התבדלות משפחת יעקב / פרשת השבוע מהגר"ד לייבל
במצרים הגזרות חיזקו את הזהות, ואילו חיבוקו של לבן איים על התבדלות משפחת יעקב | נשיא אחוות תורה הרב דוד לייבל על פרשת השבוע / מתוך עלון אחוותא מבית 'אחוות תורה'
- יאיר פריד
- ט' כסלו התשפ"ז
בהגדה של פסח אנו אומרים "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". ולכאורה צריך להבין, היכן ביקש? בכל הפרשה לבן אינו מרים יד על יעקב, אלא רץ לקראתו, מנשק אותו ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה. הוא נותן לו את שתי בנותיו ואת שתי השפחות, ומארח אותו עשרים שנה. פרעה הורה להשליך את התינוקות ליאור, האם לבן עשה דבר דומה לזה?
נראה לומר שהעקירה של לבן היא דווקא החיבוק. לבן הוא בן בתואל בן נחור. זהו הענף האחר שיצא מתרח. יעקב נשלח לחרן לא כדי להשתקע שם אלא כדי לשאת אישה ולשוב. אך לבן הופך את השליחות לישיבת קבע. וכאן הסכנה גדולה. כל זמן שיעקב יושב בחרן הוא מסתפח אל הענף הזה. בניו גדלים כבני נחור, צאנו הוא צאן לבן, ואין עוד המשך לאברהם וליצחק. ניתן לשמוע זאת במילותיו של לבן, הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא. הוא אינו מאיים להרוג, אלא קובע שאין זה בית יעקב אלא בית לבן, ואין לך איבוד גדול מזה. ההתבוללות היא העקירה החמורה ביותר.
ייתכן שזו הסיבה העמוקה לכך שיעקב נמלט מבית לבן בלי להיפרד ממנו. ללבן הוא מסביר את בריחתו בחשש, כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי. אבל עתה אנו מבינים עומק נוסף. יעקב מעוניין לנתק את עצמו מלבן. אם הוא ייפרד מהם בשמחה ובשרים בתף ובכנור, כדברי לבן, לא תהיה זו היפרדות וניתוק. יעקב חשש מפרידה מפויסת שתקבע בתודעתם של בניו שהם ממשיכים את הסב לבן בארץ ישראל. לכן הוא העדיף לברוח וליצור קרע.
לאמיתו של דבר יעקב מקפיד לייצר את הקרע הזה כבר בבית לבן. מעשה המקלות, שבו הוא דואג להרבות את צאנו ולא את צאן לבן, אינו רק תגובה לרמאותו של לבן. יעקב מעדיף שלא להתעשר מידו של לבן בדרך שבה שניהם מרוויחים יחד. כאשר בני לבן מנאצים אותו ואומרים לקח יעקב את כל אשר לאבינו, הדבר אינו רע בעיניו. הוא חפץ בריחוק ובניכור בינו למשפחת חמיו.
גם רחל ולאה הולכות בדרך זו. כשיעקב מספר להן על יציאתו הן עונות: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, הלוא נכריות נחשבנו לו. נראה שיש בדבריהן יותר מטענה על ממון. כדי להתנתק ממשפחת תרח ולהידבק בבית יעקב הן היו צריכות להפנים בתוכן שהן נכריות לאביהן.
מכאן נבין את פשר מעשה גניבת התרפים על ידי רחל. הניתוק האמיתי מבית אביהן חייב לגעת בנקודה של האמונה. רש"י כותב על גניבת התרפים ש"להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה". בת אינה יכולה לומר לאביה שאלוהיו שקר, ואינה יכולה לבטל בוויכוח את החינוך שגדלה בו. מה שהיא יכולה הוא להוציא את האליל מן הבית בשתיקה. היא אינה לוקחת אותו כדי להחזיק בו, והדבר היחיד שהתורה מראה אותה עושה בתרפים הוא לשבת עליהם. הבת שגונבת את אלוהי אביה שוב אינה מבנות ביתו.
זהו עומק העניין של ארמי אבד אבי, וכך מבואר בהמשך ההגדה. על ויגר שם באה הדרשה: "מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם". אולם במצרים הייתה השמירה על הזהות קלה יותר, כיוון שהגזרות יצרו מאבק גלוי. דווקא לבן, שחיבק את יעקב, יצר סכנה גדולה יותר לזהות הנבדלת של משפחת יעקב.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400
* לקבלת העלון למייל:
[email protected]
* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus


הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות