הנאמנות לגוש נתניהו הסתיימה בשוקת שבורה. הגיעה העת לחשב מסלול מחדש

אין מושג מתעתע יותר בפוליטיקה הישראלית מ"שותפים טבעיים". המונח הזה, שנועד לייצר תחושת שייכות חמימה, התברר בארבע השנים האחרונות כמלכודת דבש יקרה להחריד. הציבור החרדי נכנס לחופה הפוליטית עם נתניהו וגוש הימין מתוך ציפייה להגנה, ליציבות ולשגשוג של עולם התורה, ויצא ממנה עם מעצרי בחורי ישיבות, גזירות כלכליות ותחושה מרה של מי שנתן את כל הקלפים מראש - ונותר בידיים ריקות.

חשבון נפש נוקב מחייב להביט במציאות בעיניים פקוחות, בלי הנחות ובלי סיסמאות. ארבע השנים האחרונות לא הביאו איתן פריחה לציבור החרדי; הן הביאו איתן שבר חסר תקדים. בעוד הנציגים החרדים מקפידים ליישר קו כמעט בכל הצבעה ומפגינים משמעת בתוך הבלוק, עולם התורה מצא את עצמו מול שוקת שבורה. הסטטוס קוו הוותיק התפורר, מעמדם של בני הישיבות הידרדר לשפל היסטורי, והנורא מכול: לראשונה בתולדות המדינה, נפתח גל מעצרים שמאיים על עצם ישיבתם של לומדי תורה בין כתלי בית המדרש. ההסכמים הקואליציוניים המבטיחים נותרו אות מתה על הנייר, והשותף הטבעי התגלה בעיקר כמפזר הבטחות מיומן שאינו מסוגל - או גרוע מכך, אינו רוצה - לספק את הסחורה ברגע האמת.

כדי להבין כיצד הגענו למבוי הסתום הזה, די להביט לאחור אל יסודות הפוליטיקה החרדית. הנאמנות המוחלטת לבלוק ימני אינה גזירת גורל ואף לא מסורת אבות; זהו חידוש של הדור האחרון, שצמח מתוך אילוצי השעה ורוחות התקופה, ולא על בסיס האינטרס החרדי הטהור.  מרן הגרא"מ שך ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל לא היו חברים בשום מחנה אידאולוגי, לא בימין ולא בשמאל. המצפן שלהם היה אחד ויחיד: "כי הם חיינו ואורך ימינו".

כשטובת עולם הישיבות ומוסדות החינוך דרשה זאת, ידעו גדולי ישראל להורות לנציגים לנהל משא ומתן ענייני עם כל גורם במפה הפוליטית. ההיסטוריה הקרובה זוכרת היטב כיצד ש"ס הצטרפה לממשלת רבין - ואפילו ישבה בה לצד שולמית אלוני, בתקופה שבה יהדות התורה בחרה להישאר בחוץ - ובהמשך שיתפה פעולה גם עם ממשלת פרס, והביאה הישגים היסטוריים לעולם התורה ולחינוך הספרדי. גם דגל התורה ואגודת ישראל ידעו לאורך השנים לשמור על עצמאות מחשבתית, להלך בין הטיפות ולהבהיר לכל ראש ממשלה - משמיר ופרס ועד ברק ושרון - כי תמיכתן מותנית בתוצאות, לא בסמלים."

השאלה שכל נציג חרדי חייב לשאול את עצמו כעת היא שאלה של תכלית: האם תפקידה של הנהגת הציבור החרדי הוא לשמש חגורת ביטחון לכיסאו של בנימין נתניהו, או להבטיח את קיומו ועתידו של עולם התורה? אם הקמת ממשלה נוספת בראשות נתניהו פירושה המשך המצב שבו בחורי ישיבות נגררים למעצרים ותקציבי הישיבות נתונים לחסדי פקידים ויועצים משפטיים - מה הועילו חכמים בתקנתם?

דווקא מתוך המשבר העמוק הזה, המפה הפוליטית של היום מציעה הזדמנות טקטית שאין להקל בה ראש. ראשי "גוש השינוי" מבינים היטב חשבון פשוט: הדרך היחידה שלהם להגיע לשלטון ולהקים ממשלה עוברת דרך הציבור החרדי. בפוליטיקה, מי שזקוק ללגיטימציה ולשותפות מוכן לעיתים קרובות לשלם במטבע קשה בהרבה ממי שכבר רואה בך קניין בטוח. חוק גיוס מוסדר, ביטול המעצרים, החזרת השקט לבתי המדרש והסדרה מלאה של תקציבי החינוך הם יעדים שניתן להשיג דווקא מול מי שהאינטרס הפוליטי המובהק שלו הוא לייצב קואליציה חדשה ולשחרר את המדינה מהקיפאון.

אין כאן, חלילה, אימוץ של תפיסת עולם שמאלנית או הזדהות עם סדר היום האזרחי של גוש השינוי.  הזיקה היחידה שצריכה להנחות את העשייה הציבורית היא הדאגה המעשית לעולם התורה, לחינוך הילדים ולרווחת המשפחה החרדית. כל השאר הוא רעש רקע.

כמובן, שום צעד כזה אינו יכול להיעשות מתוך תמימות. גוש השינוי מורכב ממפלגות בעלות עבר מורכב מול הציבור החרדי, והצהרות לחוד ומעשים לחוד. את האמון אי אפשר לבנות על הבטחות בעל פה; יש להתנות כל חיבור פוליטי בערבויות ברורות, בחקיקה יצוקה כבטון ובהסדרים משפטיים שיסגרו כל פרצה ביום שאחרי השבעת הממשלה. ומעל הכול: כל הכרעה, קטנה כגדולה, מסורה אך ורק למרנן ורבנן גדולי ומאורי הדור שליט"א, אשר עיניהם צופיות למרחוק והם בלבד מנווטים את ספינת היהדות הנאמנה.

אך את הניתוח המפוכח חייבים להניח על השולחן כבר עכשיו: ארבע שנים של נאמנות מוחלטת לנתניהו הסתיימו בכישלון צורב מבחינת האינטרס החרדי. בשלה העת להניח בצד את ההרגלים הישנים, להשתחרר מהתלות בגוש אחד ולחזור אל סוד הכוח האמיתי של הפוליטיקה החרדית - הגמישות, העצמאות והיכולת לדבר עם כולם מתוך עמדת כוח. מי שרוצה לשמור על עולם התורה, חייב להבהיר לכל המערכת הפוליטית: אנחנו לא בכיס של אף אחד.