בלויי סחבת • טורו של אבי בלום

"תעצרו את ישיבת התקציב ואל תקדמו את הדיונים עד שהנושא ייפתר", הורה ראש-הממשלה נתניהו באקט מנהיגותי. בניגוד לדימוי התקשורתי שמנסים להדביק לו, הוכיח נתניהו ולא בפעם הראשונה, כי כשהבית בסכנה הוא נחלץ לקדם פתרונות במהירות וביעילות כאן ועכשיו. בלי יללות וקרקורים מיותרים, בלי למסמס ולהתמהמה. תוך שעות אחדות התכנסו בכירי האוצר ומנכ"ל המשרד ומצאו פתרון יצירתי. ראש-הממשלה עודכן ואישר את המשך דיוני התקציב.

אם חשבתם לרגע שהפתיח שקראתם הרגע עוסק בגיוס המילואים לצרכים ביטחוניים, או בגיוס החרדים לצרכים קואליציוניים, קחו כיסא ושבו לפני שאתם קוראים את שורות ההסבר הבאות.

התיאור המובא לעיל אכן התרחש לפרטי פרטיו, אך הנושא שלשמו נזעק נתניהו רציני בהרבה: רצח עם שמתרחש מתחת לאפנו והריגת שבעה מיליון אפרוחים בשנה על-ידי משרד החקלאות. שבעה מיליון זה כבר לא סתם ג'נוסייד אלא שואה של ממש, וכאשר כל זה קורה ואיש לא פוצה פה ומקרקר, טוב שאשת ראש הממשלה בסביבה.

במשרד החקלאות תיארו השבוע את סיפור המעשה, כשנשאלו מה עלה במוחם כשהגו את מיזם גירוש החתולים למדינה שלישית. מסתבר שכמו בכל הסיפורים הגרוטסקיים שנשמעו כאן בשש השנים האחרונות, גם בעניין הזה טופלים את האשמה על שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. הגברת נתניהו, צמחונית אסרטיבית וחובבת בעלי חיים, נפגשה עם נציגי ארגון 'אנונימוס' ושמעה כיצד מדי שנה מומתים שבעה מיליון אפרוחים זכרים על-ידי משרד החקלאות. אצל ראש ממשלתנו החרדה מאובדן ה'בייס' מתחילה בבית וכשהגברת הראשונה ברחוב בלפור ביקשה ממנו לטפל אישית בנושא, הוא לא היסס ומסמס כדרכו אלא העביר הנחיה מיידית לעצור את דיוני התקציב עד לשינוי מדיניות המתת האפרוחים.

הדיון נעצר ובאסיפת חירום הועלו מספר פתרונות יצירתיים, כולל התבססות על מיזם מדעי אירופי שמאפשר לזהות כבר בשלב הביצה האם זה הקטן יהיה תרנגול או תרנגולת. אלא שבסביבתו של ראש הממשלה לא הסתפקו בפתרון עתידי ודרשו למצוא פתרון שייתן מענה מיידי. בשלב הזה העלו בכירי משרד החקלאות את הרעיון לצאת למכרז במסגרתו תציע המדינה ייצוא אפרוחים למדינות חקלאיות. למחרת היום כשהועלתה לסדר היום פרשת החתולים, שלף מי ששלף בצמרת המשרד את מיזם האפרוחים: "למה לא נציע לייצא גם חתולים ולא רק אפרוחים?", הוא שאל. ההצעה התגלגלה והפכה לכותרת שגרמה למדינה שלמה ליילל מצחוק. הכל כאמור, בזכותה של הגברת הראשונה, הפסיכולוגית המסורה ואוהבת בעלי החיים מרחוב בלפור.

תקצוב מחתול
אז לא רק אורחות צניעות אפשר ללמוד מהחתול, אלא גם דרכי תקצוב. הסיפור האמיתי לגמרי שהובא לעיל כעדות ממקור ראשון, ממחיש יותר מכל תיאור אחר, איך נקבעים סדרי העדיפויות בלשכת ראש הממשלה. בינתיים, בשבועות האחרונים מי שייללו בשקט אלו הנציגים החרדים. נאמן למורשתו של יצחק שמיר שהציע לחרדים לתלות את ההסכמים על הקיר, המשיך ראש-הממשלה נתניהו לזרות חול בעיני השותפים הטבעיים. כבר לא מדובר בזרזיף סתווי אלא במבול של הבטחות שמקיומן ניסה נתניהו להתחמק: מתקצוב תלמידי חו"ל, עבור למע"מ אפס על מוצרי יסוד וכלה בחוק הגיוס.

מציאות מהסוג הזה, שמתרחשת משום מה רק בממשלות ימין, מחייבת את הנציגים החרדים לסוג של יצירתיות גלותית. הצמדת אקדח לרקה כבר אינה באופנה. זה בולט, מרעיש ומייצר הדף תקשורתי מיותר. הטקטיקה החדשה היא הבלטת הסכין מתחת למעיל. מי שנמצא בטווח מגע, מבין ונזהר, אבל לתעד תקשורתית את האירוע, אי אפשר עד לרגע בו הסכין נשלפת ומונפת. ראה ערך סרטוני האבטחה בביתר עילית.

זה בערך מה שעשה השבוע יו"ר ועדת הכספים ח"כ גפני. את המילים הגבוהות, הבריקדות והבליסטראות, הוא השאיר לנושאים שנוגעים ל'עמך ישראל' ובמרכזם כמובן, מפת אזורי העדיפות הלאומית. ההתייצבות ראש-בראש מול הסמוטריצ'ים והלחימה למען יישובי הפריפריה זיכו אותו בנקודות תקשורתיות. תוצאת המאבק לא הייתה חשובה כמו עצם האמירה: אני כאן כדי לדאוג לשכבות החלשות, וזאת למרות שהמגזר החרדי לא ייהנה מסל ההטבות. קרן נויבך פרגנה. דה מרקר התמסר. אפילו האופוזיציונרים בוועדת הכספים השמיעו מילים טובות.

מי שהאזין לגפני בשבועות האחרונים יכול היה לסבור בטעות כי המפה היחידה שמונחת על שולחנו היא מפת ההטבות. אבל כמו תמיד, מה שמעניין יותר אלו המאכלים שמוגשים מתחת למפה. לא חוק הגיוס (עליו נדבר תכף ומיד), אלא סל ההטבות התקציביות שהובטח בהסכמים הקואליציוניים, סל נצרים שאותו ניסו נתניהו וכחלון לחורר בלי בושה.

הדוגמה החיה מהשבוע האחרון היא תקצוב תלמידי חו"ל שהחזרתו לסל התקצוב – הובטחה ולא מומשה. עבור ישיבה כמו מיר מדובר בתקציב של להיות או לחדול, אבל למרות ההבטחות הברורות, ההתחמקויות החתוליות נמשכו, כאשר בכל יום נמצא תירוץ חדש.

ייאמר לזכותו של השר הממונה, נפתלי בנט, שבמרבית הסוגיות הוא משתף פעולה בכלל לא רע מאז הקמת הממשלה. לסגן השר פרוש יש גישה ישירה. לדרעי, גפני וליצמן, יש דלת פתוחה, אבל בנושא הזה של תלמידי חו"ל, הם לא הצליחו להשתחל גם דרך החלון.

כשבנט נדחק לפינה, הוא הסביר כי בנושא הזה אין לו ברירה. בקדנציה הקודמת הותנה תקצוב תלמידי חו"ל בקיום סיורי מורשת בבסיסי צה"ל ובאתרים ציוניים. בנט הסביר שוויתור הצהרתי שלו על הסעיף הזה, יגרור נגדו מתקפה במקום הרגיש ביותר מבחינתו. גם כך יש לו די והותר מאבקים עם החברים מתקומה בראשות אורי אריאל. האגף הימני בבית היהודי מזהה כי בנט חותר להתנתקות בקדנציה הבאה, ומסמן אותו בתקופה האחרונה כשמאלן מתון. רק חסר לו שידביקו לו בנוסף לכל, גם אנטי-ציוניות.

בנט הסביר שהוא לא יכול מוסרית, כחלון מרח עם סיבה סתמית, ביבי התחמק כבעל-חוב שתמיד נוהג להשתמט. ברגעים כאלו, חברי הכנסת החרדים נבחנים במידת היצירתיות. איך מצליחים לאשרר את התקציב בלי לצאת סחטנים, וזה בדיוק מה שעשה גפני כשהעביר ללשכת שר האוצר הצעת מחליטים, במעין 'כזה ראה וקדש'.

ההצעה הוגשה ובסופו של יום לא בנט, אלא שר האוצר וראש-הממשלה היו חתומים על ההצעה. בלי לומר מילה היה ברור לכולם כי אם ההצעה לא תעבור, התגובה בוועדת הכספים תוגש כשהיא חמה בנושאים אחרים לגמרי. המסר עבר וערב ההמראה של ביבי לחו"ל, אושר התקציב לבני הישיבות שעושים את הדרך ההפוכה – מארצות נכר לאדמת הקודש.

הלו"ז והלוזר
תשע שנות שלטון נתניהו - שש השנים האחרונות, ועוד שלוש שנים בשלהי שנות התשעים - מסכמות היטב את נזקי ותחלואי הסחבת. על החלטות שלא מאושרות מיידית ועל האישים המקדמים אותן, נגזר להימרח בזפת ובנוצות, להתגולל בביזיון ולחטוף כותרות משפילות. כך היה בחוק הגיוס, בקדנציה שלפני קודמת. כך רק לאחרונה בפרשת מתווה הגז. בדרך כלל, מי שיוצאים ביחד עם ביבי לתהליכים ארוכי טווח, מוצאים עצמם בסופם בלויי סחבות וסחבת.

צחי הנגבי שלקח אחריות על תיקון חוק הגיוס נחשב לשם שינוי, לאיש שמילתו מילה. "תחוקתית אי אפשר להעביר את שינוי חוק הגיוס תוך שלושה ימים", הוא מסביר לחברים החרדים, "אבל אני נותן לכם את המילה שלי שתוך שבוע זה יעבור". את השאלות במקרה הזה, לא צריך להפנות לצחי כשלג הנגבי, וגם לא למר סחבת בנימין נתניהו, אלא לחברים החרדים. מתחילת הקדנציה הזאת הם רושמים הישגים לא רעים, אבל בתחום הזה, הלקח לא נלמד. את התניית העברת חוק הגיוס במקביל להעברת התקציב, הם היו צריכים לשים על השולחן לפני חודש ימים, ולא רק בימים האחרונים.

הסחבת הזאת משחקת לידיו של יאיר לפיד, ומחייה את השוויון בנטל ששבק חיים. מאז הכישלון בבחירות האחרונות הפך לפיד לפרזנטור הגדול של החרדים. הוא חבש כיפה שחורה, שלח את רעייתו להפריש חלה והסביר איך בעקבות החוק שהעביר, החרדים כבר מתגייסים ומשתלבים בשוק העבודה. אם החוק היה נותר על כנו, ללפיד לא היתה לגיטימציה להשמיע מילה. יש מי שהסביר השבוע, כי ניתן היה להסתפק בשינוי לייט: לבטל את הסנקציות הפליליות לבדן בלי לעקר מתוכן את שאר סעיפי החוק.

רק שבעניין העקרוני הזה, אי אפשר לבוא בטענות לחברים החרדים שמסבירים כי הרע במיעוטו הוא לא רק ביטול הסנקציות הפליליות אלא גם דחיית פקיעת תקופת ההסתגלות בפועל עד לשנת 2023. "נכון שהיעדים הותאמו, אבל אי אפשר לקחת סיכון ולהיגרר לביטול אוטומטי של החוק במידה שלא תהיה עמידה מדויקת ביעדים", אומרים הח"כים המעורבים. אז נכון שגם בלי פקיעה אוטומטית של החוק מירב הסיכויים הם שאי עמידה ביעדים לא תעמוד במבחן בג"ץ, אבל תהליך של עתירה, דיון ופסיקה ייקח כמה שנים טובות – בדיוק כמו בעתירות נגד חוק טל. במדינת ראשית צמיחת גאולתנו, הציבור החרדי חי מדחייה לדחייה, מהפוגה להפוגה.

הטיעונים של חברי הכנסת עומדים במבחן הסבירות, אך במבחן השיהוי הפוליטי הציון הוא טעון שיפור. השאלה היחידה עליה אין תשובה היא מדוע נתנו הח"כים לשינוי החוק להיסחב עד עתה ולא דרשו כבר לפני חודש להכפיף את לו"ז הגיוס ללו"ז התקציב. במשחק הפוליטי, מי שמאבד קשר עין עם הלו"ז, עלול להפוך ללו"זר.

ארבעה נכנסו לפרדס
מחלת הסחבת - מדבקת. מה שנכון לחוק הגיוס, רלוונטי לחוק הנורווגי. ההתפטרות של מאיר פרוש לטובת יעקב אשר הייתה אמורה לקרות בשבוע האחרון של מושב הקיץ, רק שאז הוגשה המועמדות הכפולה של גפני לוועדה למינוי דיינים וההתפטרות נדחתה לתקופה שאחרי החגים. וכפי שנאמר בחז"ל, כיוון דאידחי, אידחי. מה שנדחה פעם אחת, ייסחב עד אין קץ הימים.

