חצוב בסלע: המורשת שאינה נמחקת בשרשרת הדורות | פרשת תולדות
מהבארות שחפרו אברהם ויצחק ועד שלוש התפילות שתיקנו האבות: על הכוחות הרוחניים שהנחילו לדורות הבאים, המאבקים שנועדו לעקור אותם והתקווה שנותרה גם לאחר חורבן בתי המקדש
- אריה רוטנברג
- ג' כסלו התשפ"ז
המשנה במסכת אבות (פרק ה', משניות ב'-ג') מתארת את אלפיים שנות התוהו שקדמו למתן תורה: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול". המשנה ממשיכה ומתארת את עשרת הדורות שבין נח לאברהם, ומגיעה לרגע המכונן: "עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם".
כבר בפתיחת הדברים, המשנה מעניקה לאברהם את התואר המיוחד "אבינו", וכך פותחת גם המשנה הבאה: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו...". מרן הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, בפירושו למסכת אבות "רוח חיים", מבאר מדוע ראתה המשנה לנכון להוסיף דווקא כאן את התואר "אבינו":
"כאן אמר אברהם-אבינו, ירצה בזה עפ"י מה שנאמר: 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' (משלי כ', ז'). כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה!! כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ יהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה ניסיונות היו לישר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מניסיון 'לך לך'. וקבלת 'כל דעביד רחמנא, לטב עביד' מניסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ד' יתברך."
זהו חידוש עצום מכבשנו של עולם אותו אנו לומדים מהגר"ח. כיצד הדברים מתחברים לדברי הרמב"ן המפורסמים על כוחם של מעשי האבות? הרמב"ן כותב כלל גדול: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול... שכל מה שאירע לו אירע לבניו" (תנחומא ט'). כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות... וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו (בראשית י"ב, ו').
כלומר, לדברי הרמב"ן, המושג "מעשה אבות סימן לבנים" פירושו כעין נבואה על מה שיתרחש עם עם ישראל במהלך הדורות. אך כאן מלמדנו הגר"ח ביאור נוסף ועמוק לא פחות: פעולותיו ומעשיו הנשגבים של אברהם אבינו הוטבעו והושרשו בדם צאצאיו עד סוף כל הדורות. אברהם הוא הראשון שטבע בנו מידות ותכונות נפש מיוחדות, ואחריו בניו יצחק ויעקב. מורשת של גבורה יהודית עוברת ומשתלשלת בכוחותינו ונמסכת בדמינו.
השאיפה הבלתי אפשרית לכאורה
חז"ל מלמדים אותנו: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה כ"ה). תלמידיו של רבי שמחה בונים מפשיסחה זי"ע הקשו קושיה עצומה: מה משמעות האמירה הזו? אנו, הנמצאים מרחק של אלפי שנות אור מאבותינו, האם אנו מסוגלים כלל לבקש שמעשינו ידמו למעשה אברהם יצחק ויעקב?! הרי דרגתם גבוהה ונשגבה לשמי השמים!
השיב להם הרבי: אכן, אין כוונת הדברים להגיע לרמתם ולדרגתם הרוחנית העצומה, אלא יש לשים לב להדגשה של חז"ל – "מתי יגיעו מעשי". הציפייה מכל יהודי היא שישאף שלמעשיו תהיה נגיעה כל שהיא, מגע ולו הקטן ביותר הנלמד ממעשי האבות. כלומר, כל יהודי מצווה ללמוד מהאבות הקדושים, אשר עשו ומיצו את כל יכולותיהם ברמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם כדי להאיר את שמי העולם במעשיהם הטהורים, וכך לכוון את צעדיו לפי כוחותיו ויכולותיו שלו.
בארות המים: עומק ההוויה וסוד התקווה
אברהם אבינו חפר ומצא בארות מים, אך בארותיו אלו נאטמו בידי הפלישתים (בראשית כ"א, כ"ה-ל'). יצחק אבינו שב וכרה אותן שנית, אך מריבות חוזרות ונשנות ניטשו אודות הבעלות עליהן.
מלבד שלושת הבארות שנקראו בשמות עשק, שטנה ורחובות, חפר יצחק בארות נוספות, כאמור: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים". חכמי המדרש (בראשית רבה ס"ד, ח') נחלקו כמה בארות נחפרו בבאר שבע: "רבי יהודה אמר: ארבע, כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר. ורבנן אמרי: חמש, כנגד חמשה ספרי תורה" (במדבר רבה ב', ג').
חפירת בארות מתבצעת על ידי הסטת העפר והוצאתו עד להגעה למקורות המים החיים. בחפירת הבארות על ידי אבותינו נחשפו מקורות קדושה עצומים עבור צאצאיהם. מה שנראה ממבט ראשון כחפירת באר שגרתית למציאת מים, מתגלה כקידוח לעומק ההוויה למען בניין בתי המקדש בעתיד.
הרמב"ן מבאר שהבארות של יצחק רומזות לבתי המקדש הראשון והשני. על בארות אלו ניהלו הפלישתים את מלחמתם, חפצים לאטום אותן ולאבד את זכרן מן העולם – ואכן, בית ראשון ובית שני חרבו בסופו של דבר. אולם בסיפור הבארות טמונים עידוד ונחמה עצומים לבני הדורות הבאים: גם בראותם שבית ראשון ושני חרבו, אל להם ליפול ברוחם. באותה תוכנית שבה נרשם שהבארות "עשק" ו"שטנה" יהיו מוקד למחלוקת ולמריבות, נאמר גם שעוד יגיעו ימים טובים לישראל. עוד תימצא באר מים חיים שלישית ששמה "רחובות", עליה שוב לא יריבו, והיא תהיה סמל לרחבות אין-קץ. הבארות הללו רומזות לבארות של שפע רוחני, המהווים מורשת נצחית לנו מאבותינו.
