מרענן: בית ספר 'המקאם' פתח במחזור שלישי
נוף המוזיקה הערבית התחדש אתמול בעוד מחזור תלמידים בבית ספר "המקאם" תחת שרביטו של הזמר זיו יחזקאל, ורפי נתיב מספר על ההשראה, ועל הבשורה לז'אנר כולו • על האסכולות ששולטות במוזיקה הערבית, ואיך קשורה מירי רגב?
ך
״המקאם״, בית הספר למוסיקה ערבית וענפיה בשירת הפיוטים והחזנות, פתח אמש (ד') מחזור נוסף עם עשרות תלמידים שנרשמו בחודשים האחרונים.
בית הספר הזה עמד מאז כינונו בפרשת דרכים בתוככי מסלוליה הנבוכים של תרבות ״שירת המזרח״, והשאלה המרחפת מעל כולן היא - מהי הדרך הנכונה? הדרך ללימוד מקאמים, ללימוד מוזיקה ערבית, ללימוד שירה, ללימוד פיוט, ללימוד חזנות, ומהי הדרך הנכונה מהלימוד והלאה, הלכה למעשה.
כיום אפשר לומר ששני הקצוות בדיון הזה מתרכזים לכדי שני אמנים שכל אחד עומד בראש אג׳נדה אחרת.
יחיאל נהרי מול זיו יחזקאל.
הם לא זה מול זה בקריירה או בפופולאריות, בניסיון או בגיל, ואפילו אי אפשר לומר בידע.
הם זה מול זה בנוגע לתשובה לשאלה ״מהי הדרך״.
מאחורי יחיאל נהרי מסביבו ומצדדיו, עומדים דורות של חזנים ופייטנים, נגנים ואמנים שבאים ומבטלים במחי יד את כל העניין הטקס וההתרגשות סביב ״בתי הספר״ למיניהם, כי חזנים ופייטנים היו ויהיו, נגנים ואמנים היו ויהיו, גם ללא בית הספר הזה, גם בלעדיו, הם לא מתווכחים עם התוכן הנלמד כמו שהם מתווכחים עם הפיכתו לכדי מסלול לימודים המכשיר חזנים ופייטנים נגנים או מוזיקאים.
ומאחורי זיו יחזקאל נמצאים בעיקר הדור הצעיר, ומוזיקאים מרחבי העולם שמחזקים את פעילותו, ומאמצים אותה אפילו לעצמם, והם לא מתיימרים להורות שבלעדי ״בית הספר״ הזה או לכל הפחות הידע והכלים בו, אי אפשר לצאת מוזיקאי או להצליח בתחום, אלא שכיום כשאפשר ללמוד, וכשכל דבר נמדד על פי התוכן שבו, והעולם שינה צורה ולבוש, והפך להיות פחות כמו פעם טבעי ופיראטי (במובן החיובי) ויותר חוקי ומאובזר, מסודר ממוסד ומלומד, אזי צמיחה שאינה עולה בקנה אחד עם רזי המקצוע גורמת לנזק יותר רב מאשר התועלת שיש סיכויים קלושים שהיא תיגרם.
נקודת המחלוקת נעוצה בהבנה, ובאי - הבנה.
בהבנה, התוכן הנלמד, כיצד להציג וללמד את הדברים, וכיצד להעביר את התוכן המוזיקלי.
ובאי-הבנה, אלה אומרים ״לא כך יצאו חזנים פייטנים וזמרים״, ואלה אומרים ״לא זה מה שבאתי ללמד, מה שבאתי ללמד זה מוזיקה, את הבסיס התיאורטי-מעשי, מכאן ואילך כל אדם צריך ללמוד באופן אישי וייחודי את המקצוע אליו הוא רוצה להוביל את מה שהוא למד״.
שניהם צודקים, ושניהם לא. שניהם מסכימים זה עם זה ושניהם חולקים, אבל כולם מטרה אחת להם, המטרה היא דור העתיד.
ובית ספר ״המקאם״ הוא המקום שלוקח את האג׳נדה האישית צעד קדימה ומגשים אותה לכדי פעילות מבורכת, שכך או כך מצליחה לעורר עניין רב סביבה, והתועלת ללומדים בקורס ולאלו הסובבים אותם ופירי-פירותיהם לא מפסיקים לדון ולדבר, לדוש לחקור וללבן אודות הדבר הזה, וזו היא הברכה.כשזיו יחזקאל פגש את ד"ר דוד מועלם
מי שהצליח בתושייה רבה להרים את הרעיון ולממש אותו הלא הוא מאיר בן שבת (פורטל לחזנות ופיוט) המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, אפשר לומר שהרעיון ותחילת הביצוע שלו היו בגדר הימור, שרק הוא היה מסוגל לקחת, והנה מחזור אחרי מחזור בית הספר קוצר הצלחה ופירות.
הניצוץ להקמת בית הספר, והבסיס הלימודי עליו הוא מושתת הלא הוא ספר "הסולם והמקאם" אותו חיבר השופט בדימוס ד"ר דוד מועלם, ספר שהחל כחוברת ונתעבה עד לכניסתו אל תוככי משרד החינוך, עת הכירו בו כאחד מספרי הלימוד המופיעים במסגרות השונות ללימודי מוזיקה ערבית - קלאסית.
דוד החל בעבודתו בצורה עצמאית לגמרי, וללא כל תמיכה, הוא המציא מחדש את הגדרותיה הלימודיות והמדעיות של התרבות הזו, הוא הפך את התרבות הזו על שלל סעיפיה מתרבות - על פה, לתרבות - בכתב.
המסלול, הדרך, הקשיים בפניהם ניצב, גם כחלוץ בתרבות הזו, וגם כאורח בלתי צפוי בתרבות הישראלית, כל אלה לא מנעו ממנו להגשים את חלומו, והנה אט אט הוא קוצר פירות, ומגשים חלומות, גם כאלו שטרם הספיק לחלום.
המפגש בין הספר הזה, לבין האמן והיוצר זיו יחזקאל שבימים האלו נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות "מסע חורף ארצי", הביאו לעולם תרבות "שירת המזרח" בשורה חדשה.
לא עוד דקלומי סולמות ומעברים, מעתה ואילך יש באר עמוקה ורחבה, שממנה אפשר לשתות.
לא לומדים שם חזנות, וגם לא זמרה, לא תמצאו שם מרצים לפיתוח קול, וגם לא מורים לשפה הערבית, אין שם היסטוריונים, וגם לא מדריכי כתיבת פיוטים, משוררים או מלחינים.
בבית הספר הזה לומדים "מוזיקה", לומדים את הבסיס לכל אלו, לומדים מהי התרבות הזו, מהם החוקים ומהם כללי המשחק, הז'אנרים השונים במוזיקה הערבית, את הסולמות, את דרך השימוש ואופן הטיפול בהם, מאיפה בא כל דבר ומדוע, הבדלי הסגנונות בין ארץ לארץ, ובין התרבות הערבית לתרבות היהודית, מה מקורי ומה מושאל, שלל מונחים וערכי יסוד מוזיקליים המיוחדים דווקא למוזיקה הערבית, מה מבצעים וכיצד, חילוקי הדעות בין המלחינים השונים, ומקומה של ה"מקוריות" בתרבות המזרחית, אצל הערבים ואצל היהודים בארצות השונות.
מערך לימודים שבזכותו ועל אדניו ניתן להתמקצע בחזנות ופיוט, בשירה, בכתיבת שירה, בהלחנה, ובכל שאר המקצועות הללו, ובלעדיו כמעט ולא ניתן.
