× הורדה
בחדרי חרדים
האפליקציה
י' כסלו התשפ"ז
20.11.2026
נועם הנשמות

הקשר המהותי והפנימי בין גלות יעקב לגלות העם - בפרשת ויצא

רבי נחמן אומר: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד" וההקשר לפרשת השבוע

הקשר המהותי והפנימי בין גלות יעקב לגלות העם - בפרשת ויצא
נרות שבת צילום: פלאש 90 / freepik

ידועים דברי הרמב"ן, שכל מה שאירע לאבות האומה, סימן הוא לבנים ולדורות הבאים: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריך הכתובים בסיפור המסעות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד" (רמב"ן פרשת לך לך, י"ב, ו').

קיים קשר מהותי ופנימי בין גלות יעקב לגלות העם – אלו הם שני צידיה של מטבע אחת. המבקש לרדת לעומק פשרם של תולדות עמנו ולהבין את מציאות החיים שלנו כיום, במישור הכללי ובמישור האישי כאחד, חייב לחקור את צפונות ספר "בראשית" עד תומם. לאור השקפת חז"ל, נתפס ספר זה כתמונת "מיקרו-פילם" הכוללת בקרבה את כל פרטי העתיד, אף כי מבחינים בהם רק לאחר "הפיתוח וההגדלה" ההיסטורית. סיפורי האבות הם, אפוא, מפה מדויקת להבנת דרכנו.

בין "מנוסה" ל"יציאה והליכה"

לכאורה, זהו גורלו ומהלך חייו של יעקב. בניגוד לאברהם ויצחק, שאף הם נדדו רבות בימי חייהם, יעקב הוא הראשון שטעם את טעם המנוסה וגלה מארצו מפחד החרב. רבקה מבקשת להציל את בנה מפני חרבו המונפת של עשיו – אשר כולו זעם על הברכות שנשמטו מידיו ובלבו יוקדת שאיפת נקם – ולשם כך היא מצווה עליו לברוח: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה... עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (בראשית כ"ז, מ"ג-מ"ד). גם ההפטרה של פרשתנו פותחת במילים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" (הושע י"ב, י"ג). ואכן, מסכת הנדודים והפחד תלווה אותו לאורך שנים: תחילה מפני עשיו, ולאחר למעלה מעשרים שנות עושק ורמאות בבית חותנו לבן, שהחליף את משכורתו "עשרת מונים" וקינא בו על הצלחותיו, ייאלץ יעקב לברוח שוב בהחבא, רק כדי לפגוש בשערי הארץ את עשיו האורב לו בראש ארבע מאות לוחמים.

גלותו של יעקב מסמלת את הגלות היהודית לדורותיה – אותה תופעה היסטורית מופלאה וכואבת שעדיין לא הגיעה אל קיצה המלא, ושמחזורה הראשון החל באותו יום שבו "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י').

אלא שכאן טמונה תובנה מפתיעה. כשפרשתנו מתארת את יציאתו של יעקב, התורה נמנעת במכוון מהמונח "בריחה". יעקב יוצא, יעקב הולך, אולם לא מוזכר שהוא נס על נפשו. יתרה מכך, הפעם הראשונה שהתורה מספרת על אדם שהלך לישון באופן "מאורגן" ומסודר, היא אצל יעקב: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א). בעוד שאצל אדם הראשון ואברהם אבינו מתוארת "תרדמה" – שינה כפויה או זמנית – יעקב מסדר לעצמו אבנים למראשותיו, שוכב לישון, חולם, ולבסוף "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (כ"ח, ט"ז) – יקיצה טבעית של אדם שישן במנוחת הנפש.

