נכון שאני חולם - אבל אני לא ישן
הרב ישראל אברמובסקי, ראש בית המדרש "תורה והלכה", על הקשר שבין ידה של בתיה לחלומו של הרב מפוניבז'
- הרב ישראל אברמובסקי
- כ' טבת התשע"ו
- 2 תגובות
בין מימי היאור מבצבצת לה תיבה, ובתוכה תינוק רך לימים, והמים משיטים את התיבה בין גלי היאור. ולמרגלות החוף מביטה עלמה צעירה 'בתיה', והנה כאשר מבחינה באותה התיבה מושיטה את ידה בכדי למשות מן היאור את התיבה. ורש"י בגמ' בסוטה כותב 'ותשלח את אמתה - נשתרבבה אמתה אמות הרבה'.
וכי מה חשבה לה בתיה כאשר הושיטה את ידה, האם עלה במחשבתה שתצליח להגיע, האם חשבה שיקרה לה נס כל כך לא טבעי, הרי אין זה הגיוני.
בדרך הנהגתו של הקב"ה בעולמו גם כאשר נעשים ניסים, נעשים הם בדרך הטבע. ומדוע נצרכנו דווקא פה לנס כל כך לא טבעי, מפני מה לא יכלה התיבה לפתע לשוט אל חוף מבטחים ובכך היה הנס בדרכך טבעית.
ניצבת בתיה בת פרעה על שפת היאור, ומרחוק שטה התיבה בין הגלים והיא מוכנה לעשות הכל
בכדי להגיע, להציל ולמשות את התבה, אבל כל ניסיונותיה לא צלחו, ובכ"ז היא מאד מאד רוצה, ובתוך תוכה דחף שאיננו הגיוני אשר גורם לה להושיט את ידה לקראת התיבה, ואכן בשעת הושטת היד ברור שלא תגיע אל התיבה, אבל יש ביטוי לרצונה מעבר לקצה יכולתה. ולכן נפתחים להם מחסנים, מחסני חירום שמשם יוצאת יד ארוכה על טבעית שתופסת ולוקחת את התיבה - והנה הוא משה.
כמה פעמים מבטל האדם את יכולותיו, בתירוצים של 'איני יכול', כמה שאיפות לא נשאפו, כמו תוכניות לא תוכננו, כמה פעולות יכולנו לעשות שלא נעשו, כי חשבנו שאי אפשר, שמיותר, שאין סיכוי. ופעמים שעוצר האדם ומתחרט על מעשיו, אך גרוע מכך כאשר עוצר האדם ומתחרט על מה שלא עשה.
"כי יעזור ד' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת" אומר הרבנו יונה כאשר נגמרה השגת ידו של האדם הטבעית אז יעזור ד' לשבים. אבל בלבד שינצל האדם את כל מה שניתן לו מהבורא ואז מגיעה שעת חירום שעת אין ברירה.
כי כך ברא הבורא את האדם בבריאה, כשנברא ניתן בתוכו כל טוב, כישרונות ברוכים, מידות טובות, גבורה, אך יחד עם זאת ברא הקב"ה לכל אדם מחסני חירום, בהם אסור לגעת בטרם הגיעה השעה שהיא שעת חירום.
ומתי היא השעה כאשר נוצל כל אשר זמין בתוכו של האדם - כאשר הוא זקוק לחירום שאין לפניו מקור אחר למחייה, וכאשר נפתחים המחסנים,
אין גבול לאוצרות הנשפכים מבפנים, אין סוף של ניסים. אבל רק בתנאי שכעת שעת חרום, רעב של חרום. זו ה'סייעתא דשמיא' שמושפעת על האדם אבל 'פתחו לי פתח.. ואני אפתח לכם..'
וכבר ידוע פתגמו של הרב מפונביז': "נכון אני חולם אבל איני ישן".
וכי מה חשבה לה בתיה כאשר הושיטה את ידה, האם עלה במחשבתה שתצליח להגיע, האם חשבה שיקרה לה נס כל כך לא טבעי, הרי אין זה הגיוני.
בדרך הנהגתו של הקב"ה בעולמו גם כאשר נעשים ניסים, נעשים הם בדרך הטבע. ומדוע נצרכנו דווקא פה לנס כל כך לא טבעי, מפני מה לא יכלה התיבה לפתע לשוט אל חוף מבטחים ובכך היה הנס בדרכך טבעית.
ניצבת בתיה בת פרעה על שפת היאור, ומרחוק שטה התיבה בין הגלים והיא מוכנה לעשות הכל
בכדי להגיע, להציל ולמשות את התבה, אבל כל ניסיונותיה לא צלחו, ובכ"ז היא מאד מאד רוצה, ובתוך תוכה דחף שאיננו הגיוני אשר גורם לה להושיט את ידה לקראת התיבה, ואכן בשעת הושטת היד ברור שלא תגיע אל התיבה, אבל יש ביטוי לרצונה מעבר לקצה יכולתה. ולכן נפתחים להם מחסנים, מחסני חירום שמשם יוצאת יד ארוכה על טבעית שתופסת ולוקחת את התיבה - והנה הוא משה.
כמה פעמים מבטל האדם את יכולותיו, בתירוצים של 'איני יכול', כמה שאיפות לא נשאפו, כמו תוכניות לא תוכננו, כמה פעולות יכולנו לעשות שלא נעשו, כי חשבנו שאי אפשר, שמיותר, שאין סיכוי. ופעמים שעוצר האדם ומתחרט על מעשיו, אך גרוע מכך כאשר עוצר האדם ומתחרט על מה שלא עשה.
"כי יעזור ד' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת" אומר הרבנו יונה כאשר נגמרה השגת ידו של האדם הטבעית אז יעזור ד' לשבים. אבל בלבד שינצל האדם את כל מה שניתן לו מהבורא ואז מגיעה שעת חירום שעת אין ברירה.
כי כך ברא הבורא את האדם בבריאה, כשנברא ניתן בתוכו כל טוב, כישרונות ברוכים, מידות טובות, גבורה, אך יחד עם זאת ברא הקב"ה לכל אדם מחסני חירום, בהם אסור לגעת בטרם הגיעה השעה שהיא שעת חירום.
ומתי היא השעה כאשר נוצל כל אשר זמין בתוכו של האדם - כאשר הוא זקוק לחירום שאין לפניו מקור אחר למחייה, וכאשר נפתחים המחסנים,
אין גבול לאוצרות הנשפכים מבפנים, אין סוף של ניסים. אבל רק בתנאי שכעת שעת חרום, רעב של חרום. זו ה'סייעתא דשמיא' שמושפעת על האדם אבל 'פתחו לי פתח.. ואני אפתח לכם..'
וכבר ידוע פתגמו של הרב מפונביז': "נכון אני חולם אבל איני ישן".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות