× הורדה
בחדרי חרדים
האפליקציה
ו' כסלו התשפ"ז
16.11.2026
מסע בזמן

הילדים שנחטפו לצבא והגזירות שפירקו את העולם היהודי הישן

מגזירות החינוך בווינה ועד חטיפת ילדי העניים לצבא הצאר: כך השתלטו שליטי אירופה על חיי היהודים, פירקו את סמכות הקהילות וערערו את האמון בהנהגתן | מסע בזמן - ראובן שטיין תנועות ופולמוסים | הסערה: חילון ותגובה | פרק ב' | סוף שלטון הקהל: המדינה נכנסת הביתה

הילדים שנחטפו לצבא והגזירות שפירקו את העולם היהודי הישן
גיוס בכפייה, אילוסטרציה צילום: AI

בתי ספר בכפייה, שאלות על נאמנות למדינה וילדים שנחטפו לצבא. כך פירקו שליטי אירופה את האוטונומיה היהודית בת מאות השנים, ערערו את סמכותם של ראשי הקהילות והניחו את היסודות לעולם יהודי חדש

לילה בעיירה ליטאית, באמצע המאה התשע עשרה. אישה שוכבת ערה ומקשיבה לרחוב. בעלה נפטר לפני שלוש שנים, ובנה בן השתים עשרה ישן לידה על הספסל. היא יודעת שבימים אלה צריכים ראשי הקהל למסור לשלטונות את מכסת המגויסים, ויודעת גם שבני הנגידים אינם נלקחים. כשנשמעות דפיקות בדלת של השכנים, היא קמה, עוטפת את הילד ומבריחה אותו דרך החלון אל המחסן שמאחורי הבית. השנה זה יעזור. בשנה הבאה, אולי לא.

כדי להבין את הלילה הזה צריך לחזור שני דורות לאחור. במשך מאות שנים לא ראה השלטון ביהודי אדם בודד, אלא חבר בקהילה. המלך או השר דרש מס, והקהל גבה אותו מחבריו. לקהל היו בית דין, קופות צדקה, תלמודי תורה וכוח החרם, והוא שקבע מי יושב בעיר ומי רשאי לפתוח בה חנות. הקהילה הייתה מעין מדינה קטנה בתוך המדינה, והשלטון לא התעניין בנשמותיהם של יהודיו כל עוד שולם המס במועדו.

בשלהי המאה השמונה עשרה הופיע סוג חדש של מדינה, שביקשה להכיר את נתיניה אחד אחד, לרשום אותם, לחנך אותם ולגייס אותם. המדינה הזאת לא הסתפקה עוד במס. היא רצתה את האדם עצמו.

וינה: בית הספר ושם משפחה
הראשון שהחיל את המדיניות הזאת על היהודים היה הקיסר יוזף השני מווינה, שהצהיר בגלוי שמטרתו לעשות את היהודים מועילים למדינה. בשנת ה'תקמ"ב (1782) פרסם את כתב הסובלנות, שהתיר ליהודים לעסוק בכל ענפי המסחר, אבל חייב אותם לפתוח בתי ספר גרמניים או לשלוח את ילדיהם לבתי ספר נוצריים, ואסר להשתמש בעברית וביידיש בתעודות ובבתי המשפט. בשנים שלאחר מכן בוטלה האוטונומיה של הקהילות, ונלקחו מהן בתי הדין, מערכות הצדקה וגביית המסים.

בשנת ה'תקמ"ז (1787) נצטוו היהודים לקבל שמות משפחה גרמניים, ובאותה שנה ניתן החוק הראשון בהיסטוריה שחייב יהודים בשירות צבאי. יהודים רבים שלחו עצומות לקיסר וביקשו לבטלו, והוא סירב. רק בעניין אחד נענה: לבקשת קהילת פרשבורג ביטל את החוק שחייב את היהודים לגלח את זקנם. ומעתה נדרש גם המועמד לרבנות להראות השכלה כללית.

פריז: אחים או זרים
בפריז הגיעה המדינה אל היהודים בדמות שאלה. בשנת ה'תקס"ו (1806) זימן נפוליאון בונפרטה יותר ממאה נכבדים יהודים, רבנים, סוחרים ובעלי ממון, והציג להם שתים עשרה שאלות. האם מותר ליהודי לשאת שתי נשים, האם הגט תקף לפי חוקי המדינה, האם מותר להתחתן עם נוכרים, ובאמצע שאלה שנוסחה בדייקנות מדאיגה: האם בעיני היהודים, הצרפתים שאינם בני דתם הם אחים או זרים.

