליו להימנע מקבלת תלמיד שאיננו ראוי, זוהי שיטה פסולה בתכלית בשל הנזק הנורא שנגרם לאחינו ובשרנו. לעיתים אין מנוס מדחיית ילד שהשפעתו מזיקה, אבל דחייה של המוני יהודים יראים ושלמים רק משום שקל יותר לקבל אנשים "מאנ"ש" מנוגדת לכל רוח התורה. רבי עובדיה מברטנורא כותב: "שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה". הנחת היסוד היא קבלה של כל מי שמבקש לבוא ללמוד תורה. רק מי שידוע שמעשיו מקולקלים דורש יחס פרטני שונה. בנוסף יש לזכור שגם ההתרחקות מחבר רע היא שיעור חינוכי: לאורך חייו יידרש הילד לזהות השפעה שלילית ולהתרחק ממנה, וכך גם בכיתה.

כאשר שיקולים חברתיים מתערבבים בשאלות חינוכיות אמיתיות, יש לחזור למבחן הישר והפשוט. האם אני פועל מתוך מה שטוב ונוח עבורי, גשמית ורוחנית, או לפי השאלה מה הקב"ה רוצה. אם השיקול הוא טובתי האישית, אפשר לפסול קבוצות שלמות כדי להקל את התהליך או סתם משיקולי יוקרה. מנגד אם השיקול הוא יהודי כללי, ודאי שגישה כזו מנוגדת לרצון ה'. ברור שאין רצונו בדחייה והשפלה של המוני יהודים כשרים, יהא המניע לכך אשר יהא. התוצאה האכזרית של דחייה כזו היא דחיקת ילדים למצב שבו הם עלולים להידרדר מטה, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

גם המציאות מערערת את הצידוק לשיטת הסינון. בניגוד לתלמודי התורה והחיידרים בהם מקובל עדיין סינון נרחב, בתי הספר היסודיים לבנות פועלים כיום בעיקר על בסיס רישום אזורי, וב"ה החינוך בהם עולה כפורח. אין סיבה להניח שבתלמודי התורה המצב היה שונה אילו כולם, מלבד חריגים, היו לומדים יחד.

באופן לא מפתיע, כאשר הדברים נוגעים לאינטרסים חזקים, הדאגה ליראת שמים אינה משתלבת עם ציות לרבנים וגדולי ישראל. הרב שך זצ"ל כתב רבות נגד האפליה בקבלה למוסדות והזהיר ש"אין דוחין נפש מפני נפש". אך ככל שפעלו גדולי ישראל להפחית את תופעות האפלייה והסינון, תמיד נמצאו הורים ומנהלי מוסדות שפעלו בכיוון ההפוך, ותמיד כמובן "לשם שמיים".
גם אם החשש מחבר רע מוצדק, קל להבחין מהו רצון ה' בסוגיה הציבורית הכללית הזו. לא יעלה על הדעת שמשיקולים אלו ואחרים נשאיר בבית ילדים שלא חטאו ונעמיק את הידרדרותם.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
[email protected]
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus