1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

בעל התפילה זעק: "אלול!" • טור לשבת

הרב ישראל אברמובסקי ראש בימ"ד "תורה והלכה" כותב על חודש אלול הנכנס, על נפשה של הישיבה הקדושה ועל הפרשה
הרב ישראל אברמובסקי, כ"ט אב תשע"ה 14/08/2015 10:21
תגיות:

ישראל אברמובסקי דעות


אלול!
זעק בעל התפילה כשברך את החודש בשבת שעברה,
ובראש חלפו המחשבות על גדולי ישראל אשר היו רועדים למשמע ההכרזה – הנה יום הדין קרב ובא.

ואולי לא בכדי התמזגו להם הרגעים של ימי סליחה וחשבון נפש, ברגעים בהם מפקידים הורים את ילדיהם בספסלי בתי המדרשות, בשאיפה לראות מהם גדולות ונצורות.

כי כמידי שנה אלול זה גם רגעים של התחדשות, של פתיחת שנה, של התחלה חדשה.
והנה עומד לו עלם חמודות ברגע של מחשבה טובה, על הזדמנות חדשה או הזדמנות לראשונה, להגשים שאיפות, לנצל כוחות, להוכיח את היכולות.

ובעת פסיעתם של המוני בחורי ישיבות להיכלי התורה , הנה כמה מחשבות..

א.דרכה של תורה

"משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור , ואחת , תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם: אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום"

ושואלים העולם,
וכי רק שתי דרכים ישנם? האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור?
ועונים שאין דרך אחרת!
מכיוון שרק ע''י ההתמודדות עם ה''תחילתה קוצים'' מגיעים אל סופה מישור.

אבל אם נתבונן ונשים לב, האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים,
אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעיין.
אכן כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בד''כ קוצים, אבל אין צורך לעבור דרך שלמה של קוצים בכדי להגיע למישור.

די לנו בתחילתה קוצים, ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תיהיה מישור.

וזו המשימה שמוטלת עלינו.. על המחנכים, על האנשים שבידם להעלים את אותם הקוצים ולייצר זר של שושנים, לסלול את הדרך בחשיבה מעמיקה על התאמה אינדיבידואלית לכל נשמה, אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים - נקודה למחשבה..

ב."כי ימצא חלל.."

"והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההוא... וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"
ובמשנה הוקשה "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית הדין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"

עגלה ערופה מלמדתנו התורה היא כאשר נמצא מת בין שני ההרים ואין ידוע מנין הוא מי אחראי למוות הזה ועל זה הזקנים זועקים ידינו לא שפכו את הדם ומסבירים חז''ל מהי לכאורה התביעה הרי אין הם חשודים במעשה רצח אלא לא דאגנו למזון למחייה, לבני לוייה, וכך קרה האסון ונמצא בקרבנו חלל.

עלינו לדעת להבין ולזכור כשם שמזון ולוויה חיוניים לבודד בשממת הדרכים, חיוניים הם לא פחות ופעמים אף יותר בדרכי החיים.

כך התלמיד העומד על מפתן הישיבה, הנוגע בידית של היכל עולם התורה, מתחיל לצעוד את צעדיו הראשונים.

יש מהם שיצלחו את המסע בגבורה בקול רעש גדול, אך נשים לב לאותם בני עלייה שלא הפקידו בידם מזון ובני לוויה, רוחניים וגשמיים.

על כתפי כל אחד מאתנו בני הישיבה מוטלת המשימה לבל נשאיר מישהו בודד ורעב בקרנות היכלה של תורה.

הישיבה היא בית חינוך לכל תלמידיה על שלל האיכויות והרמות השונות של באיה.
כי ישיבה היא זו אשר בה הסגולה לכלול בתוכה את כל הבאים בשעריה ולהציע בפני לומדיה את הדרך שאף שתחילתה קוצים אבל אין סיבה שכולה תיהיה כך, נדאג שהדרך תיהיה מישור הדרך כולה ולא רק סופה.

"והחי ייתן אל ליבו.."




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. עוקב אחרי  

    דויד

;