השתכן בחברון: יחסים עכורים בצמרת 'כולנו'

לזמן הזה
כנהוג בכל פתיחת זמן אלול הסמוך להשבעת שר בינוי חדש, הגיע השר יואב גלנט לסיור בישיבת חברון. למרות החום המעיק - אוויר הרי ירושלים נוטף כמים - האווירה בביקור של גלנט, הייתה טובה בהרבה מזו ששררה בבניין בעת ביקור השר הקודם. פני המזרח אומנם לא האירו עד שבחברון – כמאמר המשנה ביומא המתנוסס באולם הישיבה – אבל בעיניים נראה זיק.

לפני שנתיים, היה זה שר השיכון אורי אריאל שהתארח ביום פתיחת הזמן, בתקופה של ימים נוראים לנציגות החרדית. אריאל הגיע לסיור כאדריכל הברית עם לפיד, וכמי שהכשיר את המהלך בין רבני הציונות הדתית, ובראשם זה היושב בחברון. לא הישיבה. העיר.

הניחוחות שעלו מהמתחם בעת ביקורו היו נסבלים פחות מהריחות שעולים ממטבחי הישיבה בימי א' – עת שאריות השבת מקובצות והופכות לארוחה בלתי אכילה. על הביקור דאז נמתחה ביקורת קשה, עד שמרן הגראי"ל שטיינמן שנשאל על כך רק בדיעבד, פסק כי מלכתחילה לא היה ראוי להזמינו, אך משהוזמן – אין לבטל את הסיור ולפגוע בכבודו. מנהלי הישיבה, שמעו וקיבלו. הזהירות בכבוד הזולת, היא תכונה עליה מקפידים מנהלי מוסדות כשמדובר באישי ציבור, המכובדים ממילא מתוקף תפקידם.

בקדנציה הנוכחית האווירה רגועה. בממשלה יושבים נציגים משלנו – אבל מסורת צריך לשמר, ובחברון ידעו לעשות זאת מאז ולתמיד. מי שהזמין את השר החדש דאז, מצא לנכון לעשות זאת היום עם מחליפו. האלוף לשעבר שכיהן כרמטכ"ל בן יומו, הסתובב בין ספסלי הישיבה. גלנט מקפיד להצהיר על דאגתו לכלל אזרחי ישראל ומגיע לו בהחלט שכר שיחה נאה על הצהרתו, הדי טרנדית כיום, נגד סנקציות פליליות. את התפעלותו ממה שראה הוא הביע בסגנונו הצבאי. במקום לומר למטכ"ליסטים מחברון 'אחריכם' הוא קינח ב'אחרי' הצה"לי המפורסם ושאל, "מתי נראה 1,200 לוחמי סיירת מטכ"ל".

המשפט הזה נאמר, בו ביום שהוועדה המיוחדת המייעצת לשר הביטחון התכנסה על מנת לנסח את השינויים בחוק. הטריק שהוכלל בהסכם הקואליציוני מדבר על העברת הסמכות לשר הביטחון וקביעת היעדים לפי צרכי הצבא. בהתאם להסכם, התכנסה ועדה מקצועית במשרד, שחברים בה נציגים מקצועיים מטעם כל המפלגות. חוק הגיוס המתוקן אמור לעבור במקביל לחוק יסודות התקציב ולפיכך, יש להגישו לממשלה עד לתאריך י"ז אלול.

הבית היהודי שלחו נציג. גם יהדות התורה שלחה את עו"ד מרון מטעמה. ומי היחיד שלא הוזמן? נציג ש"ס, כמובן. כאשר נודע ליו"ר ש"ס בדיעבד כי הוועדה התכנסה בהיעדר נציג מטעם התנועה החרדית הספרדית הוא הרים טלפון לשר הביטחון. "איך זה שאתה מכנס ועדה בלי נציג שלנו?" שאל דרעי, ובוגי הסביר שהוא עצמו העלה את אותה תמיהה. התשובה שבוגי קיבל הייתה שנציג יהדות התורה, עו"ד מרון - במעין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו - הוא נציג כלל הסיעות החרדיות.

דרעי הבין את התרגיל של החברים האשכנזים ומיהר להבהיר כי ישלח את אריאל אטיאס כנציג מטעמו: "אריאל לא מכהן בתפקיד פוליטי כיום, והוא מכיר את הנושא טוב מכולם", אמר דרעי ליעלון - שהסכים.

אטיאס הוא האיש הנכון במקום הנכון. בוועדת שקד הוא עשה את העבודה השחורה עבור כולנו. לצידו בוועדה, ישב אז ח"כ מאיר פרוש שלא חשש מחוגי הקנאים המקורבים אליו וממכתבי מחאה למיניהם והכניס ראשו ללוע הארי כדי להציל מה שניתן.

פרוש הוא פוליטיקאי המכהן בתפקיד ממלכתי, אבל אטיאס כיום הוא אזרח מודאג. טוב היו עושים החברים האשכנזים אם היו דואגים להזמנתו ולא מקיימים את הדיון הראשון בהיעדרו (של אטיאס) ובנוכחותו של שחר אילן – שערורייה בפני עצמה. את בנצי גופשטיין, כוכב הקעמפים הישיבתיים, איש לא היה מעז להזמין לדיון על שירות לאומי לערבים.

אורח לרגע
גלנט הפך לאורח מועדף במגזר בחסות פורום לחקר צרכי הבינוי של הציבור החרדי. הפורום הזה, עושה עבודה לא רעה של מיפוי צרכים שמשום מה לא מופיעים בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, ועל כך מגיעה מילה טובה ליזמים. מצוקת הדיור תיפתר אי שם בעתיד הלא נודע - כשיחתם הסכם שלום, אך בינתיים, בתעשיית הדיור כמו בתעשיית השלום, נפתרת מצוקת התזרימים של אי אלו עסקנים.

כשלרגליו נעליים גבוהות לזכר הנחשים בקריה, שמאז ימי בוגי יעלון כרמטכ"ל רק גדלו ותפחו, מסתובב שר הבינוי יואב גלנט בערים החרדיות ובריכוזי הישיבות. האלוף לשעבר, לא מפזר הבטחות ולא יוצא בהצהרות מפוצצות. פה ושם הוא מפטיר כמה התבטאויות. פה דיבורים על כמה אלפי דירות, ושם הבטחה לשוויוניות בשיווק קרקעות, אבל לא משהו דרמטי מהסוג שהורגלנו לו בקדנציות קודמות. למעט בכל מה שנוגע לדמון הגדול, גבי אשכנזי, שאזכורו ברדיוס הקרוב של גלנט גורם לתגובה רפלקסיבית בלתי נשלטת.

גלנט מגיע מהתחום, ויודע מהיכרות אישית מהו המחיר של בינוי זול ומהיר בניגוד לנהלים. הוא זוכר את קודמו, אורי אריאל, שהצהיר ברברבנות אופיינית רק לפני עשרה חודשים כי מחירי הדיור יירדו בשלושים אחוזים. קדם לו שר השיכון מש"ס, אריאל אטיאס, שהאמין בתחילת דרכו, כי מחירי הדיור עוד יירדו בתקופתו. הסוף ידוע. ובעצם לא – כי העליות לא מפסיקות, הן רק מתגברות.

רק שליואב גלנט היה אמור להיות ערך-מוסף שלא היה לשני קודמיו: תמיכת שר האוצר. לאריאל הראשון (אטיאס) היה על הראש את יובל שטייניץ שבהוראת שר העל הכלכלי נתניהו, טרפד כל ניסיון להוזיל את התשלום עבור קרקעות המדינה. לאריאל השני (אורי), ישב על הזנב יאיר לפיד. אריאל משך ימינה לכיוון 'מחיר מטרה', לפיד משך שמאלה לכיוון מע"מ סכום אפס. שניים אחזו בדירות והמשקיעים צידדו בפתרון התלמודי: יחלוקו – את הדירות, ומחירי השכירות והקנייה ימשיכו לעלות.

לשר הבינוי המכהן היו את כל הכלים הנכונים בארגז המפורסם. שר האוצר, חבר מפלגתו, רואה רק דירות מול העיניים. בניגוד לשני קודמיו הבורגנים והשבעים, בעלי הנכסים, כחלון רץ לבחירות על טיקט הוזלת מחירי הדיור. מינהל מקרקעי ישראל פלוס מינהל התכנון יצרו עבורו חבילת הכל כלול מושלמת, שאפילו בחברות הסלולר לא רואים. אפילו אגף התכנון במשרד האוצר, שלפי ההסכם הקואליציוני אמור היה להימסר בידי סגן השר מש"ס, נותר לבסוף בידי השר כחלון. סגן השר הנאמן ויתר לבקשת השר על סמכויות הקשורות לדיור. ויתור הוא ערך מוסרי נעלה, למרות שבפוליטיקה הוא נחשב פחות.

קצת יותר מחודשיים חלפו מיום הפקדת הארגז בידי כחלון ושות' – וכבר כעת ניתן לקבוע כי מה שהיה הוא שיהיה. מדד מחירי הבנייה זינק מיום הקמת הממשלה, ואפילו היחסים בין שר האוצר לשר השיכון מזכירים יותר את שתי הקדנציות הקודמות, על אף שהפעם השניים באים מאותה מפלגה.
בסביבתו של כחלון מביטים על גלנט בעין עקומה ומייחסים לו יומרות פוליטיות (פנטזיות בלשון הבוס) לכבוש אי שם בעתיד את ראשות הממשלה. עד כדי כך גדולה האיבה שבסביבת שר האוצר היה מי שהביע השבוע תקווה, כי העתירה לבג"ץ שתלויה ועומדת נגד מינויו של גלנט תסתיים עם פסיקה מחמירה מזו שניתנה השבוע נגד דרעי.

חמי יואב
היחסים העכורים בין כחלון לגלנט בהחלט לא תורמים לעבודת הצוות בקבינט הדיור, אך הם אינם הסיבה העיקרית לכישלון היחסי עד כה, ולכישלון הגדול יותר שעוד יבוא, ככל שיחלוף הזמן והמחירים לא יירדו.

בסביבת שר האוצר מבינים היום טוב מכל כי הארגז אומנם מתפקע מרוב ציוד, אך הכלי החשוב ביותר, נתון לאחרים. הזרז האמיתי להורדת מחירי הדיור נמצא בידי נגידת בנק ישראל שמשמרת אחוז ריבית אפסי ומעודדת נטילת ותשלום משכנתאות. מבחינתה של הנגידה, הפחתה דרסטית של ערך מחירי הדירות תאיים על יציבותם הפיננסית של הבנקים – שמהווים את כל עולמה.

אחוז הריבית האפסי הופך את הכסף שנלקח בהלוואות לכסף זול, ובהיעדר אלטרנטיבה אחרת להשקעה - גם תוספת אחוזים בודדים במס הרכישה אינה מרתיעה. התוצאה היא עלייה דרמטית במחירי הדיור בתוך חודשיים ימים ואובדן אמון מוחלט של השוק במהלכי הממשלה.

גלנט המפוכח מבין שחלום הורדת המחירים אינו ישים: "הרי אם תהיה ירידה דרסטית הבנקים יקרסו", הוא אמר לחתום מעלה וליעקב ריבלין בשיחה על כוס יין ביקב תשבי, בטרם פצח בסבב הביקורים במגזר, "אם בסוף הקדנציה אצליח לייצב את המחירים ואולי אפילו להוריד אותם בחמישה אחוזים אהיה יותר ממרוצה". כזה הוא גלנט. בלי מסמכים מזויפים ובלי סיסמאות נבובות, האיש מבטא במילים ספורות את מה שכולם חושבים וחוששים לומר.

בסביבת ראש הממשלה ראו השבוע את מדד המחירים והתמוגגו. ולא רק בגלל מחירי הנכסים בקיסריה ובירושלים שזינקו. ביבי מבין שמהוזלת מחירים יש לו רק מה להפסיד - גם ציבורית. הישג או כישלון יירשם אך ורק על שמו של כחלון שעומד בראש קבינט הדיור ובידיו נמסרו כל הכלים להצלחה.

בסביבתו של ביבי כבר ניתחו השבוע את מדד ההישרדות בהתאם להתפתחויות. האיבה בין ראש הממשלה לשר האוצר היא עובדה קיימת, כמעט כמו סלידתו משרת המשפטים. הנחת העבודה עד כה הייתה שכחלון יסבול את ביבי מעליו כראש ממשלה, לפחות עד שיציג תוצאות ביניים בתחום הדיור. כחלון כבר מבין שזה לא הולך לקרות . מבחינתו של ביבי, מדובר בתובנה שנקלטה בשלב מדי מוקדם.

מצד שני, לכחלון אין באמת אלטרנטיבה. גם אם יצרף את מאגר כלי העבודה לחפירות הרכבת הקלה, הוא לא יוכל להציג סיבה לפרישה מהממשלה. הכלים בידיו, התפקידים נמסרו לאנשיו. כל בחירה אחרת ויציאה מהמשחק, תוצג כבריחה מאחריות. עילות חיצוניות - כמו דרישה מלאכותית להרחבת הממשלה, שנראתה בתחילה לגיטימית, תתפרש כעת, על רקע זינוק מחירי הדיור, כתירוץ ולא כסיבה. אצל ביבי, כמו תמיד, הכי טוב – כשהמצב רע.

פלצות במשכן
נתניהו אלוף בזיהוי חולשות וחוזקות. מסביבתו של כחלון נדף השבוע ריח של כישלון. מסביבתו של דרעי שודרו איתותי הצלחה. הסרת העננה המשפטית מעל ראשו של דרעי, היא יציאתו האמיתית לחופשי, 13 שנה אחרי שנכנס מאחורי החומות, בלי תקווה.

לממשלה הזאת דרעי נכנס כשלרגליו אזיק אלקטרוני. העתירה התלויה ועומדת נגד חזרתו לשולחן הממשלה התהפכה מעל לראשו כחרב פיפיות. כבר ראינו שרים אחרים שהופכים לתלויים ועומדים במשך קדנציה שלמה, תחת נשיאי בית משפט עליון אסרטיביים יותר. כך נעשה לצחי הנגבי בשבתו על כס שר המשפטים, ולאיווט ליברמן במשך כשני עשורים. כל עוד עניינו של הנדון טרם הוכרע, הוא ישמור אמונים לחונטה המשפטית, ולא יסור ימין או שמאל מבלי להביט לאחור.

דרעי, כקודמיו, מצא את עצמו באותה סיטואציה מוגבלת. את משרד הדתות הוא העביר לשר אחר זולתו, את האחריות על מינוי שופטים בבתי הדין לעבודה הוא השיל ממשקלו, ואפילו במתווה הגז – הוא נזהר ונשמר מלקחת אחריות בלעדית.

תוך כדי דיון במשרד הנגב והגליל, הוא קיבל השבוע את המסרון המרגיע מעו"ד נבות תל צור: "מזל טוב, העתירה נדחתה". אנחת הרווחה, נשמעה עד לשכת ראש הממשלה. כמה דקות לאחר מכן, כשהבין שגם דעת מיעוט ארסית נחסכה ממנו, הוא הרשה לעצמו לברך הטוב והמטיב.

את הצעד הראשון לאחר הפסיקה הוא כיוון לעברו של כחלון. בשיחה ארוכה עם נתניהו הבהיר דרעי כי בכל מקרה לא יחתום על המתווה מתוקף סמכותו על-פי סעיף 52 המפורסם. "לא אקח את סמכות הממונה על ההגבלים. יש שתי אפשרויות, או שהכנסת תצביע בעד העברת הסמכות לממשלה, או שנחכה למינוי הממונה הבא". הממונה המכהן, עושה הצרות, מסיים את תפקידו בעוד שבועיים, אבל כדרכו של נתניהו, גם כאשר אצה הדרך לאישור המתווה, ממונה חדש – אין.

ביבי ניסה להסביר שכחלון לא יסכים להרים יד בעד, אך דרעי הבהיר שזאת לא הבעיה שלו: "הרי היועץ המשפטי לממשלה אמר שאין שום בעיה של ניגוד עניינים. לא יכול להיות שכחלון קיבל מאיתנו את כל הכלים ודורש מכולם להצביע בעד התקציב שהוא מגיש, אבל בנושאים אחרים יעשה דין לעצמו. שיתכבד בבקשה ויצביע בעד ביחד עם חיים כץ. אחרת, המשמעות היא שאין ממשלה ואיש הישר בעיניו יעשה". ביבי הרהר קמעא והשיב בשתי מילים: "הצדק איתך".

המסר ששיגר דרעי לנתניהו – שודר במהדורות החדשות כדרישה של ביבי מכחלון. אחרי תקופה של מתח בין שני האישים, התיאום בין ראש הממשלה ליו"ר ש"ס מתחיל להזכיר את הימים העליזים של קדנציית 96' וזה בא לידי ביטוי בכל המישורים. את האושר העילאי השבועי, סיפק דרעי לנתניהו כשהקפיד להגיע בזמן לישיבת הממשלה – גם במחיר ויתור על ביקור משותף עם הנשיא בתלמוד-תורה של רשת מעיין החינוך.

המאחר הכרוני ביבי נתניהו, שמע והתמוגג. הוא מעולם לא הוקיר הקפדה על לוח-זמנים, כמו בראשית השבוע הנוכחי עם פתיחת זמן אלול. וכך, התייצבו בא' אלול, בדיוק מופתי, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה, תלמידי ישיבת חברון (שהוזעקו לסיור עם שר השיכון) ובוגר הישיבה דרעי (שהעדיף את ראש הממשלה על נשיא המדינה). השטייגען הותיר את רישומו בכל רחבי ירושלים, ורק בלשכת נשיא המדינה, שררה תחושת פלצות.

הטור מתפרסם בקו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!