לשים סוף לדיקטטורה של בג"ץ • טור

בתגובה לדבריו של ח"כ מוטי יוגב נגד בג"צ, התעורר השופט אהרון ברק מתרדמתו וטען כי "הוא (יוגב) מנסה להרוס את כל מה שנבנה פה מקום המדינה - את הפרדת הרשויות". לנוכח הדברים כדאי להכיר קצת את פועלו של השופט ברק בשנות כהונתו כנשיא בית המשפט העליון.

עד לשנת 1995 היה מקובל במשטרנו כי הכנסת היא נציגת העם והיא הקובעת את החוקים, בשם העם. שופטי בית המשפט העליון נמנעו מלהתערב בעבודת החקיקה של הכנסת והסבירו, פעם אחר פעם, כי "כלל גדול הוא בידינו כי חוק שנחקק ונתקבל בכנסת, אין שאלת תוקפו של החוק נתונה לביקורת שיפוטית. יסוד מוסד של משטרנו הדמוקרטי בעל שלוש הרשויות הוא, שאין מהרהרים אחרי מעשה בית המחוקקים בחקיקתו." (דברי השופט מנחם אלון בבג"ץ 142/89 לאו"ר נגד יו"ר הכנסת).

הרעיון הוא פשוט – דמוקרטיה היא שלטון העם, ועל כן נבחרי הציבור הם אלו שאמורים לקבוע את החוקים בשם העם. תפקידו של ביהמ"ש הוא לפרש את החוקים שחוקקה הכנסת וליישם אותם על המקרים הבאים בפניו. כל רשות ותפקידה הייחודי – זהו עקרון הפרדת הרשויות. כך התנהלה מדינת ישראל 47 שנים בטוב ובנעימים, עד שהתיישב השופט אהרון ברק על כס הנשיאות וטרף את כל הקלפים.

ברק עשה לכנסת ולעם ישראל מט בארבעה מהלכים. ראשית הוא קבע כי לכנסת סמכות לכונן חוקה, כלומר שיש לה סמכות להגביל את עצמה. ברק קבע כי חוק יסוד שחוקקה הכנסת, הוא כלל ברזל שאפילו הכנסת עצמה (שקבעה את החוק הזה) לעולם לא תוכל לחורג ממנו.

במהלך השני קבע ברק כי חוק יסוד, עליו קבע במהלך הראשון כי הוא כובל את ידי הכנסת, אינו דורש רוב מיוחד. חוק יסוד שהתקבל ברוב של 2 ח"כ מול מתנגד אחד, יהא בכוחו למנוע מהכנסת לחוקקים חוקים, החורגים מהכלל שנקבע בחוק היסוד, גם כאשר רוב מחולט של חברי כנסת (61) יתמכו בחוק החורג. כך למשל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהתקבל בכנסת בשנת 1992 ברוב של 32 תומכים מול 21 מתנגדים, הוא שהוביל לביטולו של חוק המסתננים, אע"פ שחוק המסתננים התקבל בכנסת ברוב של 37 ח"כ מול 8 מתנגדים.

המהלך השלישי של ברק לקבוע כי הכנסת, בחקיקתה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הסמיכה את ביהמ"ש לפסול חוקים שאינם עומדים בתנאיו של חוק היסוד. גם הדברים שאמר ח"כ אוריאל לין, יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, כשהציג את חוק יסוד כבה"א בפני הכנסת לא בלבלו את אהרון ברק:
"אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים... הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה; ואם חלילה יסתבר מהנסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על פי כוונתו האמתית של המחוקק, יש בידי הכנסת לשנות את החוק".

המהלך הרביעי והאחרון היה הקביעה כי ביהמ"ש הוא שמחליט אילו ערכים נכללים בתוך "כבוד האדם". כך למשל זכותה של אשה להציג את גופה באופן בלתי צנוע על גבי שלטי חוצות, היא חלק מכבוד האדם (שכן רצונו של אדם כבודו). ואילו הרצון למנוע את הפיכת גופה של האשה לחפץ פרסומי, מהווה פגיעה בכבוד האדם. וכן הלאה.

בארבעת המהלכים הללו נטל אהרון ברק את הריבונות מיד העם והעבירה לביהמ"ש. ברק הפך את ביהמ"ש לסמכות העליונה על פיה ישק דבר: הוא מחליט שהכנסת יכולה להגביל את עצמה, הוא מחליט איזה חוק יחשב חוק מגביל, הוא מחליט על עצמו אם יש לו או אין לו סמכות לפסול חוקים והוא המחליט על אלו ערכים ראוי להגן במסגרת כבוד האדם.

אין במדינת ישראל אדם שפגע בעקרון הפרדת הרשויות יותר מאשר השופט אהרון ברק. ברק לא רק פגע בהפרדת הרשויות, הוא ביטל את הרשויות ושם את עצמו כפוסק עליון. וכשם שהעיד הוא על עצמו באמרו באחד מספריו את הביטוי: "מלא כל הארץ משפט", שאין פרושו אלא "מלא כל הארץ כבודי", ביטוי שנועד להציב את ברק במקומו של השופט כל הארץ "מלא כל הארץ כבודו".

מלומדים בעלי שם בארה"ב יצאו בתוקף כנגד מה שהם כינו "סילוק ידיו של העם מהפוליטיקה והעברתה לידי השופטים". פרופ' רוברט בורק אפיין את ביהמ"ש העליון בתקופתו של ברק כ"בית המשפט האקטיביסטי והאנטי-דמוקרטי ביותר בעולם". לטענתו, בפסיקתו של ברק נכרת "מגמה אוטוריטרית" והוא מבקש להבטיח את שליטתם של בתי המשפט בחברה. פרופ' ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים, כתב על ברק כי אינו אלא "שודד ים משפטי". הוא מדמה את גישתו של ברק לתפיסת השלטון בכח. פוזנר הוא מאמץ את קביעתו של בורק, לפיה ברק קבע שיא עולמי ביוהרה שיפוטית, ומכתיר את ברק כרודן נאור.

לאחר שנטל לעצמו בחזקה את הריבונות מידי העם, משתומם ברק על המילים החריפות הנאמרות מפי נבחרי הציבור נגד בג"צ. ולנו לא נותר אלא להשתומם על המשתוממים. ברק טוען כי: "אוי לו לדור ששופט את שופטיו" ואנו נשיב לו: אוי לו לדור שאלו שופטיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!