בדגל התורה הבהירו השבוע בהודעה רשמית שיצאה מלשכת המזכ"ל והחכ"ל (הפענוח הרלוונטי לשבוע זה, ח"כ לשעבר ולא ח"כ לעתיד), כי מנוי וגמור עמם שלא לקפל את הדגל בחינוך העצמאי גם במחיר טרפוד החוק הנורווגי. הנוסחה הדגלאית היא: כן לניהול משותף של מנכ"ל לדגל ומשנה לשלומי אמונים, לא לניהול דו-ראשי סטייל המחנה הציוני. הדוגמה שהם מביאים היא מהעיר אלעד תובב"א, שם תמכה דגל במועמד שלומי אמונים לראשות העיר: "הלכנו יחד בשותפות, אבל היה ברור שייבחר ראש עיר אחד ויחיד. גם בחינוך העצמאי יהיה מנכ"ל אחד, כי הרי ניהול משותף היינו יכולים לקבל גם מהסיעה המרכזית. בשביל זה לא היינו צריכים לחולל את המהפך בשנת תשס"ט".

מנגד, בשלומי אמונים לא מוכנים להסתגל למציאות הנחזית במסדרונות החינוך העצמאי בימים האחרונים, כאשר החותמים בפועל על ההזמנות התקציביות הם המנכ"ל סורוצקין והיו"ר אברהם יוסף לייזרזון. גם בעניין חלוקת התקנים הבהירו בדגל כי המקסימום שהם מסוגלים לאפשר, זו ועדה משותפת שבה יהיה רוב לדגל התורה. מבחינת שלומי אמונים, מדובר בהצעה מבזה ובהפרת הסכם ברור שדגל מחילה על ביצועו את 'חוק ההתיישנות'.

בחודש תמוז תשס"ט באו דגל התורה ושלומי אמונים בברית הנישואין. החתונה התקיימה במלון נובוטל, שם הוקמה העמותה החדשה של החינוך העצמאי כשמסדרי הקידושין היו גדולי ישראל משני החוגים. כמו בכל זוגיות, היו מאז עליות וגם מורדות, אך בשנה האחרונה דומה שהמריבות לא פוסקות. לשני הצדדים אין רצון להגיע למדרגות הרבנות, אבל המאבקים על הרכוש המשותף וחילוקי הדעות בנוגע להסכם הממון הלא ברור שנחתם – מובילים בדיוק לשם. אחרי הסבב האחרון של מינוי הדיינים, הרכבים לזירוז מתן הגט לא חסרים. עיקר הוויכוח מתמקד בשאלה, האם ההבנות הבלתי כתובות שהושגו בשעתו בנובוטל, דיברו על ניהול משותף או על שותפות גרידא. כדי לחדד את חילוקי הדעות העמוקים, הרי לכם 'עיקרי טיעון' של שני הצדדים – קחו נשימה עמוקה:

"מגיע לנו בדין מנדט נוסף", מבהירים בדגל, "אבל הכעס שלנו הוא גם על הדרך ולא רק על המהות. ליצמן קם ואמר מראש שהוא את הכיסא שלו בכנסת לא יפנה. חלקנו עליו אבל הערכנו את הבעת העמדה בצורה ברורה. פרוש לעומת זאת הבהיר מראש שמבחינתו מדובר בצעד מתבקש שהוא הגדיר כ'זה נהנה וזה לא חסר'. לדעתנו הוא היה נהנה לא פחות מאיתנו מהמהלך ולטווח ארוך זה יכול לפתור את המחלוקות העתידיות בין דגל לאגודה על חלוקת המקומות. יחד עם זאת, בהחלט גילינו הבנה להתמהמהות ולקחנו בחשבון שיש כמה דברים שבאופן טבעי חייבים להיסגר לפני ההתפטרות: הסדרת הזכויות הפנסיוניות, הסדרת המעמד בסיעה, חידוש ישיבות הסיעה המשותפות.

"הבעיה היא שכל הנושאים הללו סוכמו והוסדרו מפורשות. כבר ב-11 באוקטובר חתמו גפני, מקלב ואשר על מסמך מפורש שבו הם מבהירים כי פרוש יהיה חבר מן המניין בסיעה וכי הם מתחייבים לחדש את ישיבות הסיעה המשותפות כבעבר. בחודש שחלף הושלם התשבץ כשהוסדרו גם המינויים בחינוך העצמאי. לבוא ולדרוש עכשיו ניהול דו-ראשי, זהו צעד אחד יותר מדי שמזכיר קצת את עפרון החיתי מפרשת השבוע, שדיבר בתחילה על נתינת מערת המכפלה בחינם ולבסוף דרש ארבע מאות שקל כסף. מה שהתחיל מוויתור אצילי על המקום בכנסת והבנה שחלוקה של 4-2 אינה הגיונית ומחייבת תיקון, מסתיים בסחר-מכר מכוער על זכות חתימה ותקנים. מבחינתנו, כאן זה ייעצר, גם במחיר טרפוד החוק הנורווגי".

בשלומי אמונים שומעים את הטיעונים ומתפוצצים: "לא ביקשנו ניהול דו-ראשי, אבל שותפות אמיתית חייבת להיות. כך סוכם בבירור בשנת תשס"ט במלון נובוטל והסיבה היחידה שהדברים לא הועלו על הכתב היא האימון ששרר בינינו לבין מוטל'ה קרליץ שניהל את המהלך מטעם דגל. הזמן הרב שחלף מאז אך ורק בגלל שדגל התורה מסמסה את קיום ההסכם, לא שינה את ההבנות הברורות. הרי כבר לפני חצי שנה הגיע שליח למאיר פרוש בשם מרן ראש הישיבה והסביר שאחרי שבע וחצי שנים צריך לעשות סוף לביזיון. האמירה הזו עמדה בבסיס ההסכמה הראשונית של שלומי אמונים לקיום החוק הנורווגי.

"היה ברור שהבסיס לשותפות, זו לקיחת אחריות וקבלת סמכות משותפת. הרי גם דגל מקבלת זכות חתימה בכל מערכת בחירות, כאשר כל שקל שיוצא מקופת המפלגה חייב לקבל את אישורה. בלי זכות חתימה לאברהם שוורץ ושותפות שווה בחלוקת התקנים אין ערך לשותפות-דמה ואין טעם להתפטרות בהתנדבות של נציג שלומי אמונים מהכנסת. גם ההשוואה לבחירות באלעד אינה במקום. באלעד סוכם על רוטציה: קדנציה לשלומי אמונים שלאחריה קדנציה לדגל התורה. בחינוך העצמאי מדובר על מנכ"ל לדגל ומשנה לשלומי אמונים שיכהנו באופן קבוע. איש לא מערער על סמכות המנכ"ל אבל חלוקת הסמכויות והשותפות ביניהם חייבת להיות ברורה. לא ייתכן שמקיימים הסכם באיחור לא הגיוני ולא סביר של שבע שנים, וברגע הקיום מנסים לשנות רטרואקטיבית את הסיכומים".

מי שסיכמה את המציאות האבסורדית במשפט אחת היא החשבת הכללית באוצר. בפגישה שהתקיימה בשבוע שעבר בין הח"כים פרוש וגפני, מוטל'ה קרליץ והרב אריה דביר לבין החשבת הכללית מיכל עבאדי-בויאנג'ו, אושר רק מינויו של המנכ"ל, ואפילו לא העוזר שלצידו. החשבת הכללית התקשתה לשחרר את שריר הארבע-ראשי שנתפס: משנה אחד (הרב בוימל) מקבל שכר כמשנה אך לא מתפקד בפועל, המשנה השני (הרב שוורץ) מונה כמשנה אך טרם אושר על-ידי האוצר, השלישי (הרב לייזרזון) מקבל משכורת כיו"ר אך בכלל לא מכהן בתפקיד רשמי בעמותה החדשה והרביעי (הרב סורוצקין) מושך משכורת של מנכ"ל. ארבעה נכנסו לפרדס של הנהלת החינוך העצמאי, ולוואי ואחד ייצא בשלום.

אם בדגל התורה שולפים מקור מקראי מפרשת חיי שרה שחלפה, הרי שבשלומי אמונים יכולים להסתמך על פרשת תולדות הבאה עלינו לטובה. לתפיסתם, "גניבת" הבכורה מהסיעה המרכזית נעשתה בעצה אחת, ולפיכך לא ייתכן שדגל התורה תיטול לבדה את הברכות.

אחרי קדנציה אופוזיציונית עם תדמית משפחתית שלווה, נראית סיעת יהדות התורה בקדנציה הנוכחית, כאם מיוסרת ששני לאומים מתרוצצים בקרבה. אחד בועט כשהיא עוברת ברחוב קפלן, בסמוך למשכן הכנסת, האחר משתולל כשהיא חולפת ברחוב אדוניהו הכהן, מרחק נגיעה מהחינוך העצמאי. הרופאים המליצו על אכילת סלמון נורווגי במזנון, אך מאז שהכריך נאכל, הבחילה לא פסקה אלא רק התגברה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!