הנער היהודי שכבש את אירופה - וארבעה מילדיו נטשו את היהדות

מנער יהודי עני שהגיע לברלין לאחד הפילוסופים הנודעים באירופה: סיפורו של משה מנדלסון, המהפכה שחולל והמחיר ששילמו הדורות הבאים

בסתיו של שנת ה'תק"ג (1743) הגיע אל שערי ברלין נער בן ארבע עשרה. שמו היה משה, בנו של ר' מנחם מענדל, סופר סת"ם עני מן העיר דסאו, וגבו התעקם עוד בילדותו. הוא הלך ברגל את כל הדרך בעקבות רבו, רבי דוד פרנקל, בעל הפירוש "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי, שנתמנה באותה שנה כרבה של ברלין. מסופר שנכנס לעיר בשער היחיד שהותר בו מעבר ליהודים, השער שדרכו הובילו את הבקר לשוק. בשנים הראשונות חי בדוחק, סעד על שולחנות של אחרים, ולמד בבית המדרש של רבו.

ברלין שאליה הגיע הייתה בירת ממלכת פרוסיה, עיר של חיילים ופקידים, ובראשה עמד המלך פרידריך השני, שהתכתב עם הפילוסופים של צרפת והתגאה בסובלנותו. היהודים ישבו בה במספר קצוב, כל משפחה לפי כתב הזכויות שניתן לה, וכל ילד נוסף במשפחה היה עניין שנדון אצל הפקיד.

הרוח שקדמה לו
יש נטייה לפתוח את סיפור ההשכלה בנער הזה, אבל הרוח החדשה נשבה בקהילות אשכנז עוד לפניו. כבר בדורות שקדמו לו אפשר היה למצוא בברלין, באמסטרדם ובהמבורג צעירים מבני הסוחרים האמידים שאימצו את הלבוש ואת המנהגים של הסביבה והקלו בשמירת המצוות. הם לא היו משכילים ולא כתבו ספרים, והתרופפותם לא נבעה מספר או משיטה. הם פשוט ביקשו להיות חלק מן העולם שסביבם.

נחשוב על בנו של סוחר באמסטרדם. בשבת בבוקר הוא עוד עומד ליד אביו בבית הכנסת של הקהילה, ובערב הוא יושב בבית הקפה שליד הנמל, שומע את שכניו הנוצרים מדברים על ספינות, על מחירים ועל מלחמות, ואיש מהם אינו שואל אותו לאיזו קהילה הוא שייך. הוא אינו זקוק לפילוסוף שיתיר לו דבר. הוא זקוק לחברה שתקבל אותו. המיעוט הזה גדל לאט לאורך המאה השמונה עשרה, ורבני הדור הכירו אותו היטב, זמן רב לפני שנודע שמו של הנער משה מדסאו.

הנער למד בכוחות עצמו גרמנית, לטינית ומתמטיקה, ונעשה ידידו של המחזאי הנוצרי לסינג. בשנת ה'תקכ"ג (1763) זכה בפרס האקדמיה של פרוסיה על חיבור פילוסופי, וקדם בו לעמנואל קאנט הנוצרי שהגיע שני. באותה שנה העניק לו המלך זכות ישיבה קבועה בברלין, לו עצמו בלבד, בלי אשתו ובלי ילדיו. ספרו "פיידון", על הישארות הנפש, נדפס בשפות רבות, וחכמי אירופה כינוהו סוקרטס הגרמני. הוא גם הוציא לאור את "קהלת מוסר", כתב העת העברי הראשון מן הסוג החדש. וכשבחרה בו האקדמיה בשנת ה'תקל"א (1771) לחבר מן המניין, ביטל המלך את הבחירה משום שהיה יהודי. כזה היה הפתח שנפתח לפני היהודי המשכיל: רחב דיו כדי לראות את הארמון, צר מכדי להיכנס בו.

האתגר של לפאטר
בשנת ה'תקכ"ט (1769) עמד מנדלסון במבחן הקשה בחייו. כומר שווייצרי צעיר בשם יוהן קספר לפאטר, שביקר בביתו שנים קודם ושוחח עמו ביחידות על אמונתו, תרגם לגרמנית ספר שביקש להוכיח את אמיתות הנצרות, והקדיש אותו לו בפומבי. בהקדשה דרש ממנו לפני עיני כל אירופה להפריך את הטענות, ואם לא יוכל, לעשות כמו שהיה עושה סוקרטס, כלומר להתנצר.
מנדלסון חש שהאמון שנתן נבגד. אולי יכול היה לפרוך את הטענות, אך זו הייתה מלכודת כפולה, הפרכה של הנצרות הייתה מקוממת עליו את הרשויות ואת הנוצרים האדוקים. לכן תשובתו הייתה מנומסת ונחרצת: דתו אינה מבקשת לגייר איש, וחכמיה אף מורים לדחות את הבא להתגייר מעצמו, ולכן אין לו צורך בוויכוח ואין בדעתו לעזוב. חכמי אירופה כיבדו אותו על כך, אבל המחיר נגבה ממנו בגופו, והמו"ל שלו ייחס לפרשה את המחלה הקשה שפקדה אותו בשנים שאחריה. לפאטר עצמו פרסם לימים, יחד עם ההתכתבות, תפילה שחיבר איש כנסייה אחר לרגל הטבלתם של שני יהודים בעקבות הפולמוס.

מנדלסון לא ביקש ויכוח עם הנצרות. הוא ביקש מקום ליהודים בתוך החברה הגרמנית, והאמין שהמפתח לכך הוא השפה. מכאן נולד חיבורו "נתיבות השלום", המוכר בשם 'הביאור': תרגום התורה לגרמנית צחה באותיות עבריות, בצירוף פירוש בעברית, שנועד לילדים שלמדו חומש ביידיש. רבנים גדולים יצאו נגדו בחריפות. הם חששו שהתורה תיעשה שפחה ללשון זרה, ושהילד יפתח את החומש כדי ללמוד ממנו גרמנית. מנדלסון עצמו שמר מצוות כל ימיו והגן על חיובן בכתביו, והאמין שאדם יכול להחזיק בשני העולמות יחד. בחייו שלו הוכיח זאת.

המחיר האישי
את כוחו האישי לא היה יכול להוריש. ארבעה מששת ילדיו עזבו את היהדות אחרי פטירתו בשנת ה'תקמ"ו (1786). בנו אברהם, בנקאי אמיד, הטביל את ילדיו בחשאי בשנת ה'תקע"ו (1816), והצטרף אליהם כעבור שש שנים. לפי אחד המקורות, רק אחד מנכדיו הלך לעולמו כיהודי.

כחמישים שנה אחרי פטירתו ישב בעיר אולדנבורג רב צעיר וכתב את "אגרות צפון". סבו של הרב שמשון רפאל הירש היה ידידו האישי של מנדלסון, והרב הירש עצמו כינה אותו אדם מבריק ושיבח את הדגש שנתן לקיום המצוות. ובכל זאת מצא בו חיסרון שורשי: מנדלסון לא הבין את היהדות מתוך עצמה, ונעזר ביסודות שאולים מבחוץ. אפשר לנסח את הטרגדיה כך: הוא הגן על הבית מבחוץ, ולא בנה לבאים אחריו בית פנימי שיוכלו לגור בו.

מאה שנה אחרי שנכנס הנער בשער ברלין, הרעיון שהשכלה ושפת המדינה יעשו את היהודי שווה לשכניו כבר נדד הרחק משם. בשנת ה'תרכ"ב (1862) פתחו יהודי פריז, בשם האגודה "כל ישראל חברים", בית ספר צרפתי בעיר טטואן שבמרוקו. רבה של העיר, רבי יצחק בן וואליד, תמך בו, ומנהיגים אחרים בקהילה נלחמו בו. כעבור שנתיים נפתח בית ספר כזה בבגדאד. הוויכוח שהתחיל בברלין חצה את הים ונמשך שם באותן שאלות ובשפה אחרת.
השער של ברלין נפתח, כפי שהתברר, לשני הכיוונים.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
• לקבלת העלון למייל:
[email protected]
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus