× הורדה
בחדרי חרדים
האפליקציה
ז' כסלו התשפ"ז
17.11.2026
זעקת התלמיד

הגיע הזמן לומר די לרדיפה

על הכאב שבפגיעה ברב שהקדיש את חייו לתורה, לתפילה ולחסד, על המחיר שמשלמים משפחתו ותלמידיו ועל החובה המוסרית לעמוד מול מי שמבקשים לפגוע בשמו הטוב | הגיע הזמן להציב גבול ברור בין ביקורת לגיטימית לרדיפה אישית

הגיע הזמן לומר די לרדיפה
אוריאל בוזגלו צילום: באדיבות

אני כותב את השורות האלה כתלמיד וכמקורב לרב הינוקא, אבל לפני הכול כאדם שכואב לו. כואב לו לראות כיצד אפשר לקחת רב שכל חייו תורה, תפילה, חסד ואהבת ישראל, ולהפוך אותו פעם אחר פעם למטרה. לא לבקר אותו, לא לשאול עליו שאלות ולא לבדוק את מעשיו - אלא לסמן אותו, לבנות סביבו עלילה, לצבוע אותו בצבעים האפלים ביותר ואז לדרוש ממנו לעמוד ולהתגונן מול מפעל שלם של רמיזות, חיבורים והקלטות.

אין לי שום טענה נגד ביקורת עיתונאית. להפך. עיתונות חופשית היא דבר חשוב, וגם רבנים ואנשי ציבור אינם אמורים לקבל חסינות משאלות. אבל יש קו ברור בין ביקורת לבין רדיפה; בין בדיקה הוגנת לבין מסע ציד; בין הצגת עובדות לבין בניית אווירה שבה הכותרת כבר נכתבה, פסק הדין כבר ניתן, וכל מה שנותר הוא לאסוף חתיכות ולחבר אותן בכוח לסיפור שהוחלט עליו מראש.

בשבוע האחרון הוגשו שתי תביעות נגד רשת 13 ואנשיה. הראשונה, בסך 336,154 שקלים, עוסקת בפרסום בתוכנית ״הצינור״. לפי כתב התביעה וחוות דעת מומחה שצורפה אליו, שודרה שם הקלטה מפוברקת שיוחסה לרב ובה נשמע כביכול קולו משמיע ״נבואת זעם״, מייחל למלחמה ולהשמדת העולם והעשירים. אלא שלטענת התובעים והמומחה מטעמם, הרב לא אמר את הדברים והקול נוצר באופן מלאכותי, ככל הנראה באמצעות בינה מלאכותית.

זה אינו ויכוח על פרשנות. אם הטענה שבכתב התביעה תתקבל, מדובר בלקיחת קולו של אדם, בהכנסת מילים לפיו ובהצגתן בפני מאות אלפי צופים כ״חשיפה״ עיתונאית. כתב התביעה טוען כי עוד לפני השידור הוזהרו אנשי התוכנית שמדובר בהקלטות שקריות ומפוברקות; וכי לאחר השידור הועברה אליהם חוות דעת מקצועית מפורטת, בצירוף דרישה להסרה, לתיקון ולהתנצלות. למרות זאת, כך נטען, הפרסום נשאר באוויר.

אבל גם בכך לא הסתיים האירוע. לפי אותה תביעה, ל״הקלטה״ נוספו כינויים וטענות נוספות: ״משיח שקר״, רמיזות ל״תרבות הקמיעות והברכות תמורת כסף״ ודימוי של רב המתעב את הבריות ופועל ממניעים כספיים. כל זאת, לטענת התובעים, בלי בדיקה מינימלית של מקור ההקלטה, בלי בירור אם היא שלמה, מתי הוקלטה ומי מסר אותה, ובלי פנייה ישירה והוגנת לרב עצמו.

התביעה השנייה, בסך מיליון שקלים, עוסקת בכתבה של אריאלה שטרנבך בחדשות 13. וכאן השיטה נחשפת במלוא עוצמתה. לפי כתב התביעה, הכתבה נפתחה בקולות סירנות, בשיחת טלפון מהיחידה הארצית לחקירות פשיעה חמורה, בתיאור פריצה לבית ובהצגת אנשים כ״אנשי הינוקא״. בהמשך דובר על ״עולם מקביל ואפל״, על סיפור ״הלקוח מסרטי אימה ופשע״, על האזנות סתר, איומים, כליאה וחטיפה.

