י' סיון התשפ"ד
16.06.2024

הביזיון הגדול של הנציגות החרדית

ראשם ורובם של הנציגים החרדים נמצא בתקציבים למנהלי המוסדות ולא בדאגה לציבור החרדי הרחב: הנה ההוכחה

הביזיון הגדול של הנציגות החרדית
שששש

נשארנו רעבים
קרב גדול ועקוב מדיו מתנהל בימים אלו בכלי התקשורת החרדיים למיניהם וסוגיהם. בזו אחר זו מופצצות המערכות בהודעות מטעמם של דוברי הח"כים והנציגים החרדים הבולטים, וזה עוד מילא. הצרה היא שאחרי ההודעות מגיעות שיחות השכנוע הטלפוניות שעוסקות בנושא שעומד בראש סדר יומם של נציגינו הנמרצים. אחרי שטרחו ועמלו להשיג את שפעת התקציבים וההטבות עבורנו, מה שנותר להם זה רק לנכס לעצמם, ולא חלילה לזולתם, את ההישגים האדירים.

מטבע הדברים, מי שמוביל, בינתיים, בנקודות ולא בנוק אאוט, בקרב התוודעתי הוא יו"ר ועדת הכספים משה גפני. כמי שבאמת מחזיק בידו את השלטר התקציבי יש לו את כל הכלים המתאימים לכך. אם הוא מכריז מלחמה על הבית היהודי ועוצר להם את תקציב החטיבה להתיישבות, מה יותר קל מלשכנע שכל מה שהושג לאחר מכן אין זאת אלא בגללו. אכן, מי שקורא את ביטאונו של גפני, לא יכול שלא להשתכנע שעשרה קבין של החזקת תורה ירדו לעולם ותשעה מהם נטל יו"ר ועדת הכספים. הוא זה שהעלה את תקציב הישיבות בארבע מאות מיליון שקל. הוא זה שהעביר את הבטחת ההכנסה לאברכים (מה שנכון נכון). הוא האחראי להחלטת הממשלה לאפליה מתקנת לחרדים בשירות הציבורי, ולזכותו בהאי עלמא ובעלמא דאתי יירשמו שמונים ושלושה מיליון השקלים שהעביר ביום שני השבוע למוסדות המוכר שאינו רשמי.

לעמיתיו של גפני לא נותר אלא לחרוק שיניים ולנסות בכל זאת לייחס לעצמם משהו מהשיריים. מה זה שיריים? קראו בעיון את ההודעה שנחתה ביום שלישי על שולחנם של הכתבים לענייני מפלגות וכסף. "עם אישור תקציבי המוסדות בועדת הכספים שיגרו מזכ"לי איגוד הת"תים ומוסדות הפטור והמוכש"ר (מוכר שאינו רשמי,. י.ר.) את תודתם לשר ליצמן ולסגן השר פרוש על מאבקם הבלתי מתפשר להשבת תקציבי עולם התורה". זה שגפני כאילו לא היה ולא נברא - סביר בהחלט. שהוא יוציא לעצמו את ההודעות. מה שמפתיע כאן הוא הברית של פרוש וליצמן שחברו יחדיו בהודעה אחת לקבלת קרדיט משותף. כנראה שגם הם מבינים שמול העוצמתיות של גפני אין מנוס אלא לאחד כוחות.

דובריו של גפני כמובן לא ישבו בשקט. במקביל לכתבה בסגנון של 'שיחו בכל הארץ נפלאותיו' שהתפרסמה בביטאון המפלגתי על מפעלותיו של יו"ר ועדת הכספים - הם שטפו את התקשורת הלא מפלגתית בהודעות מיוחדות. הנה אחת מהן: "ועדת הכספים אישרה את ההעברה המרכזית שהשיג יו"ר הועדה ח"כ גפני לכל מוסדות החינוך בתי הספר והת"תים, בכך השלים גפני את מחיקת אפליית פירון כנגד מערכת החינוך החרדית".

לאמיתו של דבר, לכל דברי הרהב האלה אין על מה שיסמוכו. אין שקל אחד מתוך מאות מיליוני השקלים שהתווספו לתקציבים החרדיים שאינו מעוגן שחור על גבי לבן בהסכם הקואליציוני. בניגוד לקדנציות קודמות של נתניהו שהצטיינו בהתחייבויות לא מקוימות, הרי שביבי של 2015, עם קואליציה של 61 מנדטים, לא זקוק לאקדחים מול הרקה. כל מה שנרשם בהסכם - מקוים אצלו עד השקל האחרון. אם יש ויכוחים טכניים עם האוצר והבית היהודי מהיכן יבואו הכספים, והיו כאלה, אז באמת נאה ויאה שכל מי שיש לו יד ורגל בנושא מתערב כדי לפתור את הבעיות. אבל זה לא סיבה לאף אחד לצאת בתופים ומחולות ולייחס לעצמו את מה שהובטח וקוים. י"ג חברי כנסת חרדים חתומים על ההסכם הקואליציוני ורק המאסה המצטברת של כולם יחד מחזיקה את הממשלה ומבטיחה את קיום ההסכמים.

בנושא אחד ויחיד ניהל גפני קרב שניתן לייחס אותו רק לכישורי הלחימה שלו: תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות, המועברים כול כולם לציונות הדתית ואף לא שקל אחד לחרדים. במשך שבועיים עצר גפני בוועדה את החוק המיוחד עבור החטיבה. במקביל הוא עצר בועדת הכספים את כל ההעברות לחטיבה. הנימוק היה צודק ונכון: אפליית החרדים בתקציבי החטיבה.

השבוע הסתיים המאבק והחוק עבר. בלי שקל אחד לחרדים ועם המשך המדיניות של אפליית חרדים מעבר לקו הירוק ובתוכו. איך זה קרה? מתברר שהיה זה קרב הסחה בלבד. הבית היהודי לא רצה לשחרר את הכספים שנשדדו בקדנציה הקודמת מהחינוך החרדי והועברו למוסדות הציונות הדתית. גפני בתגובה תפס אותם במקום רגיש: כספי החטיבה להתיישבות זה הקופה הפרטית המיוחדת שלהם.

אבל בתכל'ס, הד"לים לא נכנעו. שקל אחד מהכספים שנלקחו לא חזר. המשבר נפתר רק כאשר האוצר עשה את מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה: להביא כסף חדש מהבית (כלומר, מקופת המדינה) כדי לעמוד בהתחייבויות לחרדים ובלי לגרוע מהבית היהודי. אגב: בהסכם הקואליציוני עם הבית היהודי, שנחתם לאחר ההסכם עם החרדים, נאמר מפורשות שההתחייבויות לחרדים לא יבואו על חשבונם. אז בסך הכול מדובר בעוד סעיף קואליציוני שקוים.

אפרופו סעיפים מקוימים. השבוע פורסמה בקול רעש גדול התוספת בסך שמונים ושלושה מיליון שקלים למוכר שאינו רשמי. בדיקה קצת יותר לעומק מגלה שלא מדובר בתוספת מיוחדת אלא בחלק מהתחייבות לחזור לתקציבי 2012 קודם גזירות לפיד. התוספת הייתה אמורה להיות חלק אינטגרלי מחוק התקציב בלי שום טובות מאף אחד. מה שקרה הוא שהאוצר ואחד מאנשי ועדת הכספים שישבו על הנושא ערכו חישוב מוטעה. במקום להכניס לסעיף המוכש"ר שבתקציב המדינה תשעים ואחד מיליון הכניסו רק שמונה מיליון. ההפרש בסך שמונים ושלושה מיליון הועבר השבוע. החגיגה התקשורתית הגדולה לא הייתה אלא סביב תיקון טעות שמישהו שם לב אליה ברגע האחרון. זה הכול.

כך או כך, קו אחד משותף למרבית ההישגים בהם משתבחים הנציגים. למעט אחד - הבטחת ההכנסה לאברכים - הכול עוסק סובב סביב תקציבים למוסדות החינוך, מרמת הגן ועד כולל האברכים. כמה מתוך זה מגיע ישירות לאזרח החרדי הקטן? קשה לאמוד. מצד אחד רווחת מוסדות החינוך איכשהו מתגלמת לבסוף גם במשהו שהתלמידים נהנים ממנו. מצד שני, אי אפשר להשתחרר מהרושם שבחגיגה האמיתית שותפים רק מנהלי המוסדות. האם שמענו על מנהל ת"ת שבישר השבוע להורים על הפחתה בשכר הלימוד בעקבות התוספות? האם יש אברך כולל שהתבשר השבוע שבעקבות התוספת של 300 שקלים ויותר מטעם המדינה תגדל גם קצבתו בהתאם? אם יש הורים או אברכים כאלה הם מוזמנים לפנות אלינו בפקס למערכת (03-6199577). המידע שיש בידינו כעת הוא שמה שהיה הוא שיהיה. כלומר: כאשר היו קיצוצים גדולים בימי לפיד & בנט האברכים הרגישו זאת ישירות. כאשר הקיצוצים בוטלו טרם שמענו על הגדלה מקבילה של המלגות.

הנה הוכחה, זמנית בינתיים, ששקל אחד לא ירד משכר הלימוד החונק את המשפחה החרדית. השבוע, כאמור, פרסם ח"כ גפני את רשימת הישגיו ביתד נאמן. בפסקה האחרונה של הכתבה נאמר כי התוספות לתלמודי התורה ישפיעו בוודאי על גובה שכר הלימוד. העיתון חולק בבוקר. שעתיים לאחר מכן התקשרו מנהלים נזעמים ללשכתו של גפני והתלוננו מרות על הסיומת הלא מוצלחת, לטעמם, של המאמר. אתם מזמינים עלינו לחצים של הורים להוריד את שכר הלימוד, בזמן שאנחנו עדיין שקועים בחובות כבדים ובקושי משלמים משכורות - התלוננו כמה מנהלים מהחשובים והידועים שבציבוריות הליטאית. וכל מילה נוספת מיותרת.

לאמיתו של דבר גם צהלת המנהלים היא קצת מלאכותית. את הקיצוצים של ימי לפיד הם קיבלו בחזרה, אבל מבט מקיף יותר אל סך ההקצבות לעולם התורה מלמד שבמהלך שבע השנים האחרונות לא גדל תקציב הישיבות והכוללים באופן ריאלי אלא אף ירד. בשנת 2009 קיבל בן ישיבה 490 שקלים ואברך כולל 882 ש"ח. לאחר כל התוספות עליהן התבשרנו השבוע בקול תרועה רמה, מקבל בן ישיבה 477 שקלים ואברך כולל 858 שקלים. אם מביאים בחשבון את ממד יוקר המחיה שעלה מאז בתשעה אחוזים וחצי - לא תוספת יש כאן אלא ירידה. אז קצת צניעות בבקשה.

להיכן נעלמו קצבאות הילדים
פרט חשוב שנעלם מרשימות ההישגים שנציגינו מייחסים לעצמם ולא לזולתם הוא קצבאות הילדים. משום מה איש מהם, כולל הפטרון הגדול של הקצבאות השר יעקב ליצמן (שמנע את הצטרפות יהדות התורה לקואליציה בממשלת אולמרט, רק כי הקצבאות לא חזרו לרמה שלפני קיצוצי ממשלת שרון), לא הזכירו במילה את תוכניות החיסכון שיופעלו בשנת 2017 וייפתחו בעוד ח"י שנים כתחליף לקצבאות הילדים. כנגד זה הזכירו גם הזכירו, בשפה רפה ובלי הדגשה, את עשרות השקלים שהתווספו החל מהחודש לקצבאות. עשרה שקלים לילד חמישי וארבעים שקלים לילד הרביעי. פחות ממחירה של קופסת תמ"ל אחת.

וכאן טמון הביזיון הגדול. ביזיון שמוכיח שראשם ורובם של הנציגים החרדים נמצא בתקציבים למוסדות חינוך ולא בשום מקום אחר (לפני שלושה חודשים כתבנו שהנציגים החרדים מחויבים קודם כל לחברי המרכז שלהם, קרי: למנהלי המוסדות, ורק אחר כך לציבור הרחב. בשעתו חטפנו על הראש הן מהנציגים והן מהמנהלים). קצבאות הילדים הן הסעיף היחיד בהסכם הקואליציוני ממנו אמורה הייתה ליהנות כל משפחה חרדית באשר היא, אברכים ושאינם אברכים, קשי יום ושקועי חובות לנישואי הילדים. הקצבאות הן כסף נטו שבימים הטובים היה חלק אינטגרלי וחיוני בתקציב כל משפחה.

ודווקא בסעיף זה הרימה הנציגות החרדית ידיים כמעט ללא מאבק. חודשיים לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני טען האוצר בלהט כי תקציב המדינה לא יוכל לשאת עלות נוספת של ארבעה וחצי מיליארד שקל לשנה לקצבאות הילדים. הטענות והדמעות שנלוו אליהן המסו את לבב הנציגים ואז הוסכם על התוכנית החליפית של תוכניות החיסכון הווירטואלית. לשונות רעות שאסור להאמין להן טענו שהסיבה האמיתית לוויתור הייתה תקציבים נוספים למשרד הבריאות. לא מיניה ולא מקצתיה. הסיבה האמיתית הייתה חוסר רצונם של הנציגים החרדים להכביד את העול על קופת המדינה הנקובה.

בשבוע הבא מסתיימת שנת התקציב וראה זה פלא. ביום שני השבוע ישבה ועדת הכספים לדון בעודפים שנותרו בקופה. הסכום שנותר היה דמיוני: שבעה עשר מיליארד שקל. העודף נוצר כתוצאה מעלייה בגבית המיסים והמשך ישיר למדיניות היד הקפוצה של שר האוצר הקודם יאיר לפיד. הסכום העתק חולק לכל דכפין. שבעה מיליארד הועברו לביטחון, עוד כמה מיליארדים לתוכנית הבניה המואצות של משרד השיכון. היתרה, בסך שבעה מיליארד שקל חזרה לקופת המדינה ותסייע להפחת החוב הלאומי.

את העלות של החזרת הקצבאות כבר בשנה הנוכחית היה אפשר ליטול מתוך יתרת הענק הבלתי מנוצלת הזאת בלי להגדיל את הגירעון אפילו בשקל. בסך הכול היו חוזרים רק שלושה מיליארד לקופה, ולא שבעה כפי שאושר השבוע בועדת הכספים. אבל כאשר מה שיש בראש זה רק תקציבים למוסדות ומנהלים אין לכבשת הרש של תקציב המשפחה החרדית הגנה מפני גזיזה ושחיטה.

גזל כבשת הרש
יהיו ההישגים של הנציגים החרדים אשר יהיו, אם מעט ואם הרבה (תלוי את מי שואלים), כולם ביחד וכל אחד לחוד אינם מהווים משקל נגד למה שבאמת גורם לכתפיו של האזרח החרדי הקטן לשחוח. מעבר לדאגות הקיום השוטף שאיתן מתמודדים פחות או יותר גם בלי העזרה של הנבחרים -– ראו ערך רמת החיים שלא ירדה פלאים בימות האופוזיציה ולא זינקה בשנות הקואליציה - הנושא שבאמת מדיד שינה מהעיניים הוא מצוקת הדיור ההולכת ומחריפה.

אם יש משהו שמחולל באמת שינוי באורח החיים החרדי הוא לא הקיצוצים שבאים והולכים בקצבאות הילדים וגם לא בתקציבים למוסדות. על פי רוב מה שמוציא אברכים מספסלי הכוללים ובנות מהמסלולים העקרים של הסמינרים אל המכללות האקדמיות רח"ל, הוא הנטל המצטבר של עלויות הדיור. בחוגים רבים נטשו זה מזמן את הנוהג להעניק דירה לזוג הצעיר הנישא, והפתרון היחיד עליו מדובר בסגירת השידוך הוא גובה ההשתתפות בשכר הדירה ועד מתי.

בחוגים אחרים, שעדיין רווח בם המנהג להשתעבד לעשרות שנים עבור קורת גג לילדים, כבר מזמן לא מדובר בדירות בריכוזים החרדיים,. ואפילו בקטנים ובנידחים כמו קריית גת ואופקים. גם לזאת אין היד משגת. הפתרון המקובל הוא רכישת דירת שיכון מזדקנת בעיר חילונית והשכרתה. בתמורה המתקבלת שוכרים יחידת דיור או מחסן משופץ בריכוז חרדי ומקווים שמשהו טוב יקרה בעתיד וניתן יהיה לעבור לדיור סביר יותר. עד שזה יקרה, משלם הזוג שכירות גבוהה הנוגסת בתקציב המשפחתי המצומצם. עד שיום אחד מגיע הטלפון מהבנק או מבעל המכולת ומחייב לקבל את ההחלטה הקשה.

נציגינו הקשובים מאוד למצוקה, שיבצו בהסכם הקואליציוני סעיף מפורש העוסק בנושא הדיור. נאמר בו כי הממשלה תפעל לבניית דירות למגזר החרדי ולהקלת המצוקה השוררת בו בנושא זה.
לזכותה של הממשלה ייאמר שהיא עושה כל מה שממשלות אחרות לא עשו בנושא הדיור. כחלון, בניגוד לכל שרי האוצר שקדמו לו, חי ונושם את הדיור יותר מכל נושא אחר העומד על שולחנו. מאז שנכנס לתפקידו הוא קיבל למעלה משלושים החלטות רבות משמעות העוסקות בהקלת המצוקה. הוא קרע לגזרים את מדיניות קודמיו ואגף התקציבים שראתה בקרקעות המדינה משאב טבע להפקת רווחים מכיסי האזרחים. במקביל הוא קיבל החלטה שלא יהיו יותר שיווקים של בניה רוויה בארץ אלא בשיטת המחיר למשתכן.

עד לסיום שנת התקציב בעוד שבוע בדיוק הוא אמור לצאת בהודעה לציבור המבשרת על שיווק של שישים אלף דירות בשיטת כל הממעיט במחיר לזוגות צעירים וזכאי דיור. בניגוד להצהרות של קודמיו, ובפרט של השר אטיאס, להצהרות אלו יש בסיס בשטח. הקפאת העליות באזורים רבים בארץ וההערכות של גורמי המקצוע על ירידות אפשריות בשנה הבאה הן הן ההוכחה שלהצהרות יש כיסוי, ועוד איך.

דא עקא שחרף ההתחייבות הקואליציונית, אין למגזר החרדי כל חלק ונחלה במגמה החדשה. האמת, קשה לבוא בתלונות לכחלון ולשר השיכון מטעמו יואב גלנט. אם הנציגים החרדים עוסקים בעיקר בתקציבי המוסדות וקשובים לאנקות המנהלים בלבד, אין כל סיבה שהשניים האמורים יקדישו משאבים למי שלא בחר בהם.

וכך, מתוך כשישים אלף יחידות דיור ששווקו ועוד ישווקו בשבוע הבא הוקצו פחות מחמשת אלפים יחידות משווקות באזורים המסוגלים לקלוט אוכלוסייה חרדית. תיאורטית, חרדים יכולים לגור בכל מקום, למעט ישובי ערבים, דרוזים ונוצרים. בפועל כמעט כל ערי הארץ חסומות בפניהם בגלל התנגדות ראשי הערים. החוק לא מאפשר אמנם להפלות בין רוכשי דירות על בסיס דת וגזע (ראו רכישת המגרשים של המנהל על ידי ערבים בעפולה ובאופקים) אבל ראשי הערים עלו זה מכבר על שיטת החסימה היעילה ביותר. הם מאשרים רק תוכניות בניה הכוללות בניה לגובה רב ובלי מרפסות סוכה.

וכך אין לחרדים דריסת רגל באף לא אחד משיווקי משרד השיכון ברחבי הארץ. בביתר עילית אין שיווקים בגלל ההקפאה המדינית, במודיעין עילית אין בכלל קרקעות מדינה, בירושלים יש הקפאה שהופשרה רק לכמה מאות יחידות ברמת שלמה, ובבני ברק שבגוש דן יש בניה פרטית בלבד. בכל הערים המעורבות האחרות ישנה חסימה מכוונת של ראשי הערים.

לאחר האובדן המביש של חריש, שהשבוע הקצתה המדינה מיליארד שקל לפיתוחה והרחבתה עד למאה אלף יחידות דיור, נותרה אפוא רק בית שמש כעתודת קרקע ממשית יחידת לציבור החרדי. גבעות הטרשים של העיר משתרעות של שטח המקביל לזה של בני ברק. אם רק היו מייעדים אותן לציבור החרדי ומאיצים את הליכי התכנון והפיתוח המייגעים ניתן היה לראות אור כלשהו בקצה המנהרה החשוכה של מצוקת הדיור החרדית.

מה היה פשוט ונחוץ יותר להסדיר את היעוד בהסכם הקואליציוני במקום להסתפק בניסוחים כללים ולא מחייבים על בניה למגזר החרדי? מתברר שלא רק שזה לא נעשה אלא שהנציגים החרדים חתמו בשקט, ובלי הודעות לתקשורת, על ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכולנו ובו מופיע סעיף הנושא את המספר 46. בסעיף נאמר כדלקמן: הממשלה תפעל לבנות בעיר בית שמש בניה למגורים עבור כלל הציבור ובכלל זה הציבור הדתי לאומי, החרדי והחילוני.

מי שהכניס את הסעיף להסכם היה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. הוא עשה זאת לבקשת פעילי הליכוד בעיר שכוחם רב להם במרכז המפלגה. לביבי יש כידוע סנטימנטים מיוחדים לחברי מרכז ואם אפשר לרצות אותם על חשבון ציבור שנציגיו לא דואגים לו - הנה מה טוב ומה נעים.

בשעתו שוחחנו עם נציג חרדי מהבכירים ביותר אודות הסעיף האמור. הכול שטויות, הניף את ידו בביטול. זה בסך הכול מס שפתיים של ביבי לקטי שטרית (פעילת ליכוד בולטת בעיר, י.ר.) ולחבריה. בפועל, כך אמר, לא יצא מזה כלום. אי אפשר לבנות רק לחילונים, וכל מה שייבנה יירכש ממילא על ידי אנ"ש.

אבל נתניהו התכוון לכל מילה שנכתבה. לפני חודשיים בדיוק זימן אליו שר השיכון יואב גלנט את שלושת בכירי יהדות התורה, ליצמן, גפני ופרוש. הנושא היה יישום ההסכם הקואליציוני בנושא בית שמש. גלנט היה נבוך והבהיר לאורחיו שידיו כבולות. יש עלי לחץ כבד מראש הממשלה, כך גלנט, להקצות חלק מהקרקעות ברמות בית שמש לחילונים בלבד. אני לא רוצה להילחם בכם ולכן בואו נגיע לסיכומים בנושא - כך גלנט.

שלושת המוסקטרים הבינו, או רצו להבין, שאין ברירה. אם יש הסכם, אמרו, אז צריך ליישם אותו. דרישה אחת בכל זאת הייתה להם. שההחלטה לבנות גם לחילונים תהיה בתיאום מלא עם ראש העיר החרדי משה אבוטבול.

לאמיתו של דבר הייתה זו דרישה מיותרת. הדרך היחידה לייעד קרקע לחילונים בלבד היא באמצעות הועדות המקומיות לתכנון ובניה המאשרות תוכניות לבניה גבוהה ובלי מרפסות סוכה. בבית שמש, בעלת הרוב החרדי המובהק, כבר אושרו תוכניות בניה לכל הרמות החדשות וכולן ללא יוצא מהכלל מושתתות על בניה נמוכה - עד חמש קומות - ומרפסות סוכה. כדי להבטיח שיזמים חרדים לא יסתערו גם על השטח המיועד לחילונים אמורה מועצת העיר להתכנס ולאשר את שינוי התב"ע עוד לפני השיווקים של משרד השיכון.

אם זה לא היה עצוב זה היה מדכא. בעיריות חילוניות מאושרות רק תוכניות המדירות חרדים, ולכך כבר הורגלנו. החידוש המוזר הוא שעירייה עם רוב חרדי נדרשת כעת על ידי משרד השיכון לשנות תכניות קיימות באופן שידיר מהן חרדים. זה לא סדום ועמורה אלא צוער, אדמה וצבויים. בראשונות לפחות היו חוקים, באחרונות גם זה לא.

במהלך החודשיים שחלפו מאז הפגישה הבהירו אנשיו של גלנט לאבוטבול את עובדות החיים הפוליטיות. המסר היה חד משמעי: אם לא תדיר חרדים מאחת מרמות העיר לא יהיה שיווק של יחידה אחת בכל רחבי בית שמש.

בהעדר גיבוי פוליטי של ראשי המפלגות החרדיות העוסקות בעיקר בתקציבים למנהלים, נאלץ אבוטבול להרים ידיים. בנוסף לאולטימטום הבהירו לו במשרד השיכון שיש להם הסכמה מפורשת של המפלגות החרדיות לבצע חלוקה ברמות העיר. אבוטבול שוחח ישירות עם נציג חרדי בכיר עם זיקה עמוקה לכספים וזה שח לו שעליו לקבל את הדין. כמו שאנחנו דורשים מנתניהו שיקיים לנו הסכמים אנחנו חייבים לכבד את הדרישות הקואליציוניות שלו.

וכך יתבצע גזל כבשת הרש בהסכמה המלאה של מפרסמי רשימת ההישגים. בתוך מספר שבועות יודיע משרד השיכון על שיווק של 5,000 יחידות דיור בשיטת מחיר למשתכן ברמות בית שמש. 2,400 ברמות ד' 1 וד' 2 לחרדים. 2,600 יחידות דירות ברמה ה' 1. הבניה ברמה החילונית תהיה כזאת שלא תאפשר ליזמים חרדים להתמודד עליה. משמעות ההסכמה היא שגם במקום היחיד בארץ המסוגל לקלוט חרדים בהיקפים נרחבים תינתן מחצית העוגה לחילונים שעבורם מתבצעת בניה מודרת חרדים בכל רחבי הארץ. היש פשע גדול מזה? גם בדרום אפריקה של עידן האפרטהייד הייתה לשחורים זכות בלתי מוגבלת לבנות באזורים המיועדים להם. בישראל של המאה העשרים ואחת אין לחרדים אפילו את הזכות לגטאות.

והנציגים החרדים שותקים.

שמחת ירושלים
בעוד שהנציגות החרדית הארצית עסוקה במלחמות קרדיטים סביב יישום ההסכם הקואליציוני נרשמה בזירה אחרת וחשובה לא פחות, התרחשות עם השלכות מרחיקות לכת לטווח הלא ארוך. מדובר בהודעתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת על התפקדות לתנועת הליכוד. החל מיום שני השבוע החלה אפוא הספירה לאחור לקראת הפרישה שלו מהזירה המקומית אל הביצה הפוליטית הארצית.

להגיד שזה הפתיע מישהו? ממש לא. לפני כשלושה שבועות נכתב כאן כי המלחמה חסרת התוחלת לכאורה של ברקת מול שר האוצר משה כחלון (מלחמה שהסתיימה בתיקו, ברקת נאלץ להתנצל אבל קיבל את הכסף) הייתה הצעד הפומבי הראשון שלו לקראת הפרישה מראשות העיר בקדנציה הבאה. ראש עיר החפץ חיים ותקציבים לא קורא תגר על שר האוצר ולא מעלה עליו את חמתם של השרים האחרים.
את אנקת הרווחה ששוחררה בלשכות הנציגים החרדיים בכיכר ספרא ניתן היה לשמוע עד צומת פלוגות. הפרסום כאן בשבוע שעבר של הקלטת ישיבת ועדת הרבנים לענייני שבת והנציגות החרדית בעירייה חשף את חוסר היכולת של שני הגופים, הרבנים והדרג הפוליטי, להתמודד עם התחכום ושיטת ההפרד ומשול של ברקת.

לא עבר שבוע מהפרסום, והמציאות המרה בעיר מלמדת עד כמה ברקת לא רואה ממטר את הרבנים והנציגים החרדים גם יחד. אם לא יקרה נס בלתי צפוי עומדת להתקיים במבנה המנהל השכונתי בקרית יובל, המתוקצב במאה אחוז על ידי העירייה, הקרנת סרטים בשבת תחת הכותרת של אירוע תרבותי. לנוכח הפיצול וההבטחות למגרשים ודונמים, כפי שנחשף בהקלטה, הצעד היחיד שיינקט נגד חילול השבת המחפיר במבנה עירוני יהיה הפגנה של התושבים המקומיים וכמה נציגים חרדיים. הפגנה סמלית. זה מה שמסוגלת לארגן נציגות חרדית המונה י"ד אצבעות מתוך 31 במועצת העיר.

לדברי ברקת, הפרישה המיוחלת שלו מראשות העיר לא תהיה לפני מלאת המועד החוקי לכהונתו,. קרי: אוקטובר 2018 בו אמורות להתקיים הבחירות למועצת העיר וראשות העיר. ברקת לא התייחס לשאלה המסקרנת מה יקרה אם הבחירות לכנסת יקדימו את הבחירות לעירייה. במקרה זה אין כמעט ספק שברקת שמשקיע מיליונים בפריימריז שלו בליכוד ונעל אחריו סופית את הדלת להמשך כהונה בירושלים ייאלץ להקדים את פרישתו מראשות העיר כדי להתמודד לכנסת. הא לא יאחר את הרכבת וייתקע בירושלים לחמש שנים נוספות או יישב סתם כך בבית.

הנתון הנעלם הוא אפוא מתי יתקיימו הבחירות הכלליות לכנסת. ליברמן ולפיד, כמו גם הרצוג וגלאון, משוכנעים שהכנסת תתפזר במהלך שנת 2016. במקרה זה ברקת יעמוד בפני דילמה קשה. מצד אחד ההתחייבות להשלים לפחות את מרבית כהונתו בירושלים. מצד שני, מסע הפריימריז שנפתח השבוע רשמית ואשר מיועד למטרה אחת ויחידה: בחירתו של ברקת למקום גבוה ברשימת הליכוד, מה שיחייב את נתניהו למנות אותו לשר. ברקת נעול על זה כמו טיל שיוט שמתוכנת לפגיעה ישירה במטרה ואיבד את הקשר עם המשלח. זה כבר לא בשליטתו.

בחירות בשנת 2016 הן הערכה של מפלגות האופוזיציה. בליכוד ובמפלגות הקואליציה מאמינים שהם יימשכו לפחות עוד שנתיים-שלוש. שלוש שנים נוספות זו כמובן הגזמה. מעטות מאוד הממשלות, ובוודאי לא אחת שנשענת על 61 מנדטים, ששרדו מעבר לשלוש וחצי שנות כהונה. קשה להאמין שממשלת נתניהו הרביעית תשבור שיאים גם בנושא זה.

ההערכה המסתברת יותר היא שהבחירות הכלליות ייערכו אי שם בשנת 2017. מבחינת הנציגות החרדית בעיר מדובר בסוג של סיפור מתח, אבל בחיים האמיתיים, אם הבחירות לכנסת ייערכו לפני אוקטובר 2107 וברקת יפרוש כצפוי מהעירייה, הולכים חצי מיליון תושבי ירושלים לקלפי כדי לבחור ראש עיר ומועצה חדשים. לעומת זאת. אם הבחירות לכנסת ייערכו לאחר התאריך האמור יחול החוק הקובע כי שנה לפני הבחירות לא פותחים קלפיות אלא חברי מועצת העיר בוחרים מתוכם את ראש העיר הזמני עד למועד הבחירות הקבוע בחוק. סעיף זה שהוא שאפשר לאורי לופוליאנסקי לכהן שלושה חודשים כראש עיר ללא בחירות לאחר שאולמרט פרש מראשות העיר לטובת משרת שר בממשלת שרון.

במקרה זה צפויה התמודדות מרתקת במועצת העיר. אנשיו של ברקת ירצו למנות את ממלא מקומו מאיר תורג'מן לראש העיר. קשה להאמין שיתר הסיעות בעירייה יסכימו לכך. ברקת עצמו נבחר ישירות לראשות העיר ולא היה משהו לעשות נגדו לאחר מכן. אבל למנות מי שעומד בראש סיעה בת שלושה חברים בלבד לראש עיר - זה כבר לא סביר ולא הגיוני.

מטבע הדברים, הסיעה הגדולה בעיר היא זו שתקבע מי יכהן כראש העיר הזמני. שמונת המנדטים של יהדות התורה פלוס החמישה של ש"ס יתאגדו כאיש אחד כדי למנוע מראש סיעה קיקיונית חילונית לעמוד בראשות העיר במקומו של ברקת. מה שהם יצטרכו לעשות זה לגייס עוד ארבעה קולות מהסיעות הד"ליות והחילונית כדי להכתיר את איש יהדות התורה לראשות העיר.

השאלה היא מי יהיה אותו מועמד. הסיעה הגדולה בתוך יהדות התורה היא אגודת ישראל. אלא שגם סיעה זו מורכבת מתת סיעות שלא תמיד שיתפו פעולה לראשות העיר. בבחירות האחרונות שלומי אמונים פעלה למען משה ליאון ואילו הסיעה המרכזית פעלה שוב למען ניר ברקת.

אבל משהו השתנה מאז. שיתוף הפעולה בין שלומי אמונים והמרכזית הולך ומעמיק לנוכח היריבות המשותפת עם דגל התורה. בחוגי המפלגה מדברים כי במקרה של התמודדות לראשות העיר במליאת המועצה יהיה מועמד מוסכם אחד בלבד של אגודת ישראל, ומדובר בסגן ראש העיר הרב יוסי דייטש. הנוכחות המלאה של כל צמרת המפלגה בחתונה שערך בשבוע שעבר הייתה הוכחה לשיתוף הפעול המעמיק בין שתי הסיעות.

לדייטש יש יתרון נוסף המציב אותו בראש רשימת המועמדים של יהדות התורה לראשות העיר. בניגוד לכמה מעמיתיו היותר מיליטנטיים, הוא מקפיד לשמור על מערכת יחסים תקינה עם מרבית חברי מועצת העיר החילונים והד"לים. אם יתגבשו י"ג המנדטים החרדים יחד סביב דייטש, האפשרות שיצטרפו לגוש עוד כמה נציגים ד"לים ואולי גם חילונים היא בדרגת סבירות גבוהה יותר מכל מועמד אחר.

בחירה בדייטש לממלא המקום של ברקת עשויה כמובן לשמש לו מקפצה לקראת התמודדות בבחירות הכלליות לראשות העיר בקדנציה הבאה. ולוואי וזה מה שיקרה. הציבור החרדי בירושלים, שהוא הגוש הציבורי הגדול והחזק בעיר, ראוי לכהונה נוספת של ראש עיר מטעמו. אם יהיה זה מועמד מהקונצנזוס כמו דייטש עשויות שבע שנות הרעב של ברקת להישכח מפני שנות השובע שיבואו לאחר מכן.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב'בקהילה'
חרדים מוסדות ברקת דייטש ירושלים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 18 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד