מועדים לשמחה - והדם שותת • טור כאב

בשעה שמילים אלו נכתבות בדמע, גופות הטהורים והקדושים הי״ד ממתינות להיטמן ברגבי עפר ארץ ישראל. אם ואב בחייהם ובמותם לא נפרדו, אך זכר ושארית השאירו! 4 יתומים רכים. הקטן, תינוק בן 4 חודשים שלא יכיר את הוריו ולא יזכה לחיבוקם.

הדם רותח ומכה בעורקים. העיניים דומעות, הקול נחנק. משפחת השכול גדלה. ארץ ישראל נקנית בדם מיטב בניה. השאלה מתפרצת ועולה. עד מתי? הלנצח תשכל חרב? דם יהודי נשפך בחוצות, יתומים מבלי אב ואם, והשאלה: מה עושים?

הרגש הקמאי, הקדום, מבעבע וזועק: נקמה! ״כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו!" בדקדוק המילים ומהמשך הפסוק: ״וכיפר אדמתו עמו״ אנו למדים כי הנקמה רק לאל נקמות! לא לנו!

חוזרת השאלה, נוקבת ומהדהדת, מה עושים? מה חובת היחיד לעשות ומה חובת הכלל? ובעצם, מה ניתן לעשות? דם יהודי לא יכול להיות הפקר. לא בעולם, וודאי לא בארצנו שלנו, בארץ מכורת אבות. הארץ המובטחת, הארץ שלנו.

באם הנקמה לאל נקמות ה' בלבד - לנו נשארת רק דרך אחת, הרתעה!

שפך דם יהודי, שפך דם נקיים, יגרור ענישה קולקטיבית סביבתית. כתר אוטומטי על הסביבה הקרובה. ביטול מסיבי של רשיונות עבודה בישראל, בסביבה התומכת! ומאידך, חלוקתם והענקתם במקומות שאינם מועדים לפורענות.

באם אנו עסוקים בהלוויות, שהם לא יוכלו להמשיך בשגרת החיים. שדרכם הביתה תתארך ותוכפל. כבישים מקצרים יהיו סגורים לנוסעים פלשתינאים. לא מרוע, מרצון לשמר את החיים, החיים של יקירינו.

יד ברזל, לא במילים במעשים. שתדע כל אם פלשתינאית. כי ה'שהיד' יחריב את החיים למשפחתו. יחריב פיזית את הבית, יחריב את אפשרויות הפרנסה. יחריב את אפשרויות האחים והאחיות לפנות ללימודים אקדמאים בחו״ל. יחריב את ההוה יחד עם העתיד. ה'שהיד' יחריב את חיי משפחתו, סביבתו. מעשים! לא דיבורים.

הרחבת ההתיישבות היהודית. הינה מענה הולם ותשובה ניצחת. ארץ ישראל נקנית ביסורים. נבצע במעשים ונוכיח: דם יהודי נשפך, אך לא לשווא. לצערינו ולמגינת כל לב. הדם היהודי שנשפך כמים על רגבי עפר ארצנו יהיה הבסיס להרחבת גבולות ההתיישבות היהודית החדשה, בחבלי ארץ נוספים. במקום פיגוע, תוקם התיישבות חדשה. עוד נקודת חיים יהודית שתפריח את השממה.

פעם קראו לזה ״תגובה ציונית הולמת״. הציונות החילונית, שבירתה תל-אביב וגבולותיה גוש-דן, אבדה. איבדה את אמונתה בצדקת דרכה, נעלמה התפוגגה. כש״חילוניות הופכת לדת״, זו רק שאלה של זמן, מתי הדת-החדשה, הלא אמונית, דת-ללא מקור סמכות, ״דת-חילונית״ תתחלן ותתעייף.

לציונות-החילונית זה קרה מוקדם מכפי שהיא קיוותה. באמצע המאבק לחיים, בלב המאבק עם השכנים-אויבים שדבקים ברגבי אדמתם משורש דתם, ״תיפלתם״ השפלה. דת-שקר, שמקדשת הרג ושנאה ושוטפת את מאמיניה וארצותיהם באשר הם, בצונמי של הרג וחורבן.

התשובה הניצחת הזו, חיים יהודים חדשים וביסוס אחיזתנו בחבלי ארץ חדשים כתגובה לכל שפך דם יהודי!! הינה התגובה ההולמת בצוק העיתים, למרצחים שפלים, שבחסות החשיכה נוטלים דם נקיים ותמימים.

צריך כוחות נפש ומצברי אמונה בלתי נדלים להפוך את המילים למעשים. אנשי ההתיישבות והדור שקם וקומם את ההתישבות החדשה, הוכיחו במעשים ולא רק במילים שיש להם את התעצומות והכוחות. חובת הממשלה לספק להם את הכלים, לא להפריע. לעזור, לתמוך.

דין איתמר ואלון מורה- כדין תל אביב. המלחמה הינה על הבית-היהודי. כשהמלחמה באיתמר, עלי ואלון מורה, במדינת תל-אביב השקט יחסי. באם נוותר ונכנע בפדואל ונריה, לא יהיה שקט ברמת אביב ג׳. יד המרצחים באם לא תגדע - תגיע לכל פינה ובית, כי המלחמה על הבית.

אין גבולות בטוחים ואין גבולות מוסכמים. האויב רוצה הכל. רק שבנווה אביבים ושכונות עבר הירקון התעייפו! למזלם, בזכות ההתישבות באיו״ש, וגב-ההר, המלחמה שם ועוד לא כאן.

הברכה המסורתית בימים אלו ״מועדים לשמחה״ בעלת משמעות כפולה. מועד-חג. ״מועדים״ לשמחה.
מועד-מעידה וגם אז לשמחה.

הרצח השפל של ההורים, ארבעת היתומים הרכים! כיצד ניתן לשמוח? הקברים עוד פעורים לא מכוסים. היתומים עוד לא מעכלים. ואנו מצווים בברכת ״מועדים לשמחה״. זה גורל חיינו בארץ אבותינו. שכול חובר לשמחה. אבל ויגון לתקומה. דמעות בדמעות נגעו. מועדים לשמחה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!