המאבק על הבארות לאורך הדורות
אברהם אבינו פתח את השער לעבודת ה', סלל את הדרך עבור בניו וצאצאיו ומעתה אפשר להם לצעד בה. אלמלא פתיחת השער על ידו, ספק רב אם היה אדם מסוגל בכוחות עצמו למצוא את הדרך לעבודת הבורא.
אבותינו חפרו עבורנו בארות של רוחניות, אך הפלשתים לא חדלו מלהתנכל להן. ההתנכלות התרחשה בשני מישורים עיקריים: 1) היו בארות שהפלשתים סתמו ומלאו עפר. 2) לאחר מכן השתנתה דרך פעולתם – במקום לסתום, הם ניסו להשתלט עליהן בטענה "לנו המים".
כך בדיוק אירע לעמנו במרוצת ההיסטוריה. שונאים לישראל מעולם לא חסרו; בכל דור ודור ניסו להילחם נגד ה' ונגד עמו. היו שהתנכלו בחרבות ובחניתות – כדרכם של עמלק וסיסרא, סנחריב ונבוכדנצר, טיטוס ואדריאנוס. מנגד, היו אחרים ומסוכנים לא פחות, שניסו להרע לישראל בשיטות שכנוע ופלפול שניסו להוכיח כי "האמת עמם". הם ערכו ויכוחי דת, העלו טיעונים והקשו קושיות במטרה להפריך את אמונתנו.
אולם כל הנסיונות הללו, עם כל הצער הרב שגרמו בשעתם, לא יכלו לא לעם ישראל ולא לבארותיו. בסופו של דבר עוד תיחפר לישראל באר שלישית, ובאמצעותה יֵודע ויודו הכל בעליונות המוחלטת של ישראל ותורתו. הדרכים שסללו האבות ברוחניות ממשיכות להתקיים לעד, ואם נצעד בעקבותיהם – נתעשר ברכוש רוחני עצום. אפשרויות אלו פתוחות תמיד בפני כל אדם, ושום כוח בעולם לא יוכל למנוע ממנו ליהנות מפירותיהן.
כשבא יצחק אבינו לתור אחר באר מים חיים שממנה ישקו העדרים, ביקש לחפור דווקא את הבארות שחפר אביו. יצחק לא חפץ בבארות חדשות, אלא דווקא באלו שחותם אביו חתום עליהן, ואף השמות שנתן להן היו אותם שמות. אולם מעניין לראות שמן השמים סובבו שיצחק לא ימצא בארות מוכנות וקלות, אלא יצטרך לחופרן ולכרותן בכוחותיו הוא. לכל אחד מהאבות הקדושים הייתה דרך משלו בעבודת ה', וכל אחד עבד את בוראו בכוחות המיוחדים לו – מידת אברהם הייתה החסד, ואילו יצחק נקשר למידת הגבורה. הבארות הן אותן בארות, אך הדרך המיוחדת להגיע אליהן הייתה שונה אצל כל אחד ואחד.
שלוש התפילות: שחרית, מנחה, ערבית
שלושת האבות טבעו גם את סדר שלוש התפילות היומיות, שכל אחת מהן משקפת את מהלך חייהם ותקופתם:
תפילת שחרית – אברהם אבינו: מעשיו היו בבחינת שחר עולה, שהרי הוא היה הראשון שהפיץ את האמונה בעולם. בחשכת עולם התוהו ובאפילת האלילות, הזריח אברהם את שמש האמונה ואת אור ההכרה באלוקים. סמלו נקבע בשעת השחר, ותפילתו נאמרת כבר עם פקיחת העיניים.
תפילת מנחה – יצחק אבינו: הצהריים מסמלים את הזמן שבו האור מאיר בעיצומו. משך זמן פעולתו של יצחק מצטיין בשפע אור; האמונה כבר קנתה קניין בנפשות רבות, ומעמדו בעולם נתחזק ונתעצם. תפילת מנחה, הנאמרת בעיצומו של היום, מכוונת לעבודת הבורא מתוך עולם שזכה להכיר בו, בשעה מיוחדת שבה הבורא מאזין ומקשיב לצקון לחשם של בריותיו.
תפילת ערבית – יעקב אבינו: קורות חייו התנהלו בחשכה. שלא כאבותיו, עשה יעקב את חלק הארי של שנות חייו בגלויות שונות שאליהן ירד שלא מרצונו. פרשת תלאותיו החלה עוד בבטן אמו, המשיכה במאבק על הבכורה והברכות, המשיך בלבן הארמי שהתל בו עשרת מונים, במאבק עם שרו של עשו, ובצרות הקשורות לדינה ולנופיו של יוסף. מסכת ארוכה של חושך ואפילה הייתה מנת חלקו, עד שהעיד על עצמו: "מעט ורעים היו ימי שני מגורי" (בראשית מ"ז, ט'). החידוש הגדול של יעקב בתפילתו הוא שגם בתוך ההסתר והאופל, על האדם להתפלל, לשאת עיניים למרום, להאמין ולקוות שהחושך הוא זמני – והאור בוא יבוא.
נוכח העובדה שעבודת האבות בחפירת הבארות היוותה פתח תקווה לבני כל הדורות, מובן מדוע היא היוותה מוקד להתגרות הפלשתים, שניסו פעם אחר פעם לאטום אותן. הפלשתים, המייצגים את שונאי ישראל לאורך הדורות, ביקשו תמיד לחבל בקשר שבין עם ישראל לאביו שבשמים ולפגוע בליבת האהבה שרוחש ה' לעמו הנבחר.


הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות