ט"ו סיון התשפ"ד
21.06.2024

בנות עמי: הסיפור האמיתי של האפליה באלעד

טורו של יעקב ריבלין: ההתנהגות התמוהה של הנשיא ריבלין, פרשת 'יס פלנט' והאפליה המתמשכת בסמינרים באלעד

בנות עמי: הסיפור האמיתי של האפליה באלעד
שששש


נשיא של מי
וזאת למודעי כי כבוד הנשיא העשירי לישראל ראובן ריבלין הוא אדם רגיש ופגיע. שתי התכונות המאוד אנושיות האלה אמורות היו להישחק עד תום לאחר שלושים שנה של קריירה פוליטית קשוחה, שמטבע הדברים מלווה גם בחיסולים של יריבים מרים. ריבלין לא הגיע לבית הנשיא לאחר שפרנסי העם פנו אליו לעשות זאת מתוקף מעמדו המיוחד. והיו כאלה. כמו המדען הדגול אפרים קציר והמסבירן הלאומי דאז חיים הרצוג. מספרים שבן גוריון פנה בשעתו גם לאלברט איינשטיין, וזה סירב. ריבלין לעומת זאת, שייך לסקטור הנשיאים שפילסו את דרכם באמצעות תחבולות פוליטית וקישוש קולות בדרכים המקובלות בכנסת: פרס, קצב ועזר וייצמן. אמרו הרבה דברים על שלושתם. רגישות ופגיעות לא היו בתוכם.

והוא כן רגיש. שרשרת של עיתונאים נכנסה ובאה בשבוע שעבר לבית הנשיא. זה נכנס וזה יוצא כמעט בלי הפוגות למנוחה. ריבלין יצא לבליץ תקשורתי שדומה לו רשם רק בנימין נתניהו בשלושת הימים שלפני פתיחת הקלפיות. למעט מקומונים שאינם שייכים לרשת ארצית ועלוני בית ספר לא היה מי שלא זכה לראות במאור פניו של הנשיא ולהיווכח במו עיניו עד כמה הוא פגוע וכאוב. הכלל האמור לא חל על תקשורת דתית וחילונית.

מאחר והראיונות היו בשרשרת, האמירות היו זהות וההבדלים היו רק בניואנסים. לחלק הוא הראה יותר פגיעות, לחלק יותר רגישות. הצד השווה לכולם היה המסר שהנשיא ממש לא מבין את פשר ההתקפות עליו בגלל ההתבטאויות האחרונות, והתקפות הימין בדמות הצעות לכהן כנשיא פלסטין או המדינה המוסלמית של דאעש כואבות לו מאוד. כמה מההתבטאויות לא שוות אזכור, אבל השתיקה של ראשי וח"כי מפלגות הימין לימדה את ריבלין שבסתר ליבם הם מסכימים עם הנאמר, ושגם הם, כמו אחרוני המגיבים, חושבים שהוא לא מייצג כראוי את כל עם ישראל אלא רק צד אחד של המפה הפוליטית.

ואין כמובן דבר מעליב יותר מזה למי שצמח בערוגות המחנה הלאומי עוד בזמן שנתניהו מכר רהיטים מטעם חברת רים. ריבלין גדל בבית הכי לאומי שיש בישראל, בקי נפלא ומעיין מעמיק בתורת ז'בוטינסקי, ואיש ליכוד משחר נעוריו בסניף הירושלמי.

קצת יותר קשה להבין למה הוא נפגע וממה הוא מופתע. נאום ההכאה שלו על חטא לאחר רצח התינוק בכפר דומא בשומרון היה כל מה שמחנה הדמוניזציה והדה לגיטימציה של ישראל מנסה להחדיר בעקביות לדעת הקהל העולמית. עיקרו של נאום: קורלציה בין הטרור הפלסטיני והטרור הישראלי. אלו ואלו שופכי דמים. ומי גדול מנשיא מדינת ישראל שיכול להעיד, כלשונו: "בני עמי בחרו בטרור".

עד לסיום סדרת הראיונות (ספרנו שבעה, אחר כך התעייפנו) לא הצליח ריבלין להבין מה רוצים מחייו. טרור זה טרור ורצח צריך לגנות. מה שאמר זה מתוך צער וכאב על הפיגועים נגד חפים מפשע ומתוך משנת ז'בוטינסקי לצדק ושוויון בן כל יושבי הארץ הזאת. על החיבוק שהוא מקבל משמאל וצהלתם של הארגונים האנטישמיים הממומנים על ידי האיחוד האירופי - הוא לא אחראי. הוא גם לא מפחד מהאיומים לפגוע בו ולא מתרגש מהנאצות.

את סטירת הלחי האחרונה קיבל ריבלין מהמקום הכי לא צפוי שיש. היו אלו מנהלי תלמוד תורה אמיץ אחד בירושלים שהעזו פניהם בכבוד הנשיא וביטלו את הביקור המתוכנן שלו אצלם ביום פתיחת הלימודים. גם בשנה שעברה פתח ריבלין את שנת הלימודים בביקור בבית ספר חרדי, מה שכנראה נתן לו את הקרדיט להתעלם מהחרדים במשך כל שנת הלימודים. הפעם החליטו מנהלי הת"ת הירושלמי לבטל את הביקור ולאו דווקא מטעמים חרדיים. סתם לא מתחשק להם לארח מי שמשווה בין טרור פלסטיני מאורגן לטרור ספוראדי של כמה מטורפים ישראליים. כותב השורות איננו מכיר אישית את מנהל הת"ת אך אם תוקם פעם ועדה לפרס הציבור החרדי למנהיגות חינוכית הוא יהיה ראשון הממליצים שם על הת"ת האמור.

ההמשך היה לא פחות מביך: אף ח"כ או נציג ציבור חרדי לא קם למחות על עלבונו של הנשיא. אפילו המעריץ המושבע שלו, סגן השר יעקב ליצמן שאף זכה לארח אותו בלשכתו לפני שבועיים, לא אמר מילה וחצי מילה בנושא. כנראה שגם הוא הבין שבמתקפת ההכאה שלו על חטא הטרור הישראלי חצה ריבלין את כל הקווים האפשריים.

האמת היא שעוד לפני הפרשה האחרונה היה לח"כים החרדים מטען לא קטן בבטן על הנשיא שבמו אצבעותיהם הביאו לבחירתו. מאז שנבחר עוסק ריבלין במצוקת המגזר הערבי ומתנה על כך בכל במה אפשרית. הביקור הראשון שלו לאחר שנכנס לתפקידו היה בכפר קאסם. כשלעצמו דבר מבורך, אפליית מיעוטים היא הרעה החולה של החברה הישראלית. אלא שריבלין החל וגמר את פעילותו למען המיעוטים במגזר הערבי.

בדקנו את הארכיון ואפעס לא מצאנו אף התבטאות הנוגעת למצוקת הציבור החרדי המופלה בכל תחום אפשרי: דיור, תעסוקה, משאבי חינוך, כיתות לימוד. היכן שתשים את היד יש קיפוח ואפליה. כיו"ר כנסת לשעבר הוא דן מדי יום שני בהצעות הדחופות לסדר של הח"כים החרדים שרובן ככולן עסקו בבעיית האפליה. מהרגע שהגיע לאולימפוס הנשיאותי הוא משקיף מלמעלה ורואה רק מגזר מופלה אחד. ממש במקרה מדובר במגזר שהבנה למצוקותיו מזכה בכותרות ומאמרי מערכת בכל המקומות הנכונים. במיוחד לאנשים חושבים.

הח"כים החרדים צירפו את האמירה האומללה האחרונה להתבטאויות מלפני חודשיים של הנשיא נגד ההצעות בימין להגביל את כוחו של בג"ץ. ריבלין חיזק אז את ידיו של כחלון, שהודיע שלא ייתן את ידו לצמצום בסמכויות הבג"ץ. ח"כ חרדי שביקש לשמור על עילום שם (מי יודע אולי הוא יתבקש פעם לפעול למען חנינה לאיזה אסיר יהודי בארה"ב ויועצי הנשיא יארגנו מפגש כביכול כדי לעזור) ציין בפליאה כי הוא מכיר בתחום זה שני ריבלינים. אחד שהיה פעם יו"ר הכנסת והתבטא פעמים רבות נגד פסיקות בג"ץ שפסלו חוקים והתערבו בעבודת הכנסת. השני הוא זה המכהן היום כנשיא המדינה ומדבר בשפה נאורה המכוונת לפלח מצומצם ומוגדר אחד של העם. זה המתגורר בסמוך אליו בטלביה ורחביה.

בראיון לנחום ברנע התבקש ריבלין להגיב על ההתבטאות האומללה של "בני עמי בחרו בטרור". ריבלין ממש לא סגור על עצמו בנושא זה. מצד אחד הוא אומר - "כשאמרתי בני עמי דיברתי על אנשים שבחרו בדרך הטרור, לא דיברתי על העם כולו, עיוותו את דברי". אם היה עוצר כאן זה היה בסדר. אבל ברנע מכיר את נפש מרואיינו שאינו מסוגל לעצור בלשונו. אי לכך הוא הוסיף ללחוץ. יכולת לומר אחדים? שאל. תגובת ריבלין: "לא רציתי. בעיניי אם כולנו שותקים על הדברים האלה - כולנו שותפים". מר ריבלין היקר, לא הבנו. אנחנו כן שותפים לטרור, או לא? חשוב שנדע, כי ימי הדין והסליחות מתקרבים ורשימת החטאים שלנו עמוסה גם ככה.

וחוץ מזה, על איזו שתיקה הוא מדבר? נתניהו לא יצא לבקר את פצועי הפיגוע בדומא כבר באותו יום וגינה בצורה החריפה ביותר את המעשה הנפשע? הרבנים הראשיים לא יצאו בגינויים בוטים? היה איש ציבור חשוב אחד שלא תרם את חלקו להבעת הזעזועים?! לא הייתה שום שתיקה, וההכללה של ריבלין בביטוי "בני עמי בחרו בטרור" הייתה לא רק מיותרת אלא גם בלתי נכונה בעליל. לא חסר שמן על מדורת הטרור הפלסטינית גם ככה, אבל כשנשיא המדינה בכבודו ובעצמו מוסיף את פחית השמן המשמעותית שלו, מה יגידו דורסי החיילים בשומרון ודוקרי האזרחים בכביש 443? אם טרור - אז שיהיה לשני הצדדים.

נקודת האור היחידה שהח"כים החרדים זוקפים לזכותו של ריבלין היא פרשת הבר מצוה לנערים אוטיסטיים שניסו הארגונים הרפורמיים לערוך בבית הכנסת שבמשכן הנשיא. ריבלין קלט את הטריק, ניסיון לקבל הכרה בדרך הראשית, ודחה את הבקשה. מאוחר יותר, כאשר פרצה המהומה התקשורתית הצפויה, הוא אמר כמה דברים מיותרים, אבל בשורה התחתונה המעשים קובעים יותר מהדיבורים. יש לציין בהקשר לכך שלריבלין יש עמדה עקרונית הרואה באורתודוכסיה את המייצג הרשמי של היהדות והוא נתן לכך ביטוי כמה וכמה פעמים בהיותו חבר כנסת. היום הוא נזהר יותר באמירות מסוג זה. אפשר להבין אותו בהחלט.

ואחרון אחרון לא חביב ברשימה. ההתעלמות מהתקשורת החרדית והדתית (ולא, אנחנו לא מקנאים. זה תענוג מאוד מפוקפק לשבת בחדר ההמתנה ולחכות עד שיקראו לך לראיון לפי המספר שבידך כמו בקופת חולים. שום ייחודיות, שום אמירה בלעדית). ריבלין בחר להתמקד במגזר שאת החיבוקים שלו הוא מחפש מאז שנבחר לתפקיד. מדובר בפלח שבין המחנה הציוני בואכה דרומה עד המפלגות הערביות. הימין והדתיים שהעלו אותו לכיסאו, כך לפחות הוא האמין עד לאחרונה, נמצאים ממילא בכיסו. ואיך לא יהיו מתוקף העבר הלאומי שלו. היעד הוא להתחבב על אלה שלא בחרו בו לנשיאות ואיך שזה נראה עכשיו הוא די מצליח. מאמרי המערכת מידיעות אחרונות שמאלה סוגדים לו בקנאות.