בראש האספה עמד רבי דוד זינצהיים, רבה של שטרסבורג, והנכבדים ידעו היטב שתשובותיהם צריכות למצוא חן בעיני הקיסר. הם ניסחו אותן בזהירות רבה, ביקשו לשמור על ההלכה ובה בעת לא לעורר את כעסו, והשיבו שהצרפתים הם אחיהם. כעבור כמה חודשים כינס נפוליאון בפריז סנהדרין של שבעים ואחד חברים, רבנים ואישי ציבור יהודים ואישר את התשובות בלי דיון. בחוגי המשכילים בברלין לעגו למעמד וכינו אותו הצגה שנפוליאון הציג לפריזאים. שנה אחר כך החזיר הקיסר חלק מן ההגבלות על היהודים.

פטרבורג: ילדי העניים
ברוסיה הגיעה המדינה בדמות חייל. עד אז שילמו היהודים מס כפול במקום שירות צבאי, אבל בשנת ה'תקפ"ז (1827) חייב אותם הצאר ניקולאי הראשון בשירות אישי. נוצרים גויסו מגיל שמונה עשרה, יהודים מגיל שתים עשרה. מי שגויס לפני גיל שמונה עשרה הועבר למוסדות צבאיים מיוחדים, שבהם למדו הילדים להיות חיילים, ורק כשמלאו להם שמונה עשרה החלו לספור את עשרים וחמש שנות השירות. במזכר פנימי כתב הצאר שהתועלת העיקרית של הגיוס היא שיביא את היהודים להמיר את דתם. הילדים נשלחו לקאזאן, לפרם ולסיביר, מסע של שבועות, ובשנת ה'תר"ג (1843) כבר שהו קרוב לשבעת אלפים ילדים יהודים במוסדות האלה. ילד שהגיע לגיל שמונה עשרה וביקש לשוב ליהדותו נענש עד שחזר בו.

אבל הפצע העמוק ביותר נפתח מבפנים. המדינה לא חטפה את הילדים בעצמה, אלא הטילה על הקהל למלא את המכסה. ראשי הקהל, שנאלצו לבחור, העדיפו את מי שאין לו משפחה לפרנס, את בני העניים ואת מי שאין לו מי שיגן עליו. הם שכרו "חאפרים" ושילמו להם על כל ילד שהביאו, ולפעמים נחטפו ילדים בני שמונה. עשרות אלפי ילדים נלקחו כך, עד שבוטלה הגזרה בשנת ה'תרט"ז (1856). האם שבפתח הדברים לא יצאה מן התקופה הזאת בשנאה לתורה. היא יצאה ממנה בחשד כלפי מי שעמדו בראש הקהילה, ובחשדנות הזו יכולה הייתה כל תנועה חדשה להיאחז.

הוועדה בפטרבורג
אחרי החייל בא הפקיד. בשנת ה'תר"א (1841) הזמין שר החינוך הרוסי למשרדו, משכיל צעיר מגרמניה, מקס ליליינטל, ושלח אותו לשכנע את יהודי תחום המושב לפתוח בתי ספר מודרניים. בכל מקום שאליו הגיע פגש חשדנות. היראים ראו בתוכנית ניסיון לעקור את החינוך היהודי, ואולי אף להביא להמרת דת, וגם חלק מן המשכילים לא בטחו בשלטון. בשנת ה'תר"ג (1843) כונסה בפטרבורג ועדה, וישבו בה רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, בעל ה'צמח צדק', ורבי יצחק מוולוז'ין, ראש הישיבה הנודעת. במסורת חב"ד מסופר שהכינוס תוכנן לארבעה ימים ונמשך תשעה שבועות, ושה'צמח צדק' שהה ברובם במעצר משום שסירב לחתום על התוכנית. בשנה שאחריה פורסם החוק על בתי הספר הממשלתיים ליהודים, ובאותה שנה בוטל הקהל באופן רשמי. בווילנה ובז'יטומיר נפתחו בתי מדרש לרבנים מטעם השלטון.

כך נכנסה המדינה אל הבית היהודי, בכל מקום מדלת אחרת: בווינה דרך בית הספר ושם המשפחה, בפריז דרך השאלה על האחווה, בפטרבורג דרך הצבא. ובכל מקום לקחה מן הקהילה את הכוח שבו החזיקה את חבריה במשך מאות שנים. מעתה לא תוכל עוד לכפות. היא תצטרך לשכנע, לבנות ולהתארגן מחדש, ולהתחרות על לבם של בניה מול כל מי שהציע להם דרך אחרת.
בנקודה הזאת, בלי שאיש התכוון לכך, מתחיל סיפורו של העולם האורתודוקסי המאורגן שנפגוש בהמשך.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
* לקבלת העלון למייל:
[email protected]
* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus

אחוותא אחוות תורה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'
לחץ כאן

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}