1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. יעקב ריבלין

מבער גז: האם גפני יפתח חזית מול נתניהו?

הניסיון הכושל להשפיע על יו"ד ועדת הכספים דרך עיתון, והדילמה השקופה של שר הכלכלה ויו"ר ש"ס • טור שבועי
יעקב ריבלין, בקהילה, ג' תמוז תשע"ה 20/06/2015 21:03

שששש שששש


חשבון גז
בבוקר יום שישי שעבר פתח ח"כ הרב משה גפני את עיתון הבית, וצפירת אזעקה עולה ויורדת החלה להרעיש באזנו. מעמודי החדשות הוא היה דווקא מרוצה. מינון הידיעות העוסקות בפועלו לא פחת מהרגיל, ובשקלול התמונות הוא אפילו עבר את הממוצע. מה שהקפיץ אותו הייתה כתבת מגזין, לכאורה סטנדרטית, שעסקה בתיאורו הנרגש של כתב בר מזל שהוזמן לבקר, באמצעות מסוק, על אסדת הגז בקידוח תמר שבלב ים.

התיאור היה עסיסי ודברי הפרשנות של מנכ"ל חברת נובל אנרג'י שמפעילה את האסדה היו חלק אינטגרלי ומובן בהחלט. יודע עיתונאי פיקח והמו"ל שלו אף לא צריך להסביר שאין טיולים חינם. עלית על מסוק, ביקרת במקום שרגל אזרח מן השורה לא יכולה לדרוך שם - את הליטרה של מזמין הכתבה עליך לשלם באמצעות פרשנות אוהדת, גם אם ניחוח של גז ואינטרסים כלכליים נודף ממנה כמו מפגר של חתול שהעירייה לא טרחה לפנות.

בחושיו המחודדים הבין גפני שהיעד של הכתבה זה בעצם הוא. לא האברך ממודיעין עילית שמתעסק בנושאי גז רק כאשר הוא צריך לחפש גמ"ח כדי לממן את חשבון הגז שהתייקר בשנה האחרונה בשישה אחוזים ויותר (פי שלוש מעליית המדד הכללי), לא המורה קשת היום והמשכורת, וגם לא מנהל המוסד שיוצא בקרוב לנופש באלפים ויוכל לראות את האסדה אם יביט דרך חלון המטוס דקה וחצי אחרי ההמראה. מבחינתם זה עוד חומר קריאה לפני השלאף שטונדה של שבת ולא זו המטרה של מזמין הכתבה. אותו מעניין בעיקר קורא אחד ויחיד, אחד שיש לו זכות הצבעה בנושא ששווה עשרות מיליארדים, ואחד שכבר היה מעורב בנושא בסיבוב קודם שנערך לפני מספר שנים. אם יקרא אולי ישתכנע, ואם לא ישתכנע אולי יפחית למצער את רמת ההתנגדות.

אם זו הייתה המטרה הרי שהיא הושגה, אך בכיוון ההפוך. עם קצת שיעורי בית מוקדמים היה היח"צן והמארגן של הביקור אמור לדעת שעם גפני לא מדברים מעל גבי העיתון. אם מישהו חושב, כך גפני ביום שני השבוע לכותב השורות, שיקנו אותי באמצעות כתבה ביתד נאמן, הוא יעמוד מהר מאוד על טעותו. יש לי דעה מאוד מוצקה על מונופול הגז והם ישמעו אותה ממני בדיוני ועדת הכספים שאני עומד בראשותה.

מה שמרגיז את גפני בנושא הגז זה לא כל כך המונופול שנתניהו עומד להעניק לברוני הגז על אוצר הטבע הכי גדול של המדינה. מונופולים יש כמעט בכל תחום במדינה. יש מונופול בענפי החשמל והמים ויש מונופולים בענף התחבורה. ההתמודדות איתם היא באמצעות פיקוח מחירים הדוק. גפני מבין גם את הדילמה שמעסיקה את משרדי הממשלה העוסקים בנושא הגז כבר מספר שנים. קרי: האם להתעקש על הכנסת זכיינים נוספים ולהגביר את התחרות מצד אחד, או למנוע מצב שבו לזכיינים הקיימים, יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י, אין אינטרס לפתח את שדות הגז שכבר ברשותם מצד שני. אני בהחלט מבין את ההתלבטות הזאת, אומר גפני.

החלק הפחות מובן לו הוא ההתנהלות הלכאורה רופסת של ראש הממשלה מול ברוני הגז. "ברגע שאתה מדיח את הממונה על ההגבלים הטוען שאסור לתת להם מונופול ואינך סוגר איתם מראש את נושא המחיר לצרכנים, איזה קלף יש לך במו"מ איתם?". אם מחיר הגז לא יהיה תחת פיקוח ממשלתי הדוק, כך גפני, מי שייהנו ממשאבי הטבע יהיו רק יצחק תשובה והחברים שלו. האזרח הקטן לא יראה שקל אחד פחות בחשבון הגז החודשי שלו.

לגפני יש כבר ניסיון אישי בשיטות הפעולה של ברוני הגז. לפני ארבע שנים הוא התמודד איתם בשבתו על כס יו"ר ועדת הכספים שדנה בהמלצות דו"ח ועדת שישינסקי. הוועדה, כזכור, המליצה על הגדלת התמלוגים שהמדינה מקבלת מתוך רווחי החברות. למרבה המזל הדו"ח נכתב בימים שנתניהו נאלץ להתחשב בדעת קהל ולא היה שיכור ניצחון כמו היום. לפיכך הוא קיבל את ההמלצות והעביר אותן לכנסת להמשך חקיקה. ההמלצות עלו על שולחנו של גפני, שהפך מיידית למוקד החיזורים של החברות. אז עוד לא היה להם את היחצ"ן הנוכחי ולפיכך הם פנו לגפני בצורה הישירה והגסה ביותר שיכולה להיות. בלי להתבלבל הם הציעו לו לרכך את המסקנות והבטיחו לתרום רבות לעולם התורה. גפני זרק אותם מהחדר בשאט נפש. שבוע לאחר מכן השלימה הוועדה את נוסח חוק התמלוגים בהתאם להצעה המקורית של ועדת ששינסקי.

לצערו של גפני, בסיבוב הנוכחי מול ברוני הגז אין לו את עוצמת הכוח שהייתה בידיו באותם ימים עליזים. הוא יכול ליזום דיון בוועדת הכספים ולהפעיל לחץ ציבורי אבל לא יותר מזה. בניגוד לחוק ששינסקי הדיונים על מונופול הגז מתקיימים בוועדת הכלכלה, ולא בוועדת הכספים. אם גפני באמת רוצה הוא יכול להורות לנציגו בוועדה, ח"כ אורי מקלב, להצביע נגד עמדת ראש הממשלה ובכך לטרפד את הקמת המונופול. קשה להאמין שזה מה שהוא יעשה בזמן שחוק הגיוס המתוקן טרם עבר ובזמן שעוד שישה חוקים בעלי משמעות לציבור החרדי צריכים לעבור עד תחילת מושב החורף.

היחיד שבאמת יכול לעשות שרירים גם בלי לחולל משברים קואליציוניים הוא שר הכלכלה הנגב והגליל אריה דרעי, וזאת כי הדרך לעקוף את ההתנגדות של הממונה על ההגבלים דויד גילה היא באמצעות חתימה של דרעי על צו מיוחד בנושא זה. בניגוד לגפני שצריך לצאת באופן אקטיבי נגד ראש הממשלה, מה שכאמור לא יעשה, דרעי לא צריך יותר מאשר לבקש זמן נוסף ללמוד את הנושא. לחילופין הוא יכול להתנות את חתימתו בדרישה לקביעת מחיר מוסכם מראש של מחיר הגז. בכל זאת מדובר בשר ששם את האזרח השקוף הקטן בראש מערכת הבחירות שלו. קולות זה לא ממש הביא, אבל האג'נדה נשארה. כך לפחות צריך להאמין.

אבל דרעי שותק כמו דג ונזהר מכל התבטאות ציבורית בנושא. ביום שלישי השבוע התקיים דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת בנושא מונופול הגז. מטבע הדברים, אורח הכבוד בדיון היה אמור להיות שר הכלכלה שהנושא נמצא בסמכותו. למרבה הצער, הלו"ז של השר לא אפשר לו להשתתף בדיון. נקבע לו סיור עבודה חשוב בצפון הארץ שכלל פגישות עם ראשי עיריות מגדל העמק וטבריה. סיור כזה אי אפשר לבטל בגלל איזה דיון שולי בוועדת כנסת על מחירי הגז. את מה שיש לו לומר שומר דרעי לדיון היותר מהותי שיתקיים בשבוע הבא בקבינט המדיני- ביטחוני בנושא הגז.

דא עקא שגם את מה שהוא יאמר שם לא נזכה לדעת, היות והדיונים בקבינט המדיני- ביטחוני חסויים. אין דיווח מי אמר מה ואם התקיימה הצבעה, אי אפשר לדעת מי הצביע בעד ומי התנגד. העברת הנושא הכול כך אזרחי הזה לקבינט שדיוניו חסויים מלמדת על תחושת שכרון הכוח נוסח הסולטן הטורקי רג'פ ארדואן האופפת את בנימין נתניהו מאז הניצחון בבחירות. הוא מנסה לסגור ערוצי תקשורת שאינם לרוחו (עיין ערך העלאת דמי הזיכיון לערוץ עשר עליה חתם דקה וחצי לפני שהעביר את תיק התקשורת לשר הממונה), הוא מונע תחרות חופשית בתחום הטלפוניה הקווית, כנראה כדי לעזור לאיל תקשורת המקורב אליו, ועושה ככל העולה על רוחו. אז מה זה בשבילו להפוך דיון על מונופול גז לאירוע מדיני- ביטחוני המחייב דיון חשאי בקבינט? שום דבר. הסולטן קבע, הסולטן יקבל. יהי שם הסולטן מבורך מעתה ועד סיום הקדנציה. ומי ייתן ותהיה כמה שיותר קצרה.

כדרכם של סולטנים שעדיין מחויבים במשהו להליכים דמוקרטיים, נתניהו נזקק לאיזשהו הסבר שיניח את דעתם של הנתינים הפשוטים. ההסבר של נתניהו להעברת הדיון לקבינט המדיני -ביטחוני הוא שנובל אנרג'י ויצחק תשובה אמורים לספק גז לירדן ולמצרים ובכך להעמיק את הסכמי השלום בין ישראל לשתי המדינות. אם המונופול לא ימשיך לפתח את שדות הגז בעקבות ההגבלות הרגולטוריות, אומר נתניהו, לא ניתן יהיה לספק אנרגיה לשתי המדינות ובכך ייפגעו היחסים איתן. על הגיחוך שבדברים מיותר להרחיב את הדיבור.

נתניהו והאמריקאים
הנימוק הנוסף של נתניהו ראוי לעומת זאת לטיפ טיפה של התייחסות. כאן נתניהו נוגע באמת בנקודה רגישה. נובל אנרג'י היא חברת אמריקאית רבת עוצמה וקשרים בחלונות הגבוהים בוושינגטון. האמריקאים ידועים בכך שהם לא מפרידים בין יחסים מדיניים למסחריים וכל הצמרת שם מגויסת להבטחת אינטרסים של חברות אמריקאיות ברחבי העולם. הגבלות על רווחיה של נובל אנרג'י עלולות, כך נתניהו ודוברו הנאמן יובל שטייניץ, לפגוע במרקם היחסים החשוב באמת עם הידידה הגדולה היחידה של ישראל.

הדברים כשלעצמם ראויים להישמע אבל האדם האחרון בין הים והירדן שיכול לומר אותם הוא בנימין נתניהו. האיש שדרדר את יחסי ישראל- ארה"ב לשפל חסר תקדים רק בגלל אינטרסים אישיים והבטחת ניצחונו בבחירות. שבועיים לפני הבחירות בישראל יצא נתניהו לנאום הידוע בפני שני בתי הקונגרס בנושא הגרעין האיראני. אובמה ראה בכך קריאת תגר אישית נגדו והתערבות במערכת היחסים המתוחה גם בלאו הכי בינו לקונגרס הרפובליקני.

לא היה מבין אחד ביחסי ארה"ב-ישראל שלא הזהיר את נתניהו מתוצאות ההתגרות הזאת. אפילו מייקל אורן, שגריר ישראל לשעבר, כיום ח"כ מטעם כולנו, ומי שהיה מהאנשים המקובלים ביותר על נתניהו בשירות החוץ הישראלי, טען במאמר שפרסם השבוע שהייתה זו טעות חמורה ביותר. מה שהוא לא כתב שם, מתוקף מחויבותו לשמירת סודיות מימי שירותו הדיפלומטי, הוא שאת דעתו זו הוא השמיע באוזני נתניהו לפני הנסיעה. דבריו, כמו דברים של בכירים אחרים בשירות החוץ, נפלו על אוזניים ערלות. נתניהו צפה בסקרים שהלכו אז וצנחו באופן מדאיג והבין שהוא צריך צעד דרמטי כדי לשנות את האווירה. הקורבן שהעלה על המזבח היה שאריות המחויבות של אובמה לישראל.

המחיר הסופי יוגש לנו לתשלום בחודש ספטמבר, כאשר תעלה להצבעה ההצעה הצרפתית במועצת הביטחון על מו"מ בין ישראל לפלסטינים בתוך שנה ולאחר מכן הקמת מדינה בגבולות 67 ופתרון בעיית הפליטים. אובמה כבר רמז שלא יטיל ווטו על ההצעה שההמשך הישיר שלה זה סנקציות על ישראל ובידוד בין לאומי נוסח דרום אפריקה לפני תום עידן האפרטהייד. מחיר הביניים ששולם הוא הסכם הגרעין המתגבש עם איראן שלפי כל הדיווחים הגלויים והחשאיים עומד להיות הכי גרוע שישראל יכלה לצפות לו. וכל זה כדי להבטיח עוד קדנציה אחת של הוד מעלתו בנימין נתניהו הרביעי.

ועכשיו עומד האיש הזה ובלי למצמץ מנסה לשכנע אותנו שאם ייפגע המונופול של נובל אנרג'י ייפגעו הקשרים בין ישראל לארה"ב. אחרי ההרס והחורבן שהוא הותיר בסדרת ההתגרויות הבלתי פוסקת שלו באובמה (נתניהו לא נרתע גם מהתערבות בבחירות לנשיאות בארה"ב לטובת מיט רומני, המועמד של שלדון אדלסון, הפטרון המוצהר של נתניהו) קצת שיפור בתנאי המונופול באמצעות פיקוח על המחירים לטובת אזרחי ישראל לא יעלה ולא יוריד במערכת היחסים שאותה דרדר לטובת המשך שלטונו.

אם יש קשר בינלאומי ישראלי-אמריקאי בהתנהלותו של נתניהו מול חברות הגז צריך לחפש אותו לא בבית הלבן אלא בחוגי המפלגה הרפובליקאית. כמו כל חברות הענק האמריקאיות ובעלי ההון בוול סטריט גם ראשי נובל אנרג'י מזוהים עם המפלגה הרפובליקאית. עד כמה שידוע אין קשר ישיר בין שלדון אדלסון וראשי החברה אבל גם בלי קשר ישיר רוח המפקד - והפעם הוא נתניהו - ידועה. לא פוגעים באינטרסים של שותפים לדרך ולדעה.

מעבר לזה, נתניהו הוא רפובליקאי בהשקפת עולמו החברתית. השקפה הגורסת שהמדינה לא אמורה להתערב בזכות הקניין של בעלי ההון, שהם לדעתה הכוח המניע את הכלכלה. הרפובליקאים האמריקאיים הם מתנגדים ידועים לרגולציה והתערבות בקביעת מחירים לצרכן הקטן. כוחות השוק אמורים לדעתם לעשות את שלהם. ואם הם לא עושים - שלא יעשו. זכות הקניין גוברת על כל ערך אחר. הדברים שאמר נתניהו בשבוע שעבר בכנס הרצליה הם לא ברוח ההשקפה האמורה, הם ההשקפה הטהורה בכבודה ובעצמה. נניף גרזן, כך נתניהו, נגד הרגולציה המגבילה את כניסתם של משקיעים חדשים לישראל ומבריחה אותם למקומות אחרים.

נתניהו שכח רק לציין להיכן יכולים המשקיעים האמריקאים והטייקון יצחק תשובה לברוח במקרה זה. רק בישראל הם מקבלים משאבי טבע בהשקעה נמוכה יחסית (לא צריך להתרשם מהפרשנות שהיחצ"נים דחפו לכתבות בתקשורת החרדית על ההשקעה הגדולה של החברות. עד שגילו את הגז הם השקיעו שלוש מאות מיליון דולר מול הסתברות של שלושים אחוז לגילוי המשאבים. את כל היתרה הם גייסו משוק ההון המקומי שהוא בעצם הפנסיות שלנו. אם ההשקעה הייתה יורדת לטמיון ההפסד היה שלנו. כשהגיעה ההצלחה הגדולה רק הם נהנים ממנה) וזוכים לאין סוף הקלות במס והטבות.

ההתמסרות של נתניהו, יהיו מניעיה אשר יהיו, הגבירה את התיאבון של תשובה ושותפיו. ביום שלישי השבוע פנו ראשי החברות לאוצר וביקשו השתתפות של המדינה בעלות הנחת צינור הגז למצרים. במקביל הם דורשים לדחות את מועד תשלומי התמלוגים לשנת 2019 עד שיכסו כליל את עלויות הנחת הצינור, ועד שיכסו במאתיים ושלושים אחוז את הקף השקעתם הכולל בקידוחים. רק אז הם ישלמו מס בהיקף של חמישים אחוז מהרווחים.

נראה לכם הרבה? אז רשמו לפניכם שכל שכיר ששכרו ברוטו הוא בסביבות העשרים אלף שקלים לחודש מגיע למדרגת מס של ארבעים ושמונה אחוז. וכאן מדובר ברווחים של מאות מיליארדי דולרים שגם מהם הברונים מוכנים לשלם מס רק אחרי שיחזירו לכיסם כפול שתיים את היקף ההשקעה. בהתאם להנחיה שהעביר נתניהו למשרדי האוצר והאנרגיה יש לסכם את המו"מ עם חברות הגז בתוך זמן קצר. ההנחיה היא יותר מרוח גבית לתשובה ואנשיו להקשיח את עמדותיהם ולקבל כמעט את כל מה שהם דורשים.

אפרופו נתניהו ותשובה: מעבר לנטיות הרפובליקניות של הראשון והנטייה הטבעית לרווחתם של בעלי ההון יש משהו אישי-נפשי שכנראה קושר ביניהם. לשניהם יש חוסר מחויבות מצפונית לכספי ציבור. סיפורי הבזבוז במעונות ראש הממשלה והניסיונות, לכאורה, להעביר הוצאות פרטיות לחשבון הציבורי הם תעתיק בזעיר אנפין של סיפורי יצחק תשובה בשוק ההון. תשובה הניח לחברת דלק נדל"ן שבבעלותו להגיע לסף פשיטת רגל ואילץ את המשקיעים (קרי: קרנות הפנסיה והתגמולים שלנו) לקבל 'תספורות' של מיליארדי שקלים. בו בזמן הוא המשיך להרוויח מיליארדים בחברות אחרות שברשותו דוגמת השותפות בקידוחי הגז. איפה הוא ואיפה לב לבייב שהביא כסף מהבית כדי למנוע מצב דומה בחברת אפריקה ישראל שבבעלותו. הקו המחבר בין החמדנות של תשובה והנהנתנות של נתניהו הוא שהציבור משלם את המחיר.

המפתחות אצל דרעי
השתיקה של דרעי בנושא הגז מלמדת, כנראה, על התחבטות פנימית קשה. מצד אחד קשה לצאת נגד ראש ממשלה נחוש בדעתו ורוב מובטח בקבינט. מצד שני הוא יהיה חייב להראות לציבור הבוחרים שהוא לא מונח בכיסו של נתניהו בנושא עם השלכות כלכליות ישירות על השכבות החלשות. כל חשבון שיעשה יגלה לו שהפחתה של עשרה אחוז בחשבון החשמל של הצרכן הקטן היא בעלת ערך כלכלי כפול מכל הפטור ממע"מ על מוצרי היסוד.

כפי שנכתב כאן בעבר ערך הפטור למשפחה בעלת צריכה ממוצעת הוא כחמישים ₪ לחודש. הפחתה במחיר החשמל שמיוצר ברובו מהגז שיזרום מהקידוחים שווה הרבה כסף. שלא לדבר על ההשפעה שתהיה על למחירי מוצרים תעשייתיים רבים במפעלים שיחוברו לרשת הגז הימית.

עמדה אמיצה של דרעי יכולה להיות לשון המאזניים בקבינט המדיני- ביטחוני. היא לא חייבת בהכרח להביא לתבוסה של ראש הממשלה ולבעיות פנים קואליציוניות. יש לנו עדיין אינטרסים רבים שטרם מומשו בממשלה הזאת. דרעי יכול עם זאת, לכפות פיקוח הדוק על מחירי הגז ולמנוע מהמונופול להפוך שישה מיליון אזרחים, רבים מהם מהשכבות השקופות, להיות בני ערובה לנצח לחמדנות של תשובה וחבריו. מפרשת דלק נדל"ן למדנו שאין להם גבולות ואין להם מעצורים.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. דרעי הישאר נאמן לציבור בוחריך ודאג לכל העם ולא לטייקונים!  (ל”ת)

    ש"סניק

  2. שקרי ריבלין  

    ירא שמים

  3. גפני צריך לדאוג לחרדים לא למדינה.  

    שריר

  4. ריבלין! הרגת עשרות בני אדם במחי מקלדת! היכנס ותבין מדוע