אמונה בכל צעד / פרשת השבוע מהגר"ד לייבל

פרשת שליחותו של עבד אברהם ארוכה שלא כדרכה של תורה, אריכות שלא זכו לה הלכות שנמסרו על ידי משה. לא די בכך, היא נשנית בפיו באוזני לבן ובתואל כמעט מילה במילה. חז"ל ראו זאת ואמרו "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה" (בראשית רבה ס, ח).

כפילות בתורה מורה על חשיבות. מצוות השבת נשנית בתורה פעמים רבות, וטעם הדבר מובן לאור מרכזיותה. פרשת המשכן נאמרה פעמיים, בציווי ובביצוע, בארבע פרשות שלמות, כדי להודיע שכל פרט במשכן נעשה כאשר ציווה ה'. אך לגבי שיחת עבד אברהם המדרש אינו מגלה מה יפה כל כך בשיחה הזו, ואת זאת עלינו לבאר.

הפלא גדל כשאנו מתוודעים לכך שמעשיו של העבד אינם חלקים לפי ההלכה. לב הסיפור הוא הסימן שקבע העבד, והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק. הגמרא קוראת לזה ניחוש, "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש" (חולין צה, ב), והרמב"ם פסק שהמשים סימנים לעצמו "כאליעזר עבד אברהם" עובר באיסור (הלכות עבודה זרה יא, ד). הראב"ד לעומת זאת השיג, "ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו" (השגות שם). והר"ן הסביר שניחושו של העבד היה מותר משום שהוא סימן שכלי, שנערה הטורחת להשקות גמלי זר מראה "תכלית שלמות מדותיה" (דרשות הר"ן, דרוש יב). אך מאחר שמעשהו של העבד נתון במחלוקת, ויש סבורים שהוא אסור, גדלה הקושיה, מדוע בחרה התורה להאריך במעשיו?

נראה שהתשובה טמונה באופן שבו העבד עוטף את הסימן שלו באזכורים בלתי פוסקים של שם ה'. לפני הסימן הוא מתפלל: ה' א-להי אדני אברהם הקרה נא לפני היום. כשהנערה עושה כדבריו הוא אינו ממהר, אלא: והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. רק משנודע לו שהיא ממשפחת אברהם, נאמר: ויקד האיש וישתחו לה', ויאמר ברוך ה' א-להי אדני אברהם. אף לבן ובתואל, ששמעו את הסיפור בשנית, המתינו לשמוע את כל המעשה בטרם ענו: מה' יצא הדבר.

מהותו של הניחוש היא תליית המאורעות בכוח אחר, בטבע, בגורל, בכוכבים או בכישוף. מי שאומר "נפלה פתי מפי, איני הולך היום", מייחס לפת כוח להכריע את דרכו. עבד אברהם עשה את ההפך הגמור. הוא פנה אל ה' וביקש שיקרה לפניו, ואת מה שקרה החזיר וייחס אל ה'.

הפיכת מהלכי הטבע להנכחת ה' היא עבודת ה' בעצמה. זאת לימדה תנועת החסידות, שהדגישה את ההשגחה על כל פרט בבריאה, אף שהרמב"ם (כמו גם ראשונים אחרים) צמצם את ההשגחה הפרטית למין האדם בלבד (מורה נבוכים ג, יז). זוהי הסיבה שאנו מקפידים בשפת היומיום שיהיה שם שמים שגור בפינו: "בעזרת ה'", "ברוך ה'". כל אמירה כזו מנכיחה את ה' במהלך רגיל של חולין, בנסיעה, בעבודה או בפגישה מקרית.

לפי זה יובן, שאף לדעת הרמב"ם, שלבסוף אסרה התורה את הניחוש גם כשהוא עטוף בשם שמים כמעשה העבד, מחשש שיתלו אותו בכוחות זרים; מצד המהות דרכו של עבד אברהם נכונה, וזו הדרך שהוא מלמד אותנו.

מכאן אור חדש על יופיה של שיחת עבדי אבות. התורה מפרטת את שיחת העבד ושונה אותה, משום שבה מתגלה כיצד הולך אדם בדרך, פוגש נערה ליד באר, ורואה בכל צעד את יד ה'. שיחה כזו יפה לפני המקום יותר מתורתן של בנים, שכן בה רואים את התורה חיה בחייו של אדם ששם שמים שגור בפיו, חיים בפועל, ולא רק בתאוריה.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
[email protected]
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus