1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

גדולי הדורות היו גם גיבורים

ברוך מרזל קורא ללמוד מגדולי עולם שידעו גם לאחוז בחרב במידת הצורך, ואפילו להיות 'אכזריים' כשנדרש מהם
ברוך מרזל, ה' טבת תשע"ו 17/12/2015 22:44

מרזל. צילום: פלאש 90 מרזל. צילום: פלאש 90


הפרשה שלנו פותחת בדבריו הנרגשים של יהודה ליוסף (בטרם נתוודע אל אחיו), במטרה להציל את בנימין ולקיים את הבטחתו ליעקב לערוב בעד הנער. יהודה נוקט בכל הנימוקים האפשריים, מתאר את השתלשלות הענינים ומזהיר מפני הצפוי. המדרש, כדרכו, מרחיב ומוסיף על התאור המופיע בפסוקים, עד שהלומד השטחי עלול לסבור שבאו כאן לספר לנו מעשי ניסים ונפלאות. אולם זאת עלינו לזכור - מדרשי חז"ל נכתבו על-ידי התנאים והאמוראים מוסרי התורה שבעל-פה, אשר מפיהם אנו חיים, ולכן יש להתיחס לכל דבריהם באגדה בכל כובד הראש הראוי, כפי שאנו מתיחסים לדבריהם בהלכות שבת, בטרפות, בנידה ובכל שאר ההלכות החמורות שבתורה.

אמנם דרכי לימוד המדרש שונות מדרכי לימוד ההלכה, אך מכיוון שהם ניתנו מפי אותם חכמים, הרי שמוטל עלינו לברר בעמקות את משמעות דבריהם, אף במדרשים הנראים כתמוהים ביותר – הרי הם לא בזבזו את זמנם כדי להוסיף לנו מעט צבע לפרשת השבוע, ולא כדי לספק לגננות חומר להעביר לילדים בני שלוש. מו"ר הרב כהנא תמיד היה מזרז את תלמידיו ללמוד אגדה, והתאונן רבות על הזנחת מקצוע חיוני זה בתורה על-ידי עולם הישיבות, בדומה לכפי שהתאונן על הזנחת לימוד התנ"ך. בבואנו לעיין בדברי חז"ל באגדה, עלינו לנסות ולעמוד על אותן נקודות אשר ראה המדרש לנכון להורות עליהן, ומהן לשאוב אורחות חיים.

אומר המדרש בבראשית רבה צ"ג, ז': "מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול, והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען, ובא אצל יהודה ושאגו שניהם ובקשה ארץ מצרים להפך". מה באו ללמדנו כאן? הרי למדנו בסוטה י"ג. שחושים בן דן היה חרש, והוא שמע מארץ כנען את שאגת יהודה! וכתב על כך המהרז"ו (ר' זאב וולף איינהארן, מגדולי מפרשי המדרש) ש"דברים אלו לא יתכנו, שאין קול בעולם שישמע עשרה פרסה... אלא הכוונה על הרגש פנימי מגודל צערם...". והרד"ל, מגדולי תלמידי הגר"א מבאר ביתר פרוט "יש לומר דדווקא חושים הרגיש בקול יהודה (אף שהיה חרש באזנו) מפני שהיתה להם שייכות זה לזה בשורשן ושניהם נקראו אריות. וכעין מה שכתב בפירוש [מסכת] תמיד המיוחס לראב"ד פרק ג' על הקולות [שבבית המקדש] שהיו נשמעין מיריחו, שדווקא ביריחו שהיו בה דברים מעין ירושלים... אבל לא היה נשמע [הקול] לצדדין".

למדנו כאן יסוד גדול. ישנם דברים שאדם אחד שומע, והשני – לא! וזה לא בגלל שרמת השמיעה הגשמית של האחד גדולה משל השני. אין כאן ענין לרופא אוזניים. לפעמים אפילו חרש שומע את מה שלא עובר באזנו של זה שאינו חרש. מה שקובע הוא עד כמה כרויה אזנו של היהודי לקול הנשמע – אם זה קול אחיו היהודים הנתונים בצער, כמו במקרה המובא במדרש, אם זה קול האמת הבוקע מבעד למסכים השונים המנסים לחסום בעדה – ממשלה, חברה, שיקולים אישיים קטנוניים כאלה ואחרים, אם זה כל קול המעמיד את היהודי במקום בו עליו לבחור בגדולה ולזנוח את הקטנות.

ולמדנו גם, שיהודה ודן נקראו "אריות". אף לוחמיו של דוד מתוארים באופן הבא – "גברי החיל אנשי צבא למלחמה ערכי צנה ורמח ופני אריה פניהם וכצבאים על־ההרים למהר" (דברי הימים א' י"ב, ט'). זה לא בדיוק האופן בו מתארים בחור ישיבה מוצלח בוורט ובשבע ברכות, אבל מי בכלל פתח פעם ברצינות את ספר דברי הימים?

לא רק כאריות מתוארים אבותינו, המדרש מציין שנמשלו לחיות שונות – "גור אריה יהודה" (מ"ט, ט'), "נפתלי אילה שלוחה" (שם, כ"א), יהי דן נחש (שם, י"ז)" – ראה כל התאור במדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קע"ד, וכן בתנחומא ויגש ג' מתואר המאבק כאן שבין יהודה ליוסף כמאבק בין אריה לשור – עיין שם.

מכל האמור מובן, כי לצד המידות החשובות של אהבת האמת, העדינות במקום הנצרך, החסד ואהבת הזולת, אבותינו ניחונו אף במידת הגבורה, אשר התבטאה הן בכח פיזי ויותר מכך – באומץ וברוח מלחמה, המאפשרת להם להכניע את האויב. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אשר נפשו העדינה ורוחו המזוככת עזרו לו לחבר את ספר התהילים – הוא אותו דוד אשר הרג את גלית, כרת את ראשו, עשה שמות במחנה פלשתים והשמיד את אויבי ישראל תוך שימוש בשיטות שהיו מקוטלגות היום כ"אכזריות". אברהם אבינו לחם וניצח ארבעה מלכים גיבורים, יעקב נקרא "ישראל" כי ניצח מלאך, משה הרג את המצרי, יהושע ושאר השופטים היו גיבורי מלחמה, שמואל שיסף את אגג, והדבר נמשך לא רק בתנ"ך, כי אם גם אצל חז"ל - רבי עקיבא עמד בראש ההנהגה של מרד של בר כוכבא, רבן שמעון בן גמליאל (אביו של רבן גמליאל דיבנה) היה מראשי המרד הגדול, וכמובן – מתתיהו החשמונאי ובניו היו מנהיגים רוחניים, אשר בעת הצורך ידעו גם לאחוז בחרב ולהנחיל נצחונות, אותם אנו חוגגים כל שנה בימי החנוכה.

מששבנו לארצנו אחר אלפיים שנות גלות, בהן אותן תכונות של אומץ וגבורה נלקחו מאיתנו, ראוי שנשוב ונאחז בהן, מבלי לזנוח את שאר המידות החשובות הידועות מספרי המוסר, וכפי שדרשו חז"ל על דוד המלך - "הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן ט"ז:). רק השילוב והמינון הנכון של כל המידות יחדיו יכול ליצור יהודי שלם.

ברוך מרזל.

עוצמה יהודית.

חברון.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;