כלום מחפש כבוד הנשיא את הדרך חזרה לחיים הפוליטיים ומנסה למצב את עצמו כאיש המתאים לנהל את המדינה לאחר עידן נתניהו? אצל ריבלין אי אפשר אף פעם לדעת. הוא עצמו מצהיר כי התחנה הציבורית האחרונה שלו היא בית הנשיא אך מעולם לא אמר שאם העם יקרא לו לחזור בעקבותיו של איזה משבר לאומי הוא לא יעשה זאת. אם זו המטרה, ריבלין עשוי לגלות שהשמאל והמרכז הליברלי בכיסו אך בסיס התמיכה הטבעי שלו בימין והדתיים אבד לחלוטין. עוד כמה הצהרות בסגנון של "בני עמי בחרו בטרור" ובני עמו יגמלו לו בהתקפות ועלבונות שיציבו אותו במקום בו היה שמעון פרס בשנות השמונים. בתקופת העגבניות שנזרקו עליו בעצרות.

יס, אתם יכולים יותר
חם, חם מאוד בירושלים. גם במובן הפיסי עם טמפרטורות של שלושים וחמש וארבעים אחוזי לחות, וגם במובן הרוחני. מנהג עשה לו ראש העיר ניר ברקת להציף בתקופה זו את חוצות קרתא קדישא במופעים שאין רוח ישראל סבא נוחה מהם כלל ועיקר. הנציגים החרדים מוחים, אנשי העדה החרדים מפגינים פה ושם באזור מגוריהם, והתקשורת החרדית מוכת עונת המלפפונים נפטרת מצרת העמודים הריקים בזכות זעקות הגיוואלד מצד אחד והתכונה וההתרגשות מצד שני.

המרענן הרשמי של עונת הקיץ הנוכחית הוא ללא ספק המאבק, כאילו מאבק, על פתיחת מתחם 'יס פלנט' בדרומה של העיר. לאלה שאינם נמנים על תושבי עיר הקודש יסופר, כי המתחם שוכן באזור הכי חילוני של העיר, בין שכונת אבו טור למושבה הגרמנית ועמק רפאים אשר כשמו כן הוא. שעירים ורפאים מרקדים שם כבר משנות החמישים. קצת היסטוריה: באזור זה נפתחה בשנות החמישים הבריכה המעורבת הראשונה בירושלים ועשרות הפגנות התקיימו נגדה. בהווה פועלים בה מתחמים רבים של חילולי שבת, כמו תחנת הרכבת הישנה ועוד. לתוך תופת הגהנום הזה מצטרף כעת מתחם נוסף של חילול שבת, ועיני יראי ה' בעיר רואות וכלות.

אבל לא אלמן ישראל: תוצאות הבחירות האחרונות העניקו לציבור החרדי י"ד נציגים הנושאים על כתפיהם את הקואליציה העירונית. היה צפוי אפוא שהם יעמדו בפרץ וזה אכן מה שהם עשו. החל מיום שני השבוע הם מפציצים במכתבים מרגשים מצד אחד וקשים מצד שני, את כל מי שבידו לבער את הנגע, מלשכת ראש העיר ועד היועץ המשפטי של העירייה.

את מתקפת המכתבים פתחה סיעת דגל התורה בעירייה, ששמירת השבת היא בראש מעייניה. חבריה הובילו את המאבק בספורטק העירוני והם כעת מובילים את קרב המכתבים נגד המתחם החדש. כמה שעות לאחר מכן הצטרפו אליה אגודת ישראל וש"ס במכתב משותף ליועץ המשפטי. החרה החזיק אחריה נציג הפלג הירושלמי חיים אפשטיין, איש אמונו וסודו של ראש העיר, שהבין שאם במכתבים עסקינן ולא בצעדים אופרטיביים אזי גם המקלדת שלו צריכה להשתתף במערכה.

מיותר כמובן לשאול מדוע לא הצליחה יהדות התורה המאוחדת להתאחד סביב מכתב אחד. בדגל התורה אומרים כי לאחר שנכתב המכתב הם לא איתרו את כל חברי אגו"י למען יצרפו אליו את חתימתם. כנראה שכמו בפרשת הספורטק גם כאן מישהו היה בים המלח או יצא למסע שנור בבלגיה להצלת עולם התורה.

באגו"י טוענים שלא זו הייתה הסיבה אלא הרצון של דגל התורה להראות מובילות בתחום המאבק נגד חילולי השבת. בכל מקרה, האגודאים העזובים התאחדו עם ש"ס ויצאו אף הם במכתב. לא ללשכת ראש העיר אלא ללשכת היועץ המשפטי עם מגוון של טענות משפטיות נגד ההיתר לפתיחת המתחם בשבת. אפשטיין שעיסוקיו לא מאפשרים לו להתעמק בדקויות משפטיות בחר אף הוא בדרכה של תנועת האם, קרי: דגל התורה, ותינה את כאב שולחיו במכתב קורע לבבות לראש העירייה.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא מדוע בכלל זקוקים ארבעה עשר נציגים לפעול באמצעות מכתבי מחאה. מילא המכתב של אגו"י וש"ס ליועץ המשפטי, שם לפחות ניתן היה לצפות לאיזה מכשול משפטי בדרכם של מחללי השבת. אגב: היועץ לא אכזב, וקבע שאין לפתוח במקום בתי עסק שאינם במסגרת של בתי עינוגים המותרת רח"ל בשבת. מאחר וכל המתחם הוא בית עינוגים אחד גדול, מקסימום ייסגר שם מרכול אחד או שניים. כל המתחם יפעל למרבה הצער, כדין וכחוק הסדום העירוני.

אבל מה בכלל המשמעות של מכתבי מחאה לראש העיר? מכתבים למערכת או לרשות השלטונית הם נחלתו של האזרח הקטן שאין בידו דרך פעולה אחרת. מאחורי כל נציג בעירייה עומדים חמשת אלפים איש ששלחו אותו לשם כדי שיעשה את מה שהם לא יכולים לעשות. להפעיל לחצים פוליטיים, להילחם במי שצריך להילחם ואם יש בכך צורך גם להפיל את ראש העיר הסורר, לאחר קבלת אישורם של גדולי ישראל כמובן. את המכתבים המרגשים גם הם יודעים לכתוב ולשלוח לשתי הכתובות החשובות. לשכת ראש העיר והמייל של הכתב לעניינים מקומיים בעיתון המפלגתי.

לזכותם של הנציגים החרדים יש לומר שכנראה גם הם מבינים שאין לאל ידם לעשות בנושא זה מעבר לכתיבת מכתבים. אם היה כבר בידם לעשות משהו בנושא השבת היה זה בפרשת הספורטק הידועה. בניגוד למתחם הפרטי של יס פלנט, הספורטק הוא פרויקט עירוני שעמד להצבעה במועצת העיר. התוצאות העגומות ידועות: מרבית חברי אגו"י נעדרו מההצבעה מסיבות אישיות שונות (הסיבה האמיתית היא כנראה שוב המגרשים המובטחים) והפרויקט אושר. אז אם בעמק הארזים נפלה שלהבת, מה יעשו עם אזובי הקיר של אבו טור? כלום.

מעבר לקלישות הפוליטית של מכתבי המחאה, ואולי השורות הבאות יסבירו את פשר הצעד הנבוב, האמת העצובה היא שהם לא נשלחו ליעד המתאים. חילול שבת הוא חילול שבת וישנה חובת מחאה המעוגנת בשולחן ערוך, אבל ממש לא ברור מה בדיוק רוצים הכותבים הנכבדים מראש העיר. יס פלנט הוא מתחם הבנוי על שטח פרטי שקיבל תוכנית תב"ע מאושרת לפי חוק העזר העירוני המתיר פתיחת בתי עינוגים רח"ל בשבת. לשונות רעות אומרות שהאישור הושג בימי פולק את לופוליאנסקי. לא יתכן שזה נכון, אבל עובדה היא שישנו היתר עוד לפני ימי ברקת.

מה שלא נתון בוויכוח זה העובדה שיס פלנט מחליף בעצם מתחם אחר - רב חן - שייסגר עם פתיחת המתחם החדש. מדובר בעצם בהחלפת אתר אחד של חילול שבת באתר שני וגדול קצת יותר. זה לא גורע מחובת המחאה אך מעלה את השאלה מדוע דווקא נבחר המתחם החדש להיות הדגל של המאבק בחילולי השבת בעיר.

אגב חילולי שבת: בירושלים פועלים כיום כבר 242 בתי עסק בשבת, ומספר עובדי עירייה במחלקת רישוי עסקים נשבעים בנקיטת חפץ שמרביתם נפתחו כבר בימי ראשי העיר הקודמים. המספר המדויק נמצא כעת בבדיקה אך ממצאים ראשונים מאמתים כנראה את השבועה.

כל זה לא אמור להפך בזכותו של ראש העיר, המחלן הרשמי של העיר, אלא למקד את המאבק נגדו. יס פלנט זה פשוט לא המקום, וכל הנציגים החרדים יודעים את זה. את המאבק יש לנהל על תקציבי הענק של האירועים הפוגעניים הממומנים מקופת משלם המיסים העירוני הנוגדים באמת את צביון עיר הקודש. כמה מהם נערכים ליד חומות העיר העתיקה ובקרוב ייערך אירוע כזה סמוך ונראה לכותל המערבי.

זו המערכה שיש לנהל נגד ברקת, ולא במכתבים אלא בצעדים אופרטיביים העשויים להחריף עד פרישה מהקואליציה. נראה אותם, את הגיבורים שלנו, מגיעים עד לשם.

ובאו העובדים
בצילה המשמים של חופשת הקיץ התקיים ביום שלישי השבוע דיון מרתק בוועדת החינוך של הכנסת על מה שהוגדר 'טענות לאפליה ברישום לסמינרים בערים החרדיות'. מאחר ויו"ר הוועדה הוא ח"כ חרדי - יעקב מרגי, אין לחשוד בו בניסוחים פרובוקטיביים שנועדו לצוד את עין התקשורת החילונית. ההיפך, מרגי עוד השתמש במילים עדינות לעומת המצב בשטח.

רשמית, הדיון זומן לבדיקת המצב בכלל הערים החרדיות. אבל הכול ידעו שהכוונה היא למתרחש באלעד בשבועות האחרונים. למעלה ממאה בנות נותרו בבית לאחר שסמינר אליטיסטי אחד - ובלתי חוקי לבינתיים - ערך רישום מוקדם למשפחות אברכים בלבד. הסמינר השני החליט שהוא לא הופך להיות גטו לבנות שהוריהן עובדים, והפך גם הוא את הרישום לבני האצולה בלבד. התוצאה: למעלה ממאה בנות שיושבות בבית.

הדיון התקיים בצילה של עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד המשך פעילותו של הסמינר הבלתי חוקי. אי לכך חלה סוביודיצה על הפרטים המדויקים של המצב באלעד והדוברים נאלצו להתייחס לכך חצי במרומז. כך למשל, מי שהיה ראש עירית אלעד וכיום הוא מחזיק תיק החינוך בירושלים, צבי כהן (אולי אפשר להפסיק עם הצביקה הזה), תיאר כיצד הוא התגבר על בעיית האפליה האנטי ספרדית בירושלים וחיסל אותה כמעט לחלוטין. בלי בג"צים, ועם מערכת סבוכה של עשרות סמינרים. העיקרון: יד ברזל ואפס סובלנות נגד המנהלים. מי שלא מקבל את החלטות ועדת הערר העירונית מוצא את עצמו עם אפס תקציב בפתיחת שנת הלימודים. בפועל לא היה צריך להגיע לידי כך, המנהלים הבינו עם מי יש להם עסק והתקפלו כמעט מיד.

באלעד, אמר כהן, המצב אמור להיות פשוט הרבה יותר. יש בסך הכול שני בתי ספר רשמיים של בית יעקב יסודי ושני תיכונים לקהל הליטאי. קובעים אזורי רישום לכל סמינר ומחסלים את הבעיה. גם ראש העיר עצמו, ישראל פרוש, אמר שהוא דוגל ברעיון הרישום האזורי אך דורש ממשרד החינוך כלים לאפשר לו לעשות זאת. כלומר, להכשיר את הסמינר החדש ואז לקבוע חלוקה גאוגרפית ללא כל אפליה.

אבל הסיפור האמתי והכואב שנחשף בדיון הוא שמדובר בטרנד חדש של אפליה במגזר החרדי. אם עד עתה הכרנו את הנושא העדתי והרשויות בנו כלים כדי להתמודד איתו, כעת מדובר בתופעה שקשה יותר למיגור. וזאת כי אפליה עדתית היא מילתא דמינכר. לוקחים את רשימת התלמידות בכל סמינר והאחוזים העדתיים בולטים מיד לעין. מה שאין כן בתופעה החדשה והמסוכנת עוד יותר.

באדיבותו של יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב מרגי, הורשה לנו ליטול חלק פעיל בדיון. הנה ציטוט עצמי חלקי מתוך מה שאמרנו שם: הטרנד החדש הוא אפליית התלמידים להורים חרדים עובדים. הגזענות נגד תלמידות ספרדיות אומנם עדיין קיימת, אבל לשמחתנו הרבה היא כבר לא באופנה. האפליה החמורה ביותר שקיימת כיום בגלגולה החדשה היא אפליה של חרדים עובדים.

הוספתי והמשכתי: אם אתה עובד אתה באופן אוטומטי נחשב לסוג ב'. אומנם רוב החרדים עובדים אבל מה שקרה הוא שיש רמת מעמדות בציבור החרדי. עובד שהוא עובד 'תורני' נחשב במעמד יותר גבוה מזה שיש לו חנות או נהג אוטובוס. האפליה הזאת התחילה ברגע שקמה קבוצה אליטיסטית ובני המעמד הזה רוצים שילמדו בני דמותם בלבד במגמה נפרדת שלהם. הנימוק הרשמי הוא אידישקייט. לא רוצים שהילדים יחזרו הביתה עם דימויים וביטויים שאינם תואמים את החינוך וההשקפה הטהורה של המשפחות התורניות. בפועל מדובר בהסתגרות מעמדית ותו לא.

ומה שלא נאמר בוועדה ייאמר כאן: הסיפור של הסמינרים באלעד הוא סימפטום של תופעה שהחלה לפני עשרות שנים במגזר החינוכי לבנים. בתחילה היו בתי ספר כלליים של החינוך העצמאי שקלטו את כל אשר בשם חרדי ייקרא. לאחר מכן נוסדו הת"תים שנועדו למשפחות שרצו חינוך טוב יותר עם משפחות כמותן. השלב הבא היה שגם הת"תים השכונתיים הרגילים כבר לא הספיקו ואז קמו מתחרים שהגדירו את עצמם תורניים יותר, קלטו את המשפחות האיכותיות והותירו את הת"תים השכונתיים הרגילים עם הדרג החרדי הנמוך יותר, וחוזר חלילה.

אבל מה שכבר התקבע בתלמודי התורה, שהם למעשה מוסדות חינוך פרטיים עם תמיכה מזערית מהמדינה, לא תפס, עד לאחרונה, במגזר החינוך לבנות שממומן במאה אחוז מהמדינה. הייתה אפליה נגד ספרדים שרשויות החינוך יודעות לטפל בה. צו השעה הוא לבלום את האפליה החדשה נגד המשפחות העובדות קודם שנהפוך כאן לערב רב של שבטים ליטאיים (במגזר החסידי הבעיה לא קיימת, כל הבנות ממשיכות מבית הספר היסודי היישר לתיכון של החצר החסידית או הכלל חסידית. ויפה להם) שאי אפשר יהיה לקבץ אותם אפילו ביום הדין של הבחירות. הכתובת על הקיר, והשתיקה הרועמת של הח"כים החרדיים מלמדת שעיניהם טחות מלראות. וחבל מאוד.
יס פלנט ריבלין טרור אפליה אלעד

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד