האם אנחנו עוברים בתוך הזמן, או שהזמן עובר עלינו? | פרשת חיי שרה

כאשר אדם זוכה וחי את כל ימי חייו כראוי, מתברר בעת פטירתו, שחייו בעולם הזה היו חיים של ממש, ושנותיו עלי אדמות נעשו חלק מחיי הנצח.

שתי פרשות בתורה עוסקות במוות ובפרידה מהחיים: פרשתנו העוסקת בפטירת שרה אמנו והפרשה השניה היא זו המתארת את פטירת יעקב אבינו. דווקא בשמות פרשיות אלו מופיע הביטוי "חיים": "חיי שרה", "ויחי" (יעקב). קיים כאן רמז לקביעת חז"ל, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים".

בפני כל אדם באשר הוא עומדות שתי אפשרויות: האחת – לתת לזמן לעבור עליו, והשנייה – שהוא יעבור בתוך הזמן. אדם יכול ללכת לישון בסוף היום כשמאחוריו יום שעבר ללא משמעות ועשייה. היום עבר עליו. לעומתו, אדם שניצל את היום, התקדם לקראת יעדים, למד ועשה מעשים טובים – הוא אדם שעבר בתוך היום. הזמן הטביע באישיותו את חותמו לנצח.

חיי האדם מחולקים לכמה תקופות: הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. הצעד המושלם הוא שהאדם יביא על עצמו את בגרותו, כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא משלימה אותה ומוסיפה נדבך עליה. לנערות יש מעלות שנמצאות רק בה. האדם האידיאלי משאיר בקרבו את מעלות הנערות, ומוסיף עליהן את מעלות הבגרות.

בילדה בת שבע יש תום ילדות, טהרת ילדות. אלו דברים שאינם מצויים בבנות העשרים. בדרך כלל אנו משילים את הילדות על כל יופייה, תומה וטהרתה, ומתקדמים בדהרה אל עבר הבחרות. אנו נוטים להחליף ילדות בבחרות, ואיננו מותירים את נכסי הילדות כקניין קיים ונצחי.

יש לך אדם שחי עד שנות זקנה ושיבה, אך כשתבחן את שנותיו במבחן ערכיותן, תמצא כי על פי מבחן זה, גילו הוא כגילו של ילד... מהלך חיים כזה, המאפיין אנשים לא מעטים, מתואר בסיפור הבא:

בבית האבות שבפאתי העיר יושב משה על הספסל העתיק שבחצר. הוא יושב מהורהר: "אולי אעלה את קורות חיי על הדף, מי יודע, אולי יימצא מישהו שיתעניין בהם..."

ממחשבה למעשה. התרומם מהספסל, נטל את ההליכון שהמתין לו בדממה, ועלה אט אט לחדרו. הוא התיישב ליד השולחן, העלה את האור במנורת השולחן, נטל גליון נייר ורשם עליו באותיות גדולות: "אלה קורות חיי". נעץ את עטו בשורה הבאה וביקש להתחיל בכתיבת קורות חייו.

"על מה אכתוב?" שאל את עצמו, "והרי את ימי ינקותי, כשהייתי תינוק בעריסה, איני זוכר". "האם אכתוב על שחר ילדותי, כיצד שיחקתי בבוץ וברפש, ואמי הכתה אותי על כך? הן הדור הצעיר לא יבין על מה אני מדבר!"

"ואולי אכתוב על התלת אופן שקנה לי סבי ליום הולדתי השישי? אין בכך שום דבר מעניין". "גם על הטיול השנתי שערכנו בבית הספר לא אוכל לכתוב. לא ביצענו סנפלינג, רפטינג או בנג'י, לא היה אז שום דבר מיוחד. הכול יבש בלי אטרקציות, סתם צעדה בטבע..."

"מוטב שאתחיל בתקופת ההתבגרות, החל מבר המצווה שלי. אכתוב איך חגגתי עם החברים, אזכיר את המתנות שקיבלתי, את הברכות שאיחלו לי!" "אך לא! מה מיוחד בכך? אין כאן כל דבר ראוי לציון, חבל על הנייר!"

"פצעי הבגרות המרגיזים, המבחנים המשעממים, הימים שחלפו ולא עשינו בהם כלום. גם על כך אי אפשר לכתוב..." "אם כן, צריך להתחיל מתקופת הצבא. אכתוב כמה חזקים היינו, איך רצינו לכבוש את העולם כולו, כיצד התהוללנו בצוותא, איך חשבנו שאנחנו הולכים להציל את העולם, וגילינו שהמפקדים 'עבדו' עלינו. איך חלפו ועברו להן שלש שנים של כלום. לא! אין בכך כל חידוש".

"אני יודע מהיכן להתחיל! ימי נישואי! אלו היו ימים יפים! ימים של תקווה, של אופטימיות, ימים של אהבה ושל שמחה! אך מה נותר מאותם הימים? זכר עכור של אוברדרפט בבנק, של התרוצצות ממקום עבודה אחד למשנהו. הילדים שנולדו, גדלו ובעטו. האוברדרפט שגדל עם הילדים, הפתקים מהמורים והתרוצצויות בין המשרדים. לא, לא אוכל לכתוב על כך!"

"אולי אתחיל מהתקופה המאוחרת? כשהילדים הלכו לצבא, ואני ואשתי נותרנו לבד, עמוסים בזמן פנוי למריבות ולהתבוננות לאחור, לימי הנעורים שחלפו? אולי אכתוב על הכלב שקנינו להפיג את הבדידות? על הילדים שבאו לבקר פעם בחודש לבקש כסף בשביל החיים? לא, משעמם מדי..."

"מה נותר? ימי הזקנה! רצנו יחד מרופא לרופא, מבית חולים אחד למשנהו, עד שביום קודר ליוויתי את האשה אל חלקת אדמתה. לאחר מכן שלחוני הילדים אל בית האבות..."

בבוקר נפתחה הדלת מבחוץ. ליד השולחן מצאו איש זקן וכפוף, גופו קר לחלוטין, רכון על שולחן, ועליו דף ריק שכותרתו: "אלה קורות חיי"...

כשהתורה באה להספיד את שרה אמנו נאמר: "ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א'). מדוע לא נכתב: "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים"? התורה רוצה לציין לשבח את שרה שהייתה בת ק' כבת כ', ובת כ' כבת ז' – שכל ימי חייה היו שווים לטובה.

שרה נטלה עמה את בת השבע ז' ואת בת העשרים, את הטוהר של בת השבע ואת מעלות בת העשרים לאורך כל ימי חייה, גם בהיותה בת מאה. כזה גם היה אברהם. עליו כותבת התורה (בראשית כ"ד, א'): "ואברהם זקן בא בימים" - בא וכל ימיו איתו, כל יום נוצל עד תום, והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

מלאכת ניצול הזמן אינה קלה כלל ועיקר. היצר הרע מנסה לאבד מן האדם את המתנה היקרה ביותר שבידיו - הזמן הקצוב שהועמד לרשותו.

לעתים הוא נוסך באדם תרדמה, כדי שלא יחוש בחלוף הימים, ולעתים להיפך, הוא מעמיס עליו טרדות רבות. יש ההולך בטל, ומחשבותיו נסבות על אודות השאלה: "איך להרוג את הזמן", ויש מי שאף פעם אין לו זמן, אולם כשתבדוק תמצא שתמיד הוא עסוק בעניינים שאינם אלא השחתת הזמן.

בגדלותה הנפשית הראתה שרה אמנו דוגמה אישית של ייקור החיים האמיתיים. מעשיה נבעו מהתחדשות ומהתעוררות פנימית, בזקנותה ממש כבימי נעוריה. בדרך זו הפכו חיי שרה לענין רם ונישא, המעביר את האדם מעולם ארעי לחיי נצח. גם לנו, האנשים 'הפשוטים', ניתנת אפשרות - אם רק נרצה, להפוך את הזמן לעידן שאינו בר חלוף, ניתנת לנו אפשרות להפוך כל רגע למשמעותי, כל שנייה - לנצח. השלטון על הזמן, שלטון על החיים הוא...

כולנו בני אדם, כולנו צריכים לישון, לאכול ולעסוק בענייני פרנסה, אך אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול כדי שיוכל לחיות חיים אמיתיים ולעשות מעשים טובים, לאסוף מטבעות של נצח. בגישה זו מצטרף גם האוכל לשירת רגעי חייו...

ניצול הזמן

פעם בעת שהתגורר מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בתל אביב בשדרות רוטשילד, כבה אור החשמל בחדרו, ויצא למרפסת ולמד לאור החשמל שבעמוד החשמל הקבוע ברחוב. והעיד שכן ירא שמים, שהתגורר מעבר למדרכה ממול ביתו של מרן, שראהו עומד רכון על הספר במשך מספר שעות, וכאשר התעורר השכן להתפלל ותיקין, מצא את מרן עדיין באותה תנוחה ובעומק העיון בספר שבידו, שכן ביקש לנצל כל רגע ורגע.

באחד הבקרים התעורר מרן, ושלא כמנהגו מיד נטל ידיו ובירך ברכות התורה, ומיהר לספרייה לעיין בשו"ת הריב"ש. לשאלת בנו הרב יעקב יוסף זצ"ל על מה ולמה מיהר עם הקיצו לעיין בשו"ת הריב"ש, סירב להשיב, לאחר הפצרות סיפר, כי בלילה התקשה בדברי הריב"ש וראה סתירה בדבריו, ועלה בדעתו ליישב כך וכך את דברי הריב"ש. וכאשר עלה על יצועו בא אליו בחלום הריב"ש, כאשר זקנו יורד על מידותיו, ואמר לו: "אני רבי יצחק בר ששת, תנוח דעתך, שיישבת את הקושיה" וראה, שאכן דברי הריב"ש מיושבים היטב.

עד כמה רבותינו המיתו עצמם על לימוד התורה הקדושה – זאת לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא, שבו ניתן ללמוד מעט על שקידתם המופלאה של רבותינו: באחד הימים, הוזמן מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל לחתונת בנו של ידידו, הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, בין המוזמנים נוכח גם הרב מאיר בראנדסופר זצוק"ל, אב"ד "העדה החרדית", רבינו המתין לעריכת החופה, ומשום מה היו עיכובים. בראות רבינו ,שהחופה מתעכבת, חפץ ללכת. אמר לו הרב בראנדסופר : "אם כבודו חושש מביטול תורה, הבה ונלמד יחד, כעת אנו בחתונה של 'אבא שאול', בוא נצטט את האימרות של 'אבא שאול' המופיעים בש"ס על הסדר", וכך עשו, אימרה אחר אימרה, רבינו אומר אימרה, ואחריו ממשיך הרב בראנדסופר את האימרה הבאה, כך במשך כעשרים דקות, עד שהרב ברנאדסופר אמר אימרה, ובא רבינו לומר את האימרה הבאה.

אז עצר אותו הרב בראנדסופר ואמר לו, שהוא דילג על אימרה אחת. אמר לו רבינו: "מחילה מכבודו, אבל המהרש"א אומר שם על המקום, שזהו לא אבא שאול המצוי בש"ס אלא 'אבא שאול בן בטנית' ולכן דילגתי...