ואיפה הרב בתוך כל זה? לפי כתב התביעה, הוא לא נחקר בפרשה, לא זומן לחקירה כחשוד, לא נחשד ולא הואשם במעשים המתוארים. הוא לא נכח באירועים הנטענים, לא שלח איש, לא הורה לבצע דבר ולא ידע עליהם. אבל באמצעות עריכה, תמונות, קריינות וכינויי שייכות כמו ״אנשיו״, ״חצרו״ ו״מטעמו״, הודבקו אליו מעשים שיוחסו לאחרים. כך נוצר אצל הצופה הרושם שהרב עצמו ניצב במרכז עולם של פשיעה ואלימות.

זהו אחד העיוותים המסוכנים ביותר בשיח התקשורתי. אדם הגיע פעם לשיעור של הרב? מיד הוא ״איש הינוקא״. אדם הזכיר את שמו בלי שקיבל ממנו רשות? מיד הוא ״פועל מטעמו״. מישהו ביצע מעשה פסול וטען שיש לו קשר לרב? האחריות כבר מודבקת לרב עצמו. כך מוחקים את ההבדל היסודי בין היכרות לבין שליחות, בין קרבה חד צדדית לבין הוראה, ובין מעשה של אדם פרטי לבין אחריותו של מנהיג רוחני.

החלק המצמרר ביותר, לפי כתב התביעה, היה החיבור העריכתי בין הרב לבין תלונות בתחום הפגיעות המיניות. הכתבה הציגה את ראובן נקאר כמי שטיפל בפרשיות הקשורות לאליעזר ברלנד ולחיים ולדר, ומיד לאחר מכן נאמר כי ״גם הפעם״ פנו אליו בתלונות על הינוקא. גם בלי לומר דבר מפורש, הסמיכות עושה את שלה. שמות קשים נזרקים לחלל, והתמונה של הרב מונחת לצדם. הרמיזה כבר נקלטה; הרעל כבר הוזרק.

וזו בדיוק הבעיה. לא תמיד צריך לומר שקר במשפט אחד כדי לייצר שקר גדול. לפעמים די בסירנה ברקע, בכותרת על חקירה, בתמונה שנשתלת במקום הנכון, במילים ״עולם אפל״ ובמעשים של אחרים שמוצמדים שוב ושוב לאותו שם. כשהצופה מסיים את הכתבה עם תחושה שהרב חשוד בפשעים חמורים, אף שבפועל לא הוצגה תשתית הקושרת אותו אליהם - המסר חזק יותר מכל הסתייגות קטנה.

לפי כתב התביעה, עוד לפני שידור הכתבה פנו עורכי דינו של הרב למערכת, הבהירו שאין לו קשר לחקירה או למעשי אלימות וביקשו פגישה בהולה כדי להציג את הדברים. הכתבה שודרה באותו הערב. גם לאחר מכן לא פורסמו תיקון או התנצלות. כמעט שנה חלפה, וב-16 בנובמבר 2026 שיתפה שטרנבך שוב את הכתבה וכתבה כי היא ״עומדת מאחורי כל הקלטה בה״ וכי למרות ה״איומים״ לא התקבלה תביעה. למחרת הוגשה נגדה ונגד הרשת תביעת מיליון השקלים, שהוכנה במשך תקופה ארוכה בידי משרד הרצוג פוקס נאמן.

במקביל פורסמה הקלטה נוספת בידי העיתונאי דניאל עמרם. לפי כתב התביעה, ההקלטה שצורפה כנספח מלמדת כי שטרנבך ידעה על טענות שלפיהן הקלטות ששימשו בתוכנית ״הצינור״ פוברקו באמצעות בינה מלאכותית. הדברים הללו ייבחנו כמובן בבית המשפט, אבל הם מחייבים כבר עכשיו תשובה ציבורית: אם בתוך המערכת היו ספקות לגבי אמינות החומרים, מי החליט בכל זאת לשדר אותם? מי בדק? מי אימת? והאם הרצון לפגוע ברב גבר על החובה הבסיסית לברר את האמת?

ויש כאן כאב נוסף, אולי צורב אפילו יותר. מאחורי חלק מן החומרים והסיפורים ניצבים, לפי הנטען, גורמים חרדיים שהפכו את המלחמה ברב למפעל חיים. אנשים שמכירים היטב את השפה החרדית, יודעים איפה ללחוץ, למי להעביר חומר ואיך להפוך סכסוך או רכילות ל״תחקיר״ חילוני עטוף בסירנות ובמוזיקה מאיימת. הם מזינים פעם תוכנית אחת, פעם כתב אחר ופעם מערכת נוספת, ובלבד שהמטרה תמשיך לדמם.

אינני מתיימר לבחון כליות ולב. אינני יודע מה מניע כל אחד מהם. אבל קשה להשתחרר מן התחושה שבמקום שבו היו צריכים להיות יראת שמים, אחריות ופחד מפגיעה בנפש של אדם, נכנסו קנאה, תאווה וכבוד. וכאשר הכוחות האלה משתלטים, אין גבול. אפשר להרוס את חייו של אדם, לבזות רב, לפגוע במשפחתו, בתלמידיו ובמפעלי החסד שלו - ולמחרת לקום ולחפש עוד הקלטה, עוד שמועה ועוד כותרת.

מי שלא עמד מקרוב לצד אדם שעובר מסע כזה, אינו מבין את המחיר. מאחורי כל כותרת יש לב. מאחורי כל ״חשיפה״ יש משפחה, תלמידים ואלפי יהודים שמקבלים מן הרב כוח, תקווה וחיים. קל מאוד לכתוב ״אנשי הינוקא״ וללכת הביתה. קשה הרבה יותר לראות את הכאב של אדם שמגלה כי לקחו את שמו, את תמונתו ואולי אף את קולו, והפכו אותם לחומר גלם במסע חיסול תדמיתי.

ואז, כאשר הוא מעז להתגונן, מאשימים אותו ב״השתקה״. איזו השתקה יש בדרישה שלא לייחס לאדם מילים שלא אמר? איזו הפחדה יש בבקשה להסיר פרסום שלפי חוות דעת מומחה הוא מזויף? ממתי הזכות לשם טוב הפכה לעבירה, והזכות של גוף תקשורת לרמוס אדם הפכה לערך מקודש? ביקורת אינה מעניקה חסינות משקרים, ועיתונות אינה רישיון להדביק לאדם פשעים של אחרים.

התביעות האלה אינן מסע נקמה. הן קו בחול. הן אמירה פשוטה וברורה: עד כאן. אפשר לשאול, לבדוק, לבקר ולחלוק, אבל אי אפשר להמציא קול, לייצר הקשרים כוזבים, להלביש מעשי אחרים על רב, להתעלם מהתראות ומחוות דעת מקצועיות ואז להתריס בגאווה שלא הוגשה תביעה. ראוי גם לזכור כי בכתבי התביעה הובהר שכל סכום שייפסק לטובת התובעים יועבר למוסדות צדקה ולימוד תורה. המטרה איננה רווח אישי; המטרה היא תיקון והצבת גבול.

כתלמיד וכמקורב אני נותן למהלך הזה גב מלא. לא משום שאני מבקש להשתיק מישהו, אלא משום שאסור לנו עוד לשתוק. שתיקה מול רדיפה אינה אצילות. שתיקה מול עלילה אינה ענווה. וכאשר כלי תקשורת רב עוצמה חובר - ביודעין או שלא ביודעין - לגורמים אובססיביים ששמו להם למטרה לרסק את שמו ואת חייו של רב, החובה המוסרית היא לעמוד מולו ולומר: עד כאן.

אני מאמין באמת. אני מאמין שגם ביקורת צריכה להיבחן ושכל טענה צריכה להתברר. לכן המקום הנכון לבירור הדברים הוא בית המשפט, מול ראיות, חוות דעת וחקירה מסודרת - לא באולפן שבו הסירנה כבר מתנגנת, הכותרת כבר מוכנה והנאשם כבר הורשע לפני שקיבל אפשרות אמיתית להשמיע את קולו.

הגיע הזמן להחזיר לעיתונות את האחריות, לשיח החרדי את יראת השמים, ולרב הינוקא את הזכות הבסיסית המגיעה לכל אדם: שלא ישפטו אותו על סמך הקלטה מפוברקת, רמיזה ארסית או מעשה של אדם אחר. הגיע הזמן שהרודפים יבינו שלמילים יש מחיר, שלכותרות יש אחריות ושגם לאדם שמעדיף לשתוק יש גבול.

הפעם לא נשתוק. הפעם נעמוד לצד האמת. הפעם נשים סוף לרדיפה.

אוריאל בוזגלו הינוקא תקשורת לשון הרע
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'
לחץ כאן

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}