אבל שוב, הצד השני של המטבע מבהיר כי בלעדיו אין זה חצי מטבע כי אם מטבע פסול, כשם שהבסיס הוא חובה, כך כל שאר הדרכים הם חובה, והם בסיס לא פחות ממנו, והייתי באמת מצפה לראות כצופה מן הצד, כיצד ״בית הספר״ הזה מייעל את עצמו לכדי לימוד מכל מי שיש לו מה ללמד, חזנים ופייטנים, מוזיקאים ונגנים, אנשי תרבות, ומכולם במיוחד את אלו שהצליחו כדוגמת מי שהוזכר למעלה החזן יחיאל נהרי, שאולי לא מתמצא ברזי הגדרות המוזיקה המערבית והמקבילה שלהם במוזיקה הערבית, אבל ללא אלו הוא יכול ללמד את רזי רזיו של המקצוע, ובאינספור מבחני-המוזיקה הוא עמד, ובהצלחה רבה.
״מכל מלמדי השכלתי״ וקל וחומר מאלה הנאמר עליהם ״אין חכם כבעל ניסיון״ וקל וחומר מאותם שהם גם בעלי ניסיון וגם חכמים.
בית ספר "המקאם" נמצא בתחילתו של מסלול בסופו הוא חפץ לקבל הכרה רשמית ותקציבית ממשרד התרבות, שכיום מי שממונה עליו הלא היא השרה מירי רגב. מירי רגב שמה לעצמה מטרה ליצור שוויון או אפילו העדפות מתקנות בנוגע לפערים שבין התרבות המערבית לתרבות המזרחית.
אפשר לתקצב אמנים ויוזמות כאלו ואחרות, אם זה סרט תעודה על ר' דוד בוזגלו, או מחזמר והופעות רחוב במספר הזדמנויות בשנה, אבל השוויון לעולם לא יגיע לנקודת - אמת, אם הבסיס עליו מושתתת התרבות המזרחית נמצא עמוק למטה, בתי הספר/הקורסים/מגמות מוזיקה וכל מה שקשור להכשרתו המקצועית של דור העתיד, פה זה מתחיל, ופה זה תלוי.
אם השרירים הכספיים, יחזקו את מערכי-הלימוד הללו, בוודאי ובוודאי שהתרבות הזו תוכיח את עצמה ביתר שאת ועוז, ואז גם לא יהיה קשה להסביר לכל העיניים השואלות והתמהות מדוע מקומה המכובד של התרבות המזרחית מוצדק, מוערך, ואף מתוקצב בהתאם, ובדומה לכל שאר התרבויות.
המסע הזה אמנם בתחילתו, אבל המסע הלימודי עצמו נמצא בשיאו.
לא נותר אלא לאחל להם, לתלמידים ולאחראים על הקורס, בהצלחה.
בית הספר הזה עמד מאז כינונו בפרשת דרכים בתוככי מסלוליה הנבוכים של תרבות ״שירת המזרח״, והשאלה המרחפת מעל כולן היא - מהי הדרך הנכונה? הדרך ללימוד מקאמים, ללימוד מוזיקה ערבית, ללימוד שירה, ללימוד פיוט, ללימוד חזנות, ומהי הדרך הנכונה מהלימוד והלאה, הלכה למעשה.
כיום אפשר לומר ששני הקצוות בדיון הזה מתרכזים לכדי שני אמנים שכל אחד עומד בראש אג׳נדה אחרת.
יחיאל נהרי מול זיו יחזקאל.
הם לא זה מול זה בקריירה או בפופולאריות, בניסיון או בגיל, ואפילו אי אפשר לומר בידע.
הם זה מול זה בנוגע לתשובה לשאלה ״מהי הדרך״.
מאחורי יחיאל נהרי מסביבו ומצדדיו, עומדים דורות של חזנים ופייטנים, נגנים ואמנים שבאים ומבטלים במחי יד את כל העניין הטקס וההתרגשות סביב ״בתי הספר״ למיניהם, כי חזנים ופייטנים היו ויהיו, נגנים ואמנים היו ויהיו, גם ללא בית הספר הזה, גם בלעדיו, הם לא מתווכחים עם התוכן הנלמד כמו שהם מתווכחים עם הפיכתו לכדי מסלול לימודים המכשיר חזנים ופייטנים נגנים או מוזיקאים.
ומאחורי זיו יחזקאל נמצאים בעיקר הדור הצעיר, ומוזיקאים מרחבי העולם שמחזקים את פעילותו, ומאמצים אותה אפילו לעצמם, והם לא מתיימרים להורות שבלעדי ״בית הספר״ הזה או לכל הפחות הידע והכלים בו, אי אפשר לצאת מוזיקאי או להצליח בתחום, אלא שכיום כשאפשר ללמוד, וכשכל דבר נמדד על פי התוכן שבו, והעולם שינה צורה ולבוש, והפך להיות פחות כמו פעם טבעי ופיראטי (במובן החיובי) ויותר חוקי ומאובזר, מסודר ממוסד ומלומד, אזי צמיחה שאינה עולה בקנה אחד עם רזי המקצוע גורמת לנזק יותר רב מאשר התועלת שיש סיכויים קלושים שהיא תיגרם.
נקודת המחלוקת נעוצה בהבנה, ובאי - הבנה.
בהבנה, התוכן הנלמד, כיצד להציג וללמד את הדברים, וכיצד להעביר את התוכן המוזיקלי.
ובאי-הבנה, אלה אומרים ״לא כך יצאו חזנים פייטנים וזמרים״, ואלה אומרים ״לא זה מה שבאתי ללמד, מה שבאתי ללמד זה מוזיקה, את הבסיס התיאורטי-מעשי, מכאן ואילך כל אדם צריך ללמוד באופן אישי וייחודי את המקצוע אליו הוא רוצה להוביל את מה שהוא למד״.
שניהם צודקים, ושניהם לא. שניהם מסכימים זה עם זה ושניהם חולקים, אבל כולם מטרה אחת להם, המטרה היא דור העתיד.
ובית ספר ״המקאם״ הוא המקום שלוקח את האג׳נדה האישית צעד קדימה ומגשים אותה לכדי פעילות מבורכת, שכך או כך מצליחה לעורר עניין רב סביבה, והתועלת ללומדים בקורס ולאלו הסובבים אותם ופירי-פירותיהם לא מפסיקים לדון ולדבר, לדוש לחקור וללבן אודות הדבר הזה, וזו היא הברכה.כשזיו יחזקאל פגש את ד"ר דוד מועלם
מי שהצליח בתושייה רבה להרים את הרעיון ולממש אותו הלא הוא מאיר בן שבת (פורטל לחזנות ופיוט) המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, אפשר לומר שהרעיון ותחילת הביצוע שלו היו בגדר הימור, שרק הוא היה מסוגל לקחת, והנה מחזור אחרי מחזור בית הספר קוצר הצלחה ופירות.
הניצוץ להקמת בית הספר, והבסיס הלימודי עליו הוא מושתת הלא הוא ספר "הסולם והמקאם" אותו חיבר השופט בדימוס ד"ר דוד מועלם, ספר שהחל כחוברת ונתעבה עד לכניסתו אל תוככי משרד החינוך, עת הכירו בו כאחד מספרי הלימוד המופיעים במסגרות השונות ללימודי מוזיקה ערבית - קלאסית.
דוד החל בעבודתו בצורה עצמאית לגמרי, וללא כל תמיכה, הוא המציא מחדש את הגדרותיה הלימודיות והמדעיות של התרבות הזו, הוא הפך את התרבות הזו על שלל סעיפיה מתרבות - על פה, לתרבות - בכתב.
המסלול, הדרך, הקשיים בפניהם ניצב, גם כחלוץ בתרבות הזו, וגם כאורח בלתי צפוי בתרבות הישראלית, כל אלה לא מנעו ממנו להגשים את חלומו, והנה אט אט הוא קוצר פירות, ומגשים חלומות, גם כאלו שטרם הספיק לחלום.
המפגש בין הספר הזה, לבין האמן והיוצר זיו יחזקאל שבימים האלו נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות "מסע חורף ארצי", הביאו לעולם תרבות "שירת המזרח" בשורה חדשה.
לא עוד דקלומי סולמות ומעברים, מעתה ואילך יש באר עמוקה ורחבה, שממנה אפשר לשתות.
לא לומדים שם חזנות, וגם לא זמרה, לא תמצאו שם מרצים לפיתוח קול, וגם לא מורים לשפה הערבית, אין שם היסטוריונים, וגם לא מדריכי כתיבת פיוטים, משוררים או מלחינים.
בבית הספר הזה לומדים "מוזיקה", לומדים את הבסיס לכל אלו, לומדים מהי התרבות הזו, מהם החוקים ומהם כללי המשחק, הז'אנרים השונים במוזיקה הערבית, את הסולמות, את דרך השימוש ואופן הטיפול בהם, מאיפה בא כל דבר ומדוע, הבדלי הסגנונות בין ארץ לארץ, ובין התרבות הערבית לתרבות היהודית, מה מקורי ומה מושאל, שלל מונחים וערכי יסוד מוזיקליים המיוחדים דווקא למוזיקה הערבית, מה מבצעים וכיצד, חילוקי הדעות בין המלחינים השונים, ומקומה של ה"מקוריות" בתרבות המזרחית, אצל הערבים ואצל היהודים בארצות השונות.
מערך לימודים שבזכותו ועל אדניו ניתן להתמקצע בחזנות ופיוט, בשירה, בכתיבת שירה, בהלחנה, ובכל שאר המקצועות הללו, ובלעדיו כמעט ולא ניתן.
אבל שוב, הצד השני של המטבע מבהיר כי בלעדיו אין זה חצי מטבע כי אם מטבע פסול, כשם שהבסיס הוא חובה, כך כל שאר הדרכים הם חובה, והם בסיס לא פחות ממנו, והייתי באמת מצפה לראות כצופה מן הצד, כיצד ״בית הספר״ הזה מייעל את עצמו לכדי לימוד מכל מי שיש לו מה ללמד, חזנים ופייטנים, מוזיקאים ונגנים, אנשי תרבות, ומכולם במיוחד את אלו שהצליחו כדוגמת מי שהוזכר למעלה החזן יחיאל נהרי, שאולי לא מתמצא ברזי הגדרות המוזיקה המערבית והמקבילה שלהם במוזיקה הערבית, אבל ללא אלו הוא יכול ללמד את רזי רזיו של המקצוע, ובאינספור מבחני-המוזיקה הוא עמד, ובהצלחה רבה.
״מכל מלמדי השכלתי״ וקל וחומר מאלה הנאמר עליהם ״אין חכם כבעל ניסיון״ וקל וחומר מאותם שהם גם בעלי ניסיון וגם חכמים.
בית ספר "המקאם" נמצא בתחילתו של מסלול בסופו הוא חפץ לקבל הכרה רשמית ותקציבית ממשרד התרבות, שכיום מי שממונה עליו הלא היא השרה מירי רגב. מירי רגב שמה לעצמה מטרה ליצור שוויון או אפילו העדפות מתקנות בנוגע לפערים שבין התרבות המערבית לתרבות המזרחית.
אפשר לתקצב אמנים ויוזמות כאלו ואחרות, אם זה סרט תעודה על ר' דוד בוזגלו, או מחזמר והופעות רחוב במספר הזדמנויות בשנה, אבל השוויון לעולם לא יגיע לנקודת - אמת, אם הבסיס עליו מושתתת התרבות המזרחית נמצא עמוק למטה, בתי הספר/הקורסים/מגמות מוזיקה וכל מה שקשור להכשרתו המקצועית של דור העתיד, פה זה מתחיל, ופה זה תלוי.
אם השרירים הכספיים, יחזקו את מערכי-הלימוד הללו, בוודאי ובוודאי שהתרבות הזו תוכיח את עצמה ביתר שאת ועוז, ואז גם לא יהיה קשה להסביר לכל העיניים השואלות והתמהות מדוע מקומה המכובד של התרבות המזרחית מוצדק, מוערך, ואף מתוקצב בהתאם, ובדומה לכל שאר התרבויות.
המסע הזה אמנם בתחילתו, אבל המסע הלימודי עצמו נמצא בשיאו.
לא נותר אלא לאחל להם, לתלמידים ולאחראים על הקורס, בהצלחה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 22 תגובות