מדוע, אם כן, מדגישה התורה דווקא את שתי הלשונות: "ויצא" ו"וילך"? ה"בית הלוי" מבאר שישנן שתי סיבות עיקריות הגורמות לאדם לעבור ממקום למקום: האחת היא עצם העקירה מן המקום הראשון בשל איום, כך שלא משנה לאן ילך – העיקר לא להישאר היכן שהוא כעת. השנייה היא הרצון והצורך להגיע אל היעד החדש. אצל יעקב חברו שתי התכליות יחד: עצם היציאה באה מתוך ציוויה של רבקה להצילו מחמתו של עשיו; ואילו ההליכה חרנה באה מכוח ציוויו של יצחק אביו – שלא ידע כלל על איומו של עשיו – ללכת לארם כדי להקים שם את ביתו ולקחת אישה מבנות לבן (כ"ח, א').

וניתן להוסיף רובד עמוק נוסף: יעקב מלמד אותנו שעבור היהודי, אין דבר כזה "לברוח". מה שחשוב הוא לא רק נקודת המוצא או היעד, אלא ההליכה עצמה. הדרך עצמה. "המקום הזה". על המילים "ויפגע במקום" כותב רש"י בשם המדרש שהר המוריה נעקר ממקומו ובא להיכן שיעקב היה. האדם היהודי נישא בכל רגע נתון על כפות ידיו של הבורא – "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה! וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ... גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט). לכן יעקב מתפלל גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור, ומגלה את הידיעה שתחזיק אותו ואת בניו לאורך כל שנות הגלות: כל אדם יכול להחיל קדושה ולהעניק משמעות בכל נקודה שבה הוא נמצא, כי "אכן יש אלוקים במקום הזה".

חלום הסולם: פנורמה של ההיסטוריה האנושית

ובאותו "מקום", בליל היציאה הראשון, בעוד יעקב הגולה מוטרד מעתידו האישי ומגורל העם שייצא ממנו בעודו הולך לבדו אל הלא-נודע, נגלה אליו חלום הסולם: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כ"ח, י"ב-י"ג). כיוון שגורל יעקב וגורל האומה חד הם, העניק לו החלום גם את פשר ההיסטוריה האנושית כולה עד סוף כל הדורות. חז"ל במדרש תנחומא (ויצא, ב') חושפים מי הם אותם מלאכים העולים ויורדים בסולם:

"אלו שרי אומות העולם! שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעים עוקים (שלבים) ויורד, ושל מדי חמישים ושניים ויורד, ושל יוון מאה ויורד, ושל אדום עולה – ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה? אמר לו הקב"ה (ירמיה ל', י'): 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל' – כביכול, אפילו אתה רואהו עולה אצלי – משם אני מורידו! שנאמר (עובדיה א', ד'): 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה''."

החלום הנבואי לימד את יעקב את חוק המחזוריות ההיסטורית: עד מה מוגבל כוחן של האימפריות האדירות ותרבויותיהן החומריות המפוארות. לאחר הטיפוס אל שיא העוצמה, מזמנת להן ההיסטוריה ירידה מן הבמה והשתקעות בצל. בד בבד, למד יעקב שחוק זה אינו חל על עם ישראל – שלמרות כל הסבל והייסורים המזומנים לו, לא יכלה מן העולם; לא הוא, לא תרבותו, ולא בשורתו המוסרית.

אולם בתוך הפנורמה ההיסטורית הזו חווה יעקב רגע של אימה קשה. הוא הבחין שמלכות אחת – אדום (המזוהה אצל פרשנינו עם רומא ותרבות המערב השלטת עד ימינו) – מטפסת בסולם ההצלחה, הכוח וההשפעה, עולה ואינה יורדת, "ולא ידע כמה". מול עיניו ניצבה תרבות שעליה לא חל עקרון הכמישה הטבעית. מה יהיה גורלם של עם ישראל ותורתו תחת שלטונה?

סופה של המלכות הרביעית וברכת הדרך

מדוע שונה מלכות אדום מכל קודמותיה? המהר"ל מבאר: "שאר מלכויות נותן להם השי"ת ירידה מצד העולם הזה, אבל מלכות רביעית – ירידתה מצד העולם העליון". שלוש המלכויות הראשונות נשאו בתוך עצמן את מנגנוני ההרס העצמי שלהן, ולכן נעלמו ופינו את מקומן לתרבויות מתקדמות יותר. לעומתן, המלכות הרביעית – תרבות החומר של אדום-רומא (שעל פי דברי המהר"ל לפני מאות שנים, עתידה להתחלק לשתי תרבויות המחלקות ביניהן את ההשפעה העולמית) – תשלוט שליטה מוחלטת על החברה האנושית כולה. המשבר שיפקוד אותה לא יצמיח מתוכו תרבות חומרית טובה יותר, אלא ימוטט את סדרי העולם הקיימים ויפנה מקום לתרבות נאצלת מן הרוח:

"כי חורבנה של אדום יבוא רק על ידי חורבן העולם הזה. כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו. השלווה תתערער, חיי הפרט ייהפכו לחיי דאגה, פחד וייסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרס וחורבן. אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאוותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה, כביכול, מביאים רק לאבדון; אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה, כשהם מרוקנים מתוכן רוחני, והמובילים רק לכלייה ואבדון" ("מכתב מאליהו" ח"ג, עמ' 205). סופה של המלכות הרביעית מסמל, אפוא, את אובדן האשליה האנושית שניתן לחיות רק לאור ההתקדמות הטכנולוגית והחומרית, ללא העידון והשלמות המוסרית האברהמית.

כך מתלכדים יחד המישור האישי והמישור הלאומי לכדי ודאות אחת: גם בתוך חשכת הגלות, מול אימפריות אדירות ומול אויבים מבית ומחוץ, יהודי אינו נס על נפשו בייאוש. הוא יוצא והולך מתוך שליחות, מתוך ידיעה שגם הדרך עצמה קדושה, ומתוך אחיזה בהבטחה שהפיחה תקווה בלב הגולה הגדול ומלווה את בניו בכל הדורות: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".

גם בחושך ההכי גדול, ה' יתברך איתנו

רבי נחמן אומר: ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד"

השיר הזה מהווה נקודת השלמה לדברים שנאמרו מעלה בתפקיד של בני ישראל בכל הגלויות. חז"ל (חולין קל'ט:) שואלים מהיכן אנחנו לומדים בתורה על סיפור אסתר המלכה? "אסתר מן התורה מנין - שנאמר בדברים לא': "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" מכיוון שכתוב פעמיים הסתר אסתיר לומדים חכמים שזו תקופה של הסתר כפול. הסתר כפול בגשמיות וברוחניות. ובחינה זו מתייחסת רק לאסתר...והעצה לכל תקופת "הסתר" שכזו, על פי דברי השיר, היא שיאמין ויבטח בה' כי עמו אנוכי בצרה, כלומר שגם בתוך הצרה שם האל נמצא...

וכמאמר הבעל שם טוב זי"ע על "ואנוכי הסתר אסתיר": "אנוכי מסתתר בתוך ההסתר, שגם בתוך ההסתר הכפול כאשר הסתרת פניך: הקדוש ברוך הוא נמצא בסתר". והוא נותן דוגמה - כמו אבא שמסתיר עצמו מבנו הקטן שלא יראה אותו, אבל אינו מסיר לרגע את השגחתו ממנו... זהו פרוש ואנוכי הסתר אסתיר, שגם בשעה שאינם רואים כלום ידעו כי אני מסתתר ונמצא עימהם. ..."ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים", (נתיבות שלום מאמרי פורים). כמה יפה אומר הבעל שם טוב, הקב"ה מסתתר בתוך ההסתר. הוא תמיד נמצא אתנו גם בתקופות הקשות, גם בצרות, הוא יחד אתנו, משגיח עלינו. כמה פעמים אנחנו שוכחים את העובדה הזו ונדמה לנו שאנחנו לבד.

המאמר נכתב לפרשת ויצא מאת אריה רוטנברג, לע"נ בנו נועם אלימלך הי"ד בן אריה הי"ו רוטנברג. נהרג על קידוש השם -שמחת תורה תשפ"ד.

מלחמת חרבות ברזל קידוש השם פרשת ויצא
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'
לחץ כאן

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}