י"ג סיון התשפ"ד
19.06.2024

יחסי חמות וכלה - ניתנים להכלה?

כלוב הזהב: כשחמיו הציע לו לגור ביחידת דיור חדשה שנבנתה מעל ביתם, החתן הצעיר קפץ על המציאה, אך הוא לא חלם לאיזה מצב ביש הוא יגיע בשל המתנה לה זכה

יחסי חמות וכלה - ניתנים להכלה?


תמיהה רבתי עלתה במחשבתי נוכח הידיעה שהתפרסמה לה השבוע על "נצחונו" של העו"ד המפורסם רונאל פישר, שעה שבית משפט העליון נעתר לבקשתו והחליט ל"החמיר" בעונשו ולשחררו ממעצר עד תום ההליכים הישר למעצר בית בבית חמתו. תהיתי לעצמי האמנם כה גדולות החשדות כנגדו? כה חמורה עוולתו? עד כדי כך שעוד טרם נגזר דינו נאלץ כבר כעת בפסיקה זו לחיות בכפיפה אחת עם החמות...?

וכעת ברצינות: אמנם קלישאות רבות ושלל בדיחות נאמרו בהקשר של יחסי חמות וחתנה או כלתה, אך הייתי רוצה להתייחס לכך מזוית נוספת, שולית לכאורה, אבל חשובה מאד - ושעדיין לא נידונה כיאות וכראוי, ואינה מצויה בדעת אנשים כדבעי באשר ליחסים מורכבים אלו, ואשר תועלתן רבה.

כולנו חכמים ונבונים, ומשחר נעורינו גדלנו על טיבה הידוע של "אהבה" זו השוררת בין כלה -חמות-חתן, החוט המשולש שבמהרה עלול להסתבך ולעתים להינתק, והדברים מעוגנים הם גם ב"תלמוד" במפורש, כי כלה וחמותה אינן מסתדרות יפה מטבע ניגודן, ואך טבעי שיתכנו אי אלו מתיחויות או רגישויות רבות במרקם היחסים העדין שביניהן.

גם בני הזוג הכאוב שהגיעו לפתחי עברו כ"בדרך כל הארץ" אי אילו מהמורות, אלא שהמקרה שלהם היה קיצוני יותר ומורכב יותר.

הם היו זוג צעיר ומאושר שזה עתה פתחו את חייהם המשותפים בשמחה ובעליצות, ובמיוחד שמחו על גורלם עת לא נאלצו לתור להם אחר קורת גג כזוגות רבים אחרים שכורח המצב ומצוקת הדיור גרם להם להרחיק נדוד ברחבי הארץ, העיקר כדי למצוא מחסה. אבי הכלה בנדיבותו כי רבה, הציע לזוג הצעיר העומד להינשא כי עד שמחירי הדירות יתמתנו קמעא, יגורו ביחידת הדיור רחבת הידים והחדשה שהושלמה זה לא מכבר מעל גג ביתם, והחתן הטרי קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב.

בתחילה הכל היה ורוד על גבול הזוהר. כל צרכיהם ניתנו להם ביד רחבה ויותר מכך, ואפילו את המכולת השכונתית לא נצרכו לפקוד כלל, אא"כ היו צריכים למוצר כלשהו שממש לא היה בנמצא בבית ההורים.

חשבון מים וחשמל לדידם היתה בגדר "הוצאה בלתי מוכרת", מהסיבה הפשוטה כי מעולם לא נדרשו לשלם. שלא לדבר על כך שכמעט בכל ארוחת צהריים או סתם שבת, הם היו אורחי קבע בבית הורי הכלה, והכל בצורה נעימה ומסבירת פנים. כך חלפו כחמשה חודשים בטוב ובנעימים כשכולם מרצדים סביבם ונענים למבוקשם בנפש חפצה.

בהמשך חלה התפתחות מעט מטרידה אך עדיין נסבלת מבחינתם, שעה שהסבתא, אמה של האם החליקה ושברה למרבה הצער את רגלה, ואף היא הצטרפה אחר כבוד לקמפוס המשפחתי שזה עתה החל להתרקם כאן.

היות והסבתא הקשישה שהיתה אף מעט תשושה, לא יכלה להישאר לבדה ללא אדם מבוגר שישגיח עליה, היה זה אך טבעי כי הזוג המלכותי מהקומה למעלה יהיו אלו שישגיחו עליה בעת שההורים העסוקים נעדרו מהבית וטרודים היו בעיסוקם ופרנסתם.

אם בראשית נעשה הדבר מתוך רצון טוב והרגשת מחוייבות, הרי שבמשך הזמן התרחבה משרתם לשעות נוספות וכאילו לא היה להם לזוג הצעיר תכניות אחרות וסדר יום משלהם, בכל מקרה ובכל זמן שבו נאלצו ההורים להעדר ולהשאיר את הסבתא, היו מוזמנים תיכף לשהות בבית ולהשגיח, לא משנה מה היתה התכנית המקורית של הזוג עצמו.

באחת הפעמים כשהעניין ממש העיק והבת התרעמה על שנכפה עליה להישאר, בעוד היא אמורה לצאת למקום שתכננה וקבעה מראש, זכתה לשטף מילים קשות על חוסר הכרת הטוב שבה היא נוהגת, ולמונולוג שלם על החוצפה שיש לו לדור הצעיר שרק רגיל לקחת ולקבל ואף פעם לא לתת. כל ניסיון מצידם לרמוז על כך כי גם להם יש צורך בסיסי לחיים שמעבר לארבעת כתלים אלו, נפלו על אזניים ערלות. אט אט חדרה בהם ההכרה שעם כל הכבוד לדיור החינמי לו הם זכו, הרי שבעצם הם הפכו למטפלים "גריאטריים" בעל כורחם, וכל צורך או יציאה שלהם היה אמור לידון מראש ולהיבדק אם זה אכן אפשרי מבחינת המטלה שהופקדה בידם או שמא יאלצו להישאר.

תחושת החנק שהכתה בהם בעוצמה ושגרמה לו לבעל לחשוב שאולי כעת הגיעה השעה לחפש להם מקום מגורים חלופי, ואף ניסה בעדינות להעלות זאת על דל שפתיו בשעת כושר שנראתה לו, הרי שהתגובה הנזעמת מצד ההורים טפחה על פניו. היא היתה כ"כ תוקפנית ופוגענית. בשצף קצף קיבל דברי תוכחה ומוסר על התנהלותם הנלוזה שלו ושל רעייתו על כך שברגע שמעט מצפים מהם להשיב טובה על כל האירוח המסור שהם זוכים לו, הרי שהם בורחים ומתחמקים. אי אפשר לאחוז את החבל משני צידיו, סיננה חמתו למולו, ותגובה זו הניאה אותו מלהרהר על צעד שכזה כלל בעת זו.

מטבעם של דברים ובתור צעד של התגוננות וניסיון לבצר את מעמדם הפרטי, החליטו הזוג לנסות עד כמה שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם במרחב התמרון הקצר שנותר להם ולא להיות מאוכלי "לחם חסד", ולהמנע ככל האפשר מהצטרכות כלשהיא "מהשכנים שמלמטה".

סעודת שבת שניסו לעשות להם השניים לבד העלתה את מפלס המתח במאד, והתפרשה לה כצעד הפגנתי וחצוף כלפי המארחים הדעתניים - שהם במקרה גם ההורים, ולמרבה צערם גם יתר בני הבית הבוגרים לא הבינו את הנרגנות המתפתחת של הזוג "המפונק" שבסך הכל נדרש לעשות משהו קטן למען הסבתא היקרה, ולא השכילו להבין לצורך שלהם במעט חירות ועצמאות.

האמירה של אחת האחיות הנשואות שהואילה בטובה להגיע אחת לחודש כדי לבקר את הסבתא הזקנה ושהתגלגלה למשמע אוזניהם בטעות, "אז מה אם אוכלי החינם האלו יעזרו קצת", מותר להם.
לא הוסיפה למצב רוחם העכור של הזוג המדוכדך,והטינה והאיבה שנוצרו בליבותיהם כלפי ההורים שהפכו לסוג של משעבדים בעיניהם, היו ללא גבול ומידה.

נקצר את תלאות הזוג ונעסוק בהשלכותיו ובתוצאותיו המשניות.

במשך כל תקופה זו הבת הזועפת והממורמרת דיברה קשות על הוריה באוזני בעלה, תסכולה העצום והמתגבר קיבל לכך ביטוי בכל הזדמנות שרק נקרתה לדרכה לפרוק זאת ולשפוך אש וגפרית על היחס המחפיר לו הם זוכים, גם כל מקרה שאירע לה בעברה נבחן עתה שוב בעיניים קפדניות ובוחנות לנסות לדלות היכן הוריה ניסו להרוויח עליה ולעשות משהו לתועלתם בסופו של דבר.

והחתן הצעיר שהיווה לה לאוזן קשבת, שמע והפנים. הוא קיבל ממנה במנות גדושות את המסר הברור ואת ההבנה המוחלטת כי הוריה היו נגדה תדיר ובעצם הם חורשי רעתה מימים ימימה, וכל התבטאות חריפה ובוטה ככל שתהיה היא בגדר המעטה במעשיהם. ומשהותרה הרצועה ואין גבולות, לא חסך החתן את שבט לשונו החדה והצטרף לרעייתו בביקורתה שלוחת הרסן, כשהוא משלים את דבריה בכל מעמד.

נושא הצדק חשוב פה מאוד, אך העניין שלשמו התכנסנו עם בני הזוג היה למעשה תקופה ארוכה יחסית לאחר המאורע הטראומטי המתואר, ולאחר שבני הזוג כבר עקרו מהשכנות המעיקה ופתחו בפרק רגוע יותר בחייהם. סערת הימים הללו שככה ואף ההדורים יושרו למראית עין במשך הזמן כמעט לחלוטין מצדה של הבת.

אך הבעל הפגוע לא שכח מאורעות אלו במהרה כרעייתו, למרות שכלפי חוץ בסביבת המשפחה התנהג כרגיל בין כולם, הוא ראה לנגד עיניו את הוריה של אשתו כאנשים אנוכיים שמנצלים במקרה הטוב את הסובבים אותם לצרכיהם, ובמקרה היותר גרוע כאויבים ממש שלוכדים את קרבנותיהם במלכודת דבש. היו לו לכך סימוכין מזוגתו, ובכל מקום שהיה לו רק את האפשרות "לעקוץ" את משפחת רעייתו, עשה זאת בדבקות ראויה לציון ובמסירות עד אין קץ.

בסופו של דבר הנוהג המתמשך הזה שסיגל לו הבעל החל להציק ולהעיק לאשתו, סוף כל סוף למרות הכל מדובר היה פה בהוריה ומשפחתה שלה, והזמן שחלף גם הוא עמעם את הרגשת הכעס והעלבון שהיו בקרבה והיו לנחלת העבר ואלו התעוררו להם חדשות לבקרים ע"י בעלה.

כשפגשתי אותם לראשונה היה הבעל מעט נבוך ומבולבל מהמצב ה"חדש" שנוצר. הוא חש כביכול שאשתו ערקה ל"מחנה האויב", לטובת אלו שתמיד לימד את לשונו לדבר נגדם, לא פעם בעזרת רעייתו שלו.

הרעיה שנרגעה והשלימה עם המצב ומדי פעם אף העזה להמליץ סנגוריה על משפחתה בפרשייה זו, בעוד הוא נאכל מבפנים ולא יודע כיצד לעכל את המהפך שהתרחש בדעתה של אשתו ובהנהגתה - שעד לא מכבר היו בה שניהם שותפים בכירים יחדיו, תחושתו היתה כי השאירה אותו לבד במערכה הנפשית הכבדה הזו, וכמו נטשה אותו.

לטענתו האיצטלה המזויפת שאשתו נאחזה בה שהיא אינה רוצה יותר להכשל ב"לשון הרע" (דבר נכון לכשעצמו!) והוא פירש זאת כעוד האשמה צדקנית מתחסדת וניסיון לטשטש את המציאות.

לקח לי זמן רב להסביר לו עד שהסכים בדעתו, ובעצם תובנה זו שווה לכל נפש שעלולה להיתקל במקרים דומים ואף קלילים הרבה יותר, כי כשמתעורר רצון או צורך להעיר על מעשי צד כלשהו של אחד מבני הזוג, אזי לא מה שמותר לה, בהכרח מותר גם לך, כלומר גם אם ישנה ביקורת נכונה ומוצדקת, אם המדובר הוא בבני משפחתה הקרובים אליה הרי מוטב שתנצור את לשונך כמה שיותר, בעוד שדבריה של אשתך קשים ככל שיהיו נאמרים מפיה כנגד מי שקרוב לה, הרי שברגע שזה יצא מפיך הם יהפכו באופן מידי בתת הכרתה כדברים שנאמרים נגדה, ויצרו בה הרגשה פנימית שאתה כורך גם אותה במידת מה במילותיך הקשות, גם אם למרבה הפלא היא עצמה אמרה זאת במפורש.

בנוסף לכך למדנו יחד לדעת להפריד בין תחושת העלבון המצטברת שהינה לגיטימית ומובנת, שהרי לא כל בני האדם נוחים הם להתרצות מכעסם באותו קצב ומידה, לבין הדחף המיותר לדוש בענין ולהעלותו בכל עת תוך כדי שמוש בביטויים קשים שמלבד רצף דיבורי לשה"ר שבדיבורים אלו הם אינם מוסיפים תועלת לאיש, גם לא לו.

ובכלל בזאת עצה יעוצה היא להמנע ככל שניתן מלהעביר ביקורת ישירה על קרובי משפחה, במיוחד על אלו מהמעגל הראשון בפני בן הזוג, גם אם בראות עינינו בן הזוג חסין ולא פגיע ואף "מבין ענין" וזורם... כי ברוב המקרים התועלתיות של השחת דברים אלו היא אפסית ובלתי מועילה כלל, והיא משמשת רק לבטא כעס פנימי מבלי שהדברים אכן יעמדו לפתרון אפשרי, ובעיקר גורמת לתחושת האשמה לבן הזוג המשתייך לצד המבוקר גם אם הוא לא נכלל בדברים אלו באופן ישיר

ועל כגון דא נאמר סייג לחכמה שתיקה.

לתגובות והערות: הרב מאיר אפל - יועץ זוגי ומשפחתי,ראש מכון שלמ"ה לשלמות הבית
[email protected]
מכון שלמה יעוץ זוגי נישואין גריאטריה טיפול

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 7 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד