העוצמה המוזיקלית של שולחן שבת • טור
רפי נתיב מנתח את השפעתו המכרעת של שולחן השבת בכל הקשור להפיכתם של להיטים לנכסי צאן ברזל מוזיקליים, מזרחי או חסידי • אבל מה אנחנו מפסידים בדרך?
רפי נתיב
שולחן השבת בתרבות החרדית הוא אחד המדדים המכריעים ביותר לקבוע בעזרתו על מידת השפעתם של תכנים מקוריים ומסורתיים.
זהו מדד לתוכן הנאמר על פרשת השבוע, חידושים, ודברי מוסר, וזהו מדד ל"שירה היהודית", אם זה במוזיקה החסידית, ואם זה במוזיקה המזרחית, ובשנים האחרונות אף למוזיקה האלטרנטיבית שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מתרבות השירה החרדית.
לא משנה כמה דיסקים הפקת, וכמה הופעות הופעת, ואפילו סדר הגודל לא משנה, כל עוד השיר או הפיוט לא נכנס לשולחן השבת, או לכל הפחות לפלייליסט המנגינות המולבש בקטעי תפילות השבת, הוא לא נחשב חלק מהשירה היהודית, כל עוד הוא לא נכנס לאיזשהו ברכון או שירון - הוא לא בפרשה.
הוא יכול להיות להיט, ועם עשרות אלפי צפיות ביוטיוב, ואפילו יקראו לתוכניות על שמו, והוא ינוגן בטקסים ממלכתיים, בסופו של דבר מה שקובע זה "שולחן שבת"."דרור יקרא" ראש בראש עם "ברוך אל עליון"
אם נרצה להצביע על שיר או פיוט מכל סגנון, כזה שהפך להיות חלק בלתי נפרד משולחנות השבת, הן בצד המזרחי והן בצד האשכנזי, התוצאות יהיו חדות וברורות, ואפילו מוסכמות על כולם.
מהסגנון המזרחי ייבחר הפיוט "דרור יקרא" שכתב דונש בן לברט. דונש, שהיה מחלוצי הדקדוק העברי היה הראשון לכפות (לדעת חלק מהחוקרים) על שפת השירה העברית את כללי המשקל של השפה הערבית, ופיוטו ברבות הזמן הפך לחלק בלתי נפרד מסעודות השבת בכל שולחן, עם שלל מנגינות ולחנים, בהחלט הצלחה של שיר.
ומהסגנון האשכנזי נבחר את הפיוט "ברוך אל עליון" שכתב רבי ברוך בן שמואל ממגנצא, שהיה מחשובי פוסקי אשכנז. בפיוט הזה מבטא רבי ברוך את הגדרתו הייחודית של יום השבת, הן מצד מהותו של יום, סגולותיו, חובותיו, ושבח לאל שציוונו לשבות בו. גם הפיוט הזה ברבות הזמן נחל הצלחה רבה, אמנם עם פחות מנגינות, אבל סביר להניח שעל שולחנות שבת רבים יותר הוא נשמע ברננה.
בשני הפיוטים האלו קיימים סממנים מובהקים של סגנון הכתיבה העתיקה יותר משפתם של המשוררים כיום, כמו למשל סידור הבתים לפי סדר האותיות של שם כותב השיר.
הלחנים והמנגינות של שירי ופיוטי השבת יכולים לשנות את צורתם ואופיים לאו דווקא בזכות השוני בבסיס המוזיקלי, אלא אפילו בגלל סגנון השירה והדגשים שיש לכל סגנון וסגנון.
אלו שתי דוגמאות בולטות לשירים שהפכו להיות נכס צאן ברזל בכל שולחן שבת (באלו שעדיין שרים בהם...). שירים רבים ניסו לנצח אותם בתחרות הפופולאריות על שולחן השבת, אך נראה שהם מורכבים מחומר בל-ינוצח.בחרתם לעצמכם סגנון? חבל, הפסתדם
אך מנגד ישנה מציאות בולטת עוד יותר, שאפילו שתי הדוגמאות האלו לא יוכלו לשכך את חדותה הבולטת, יש כאלו שנפגעים ומתנגדים למציאות הזו, ויש כאלו להיפך, מעודדים אותה ומתייחסים אליה כ-אל מציאות מבורכת.
המציאות עליה אני מדבר עוסקת בחלוקת התרבויות בתוך שולחנות השבת, התרבות האשכנזית נוכחת ב-90% משולחנות השבת, של אשכנזים ושל מזרחים, אם זה בשירי שבת שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהאווירה של שבת, או בסעודה השלישית המיוחדת לשירי רגש ונשמה וכו'.
לעומת התרבות המזרחית שנוכחותה ניכרת לרוב בשולחנות השבת של בני-עדתה, וגם כשנעשה בה שימוש הוא נעשה בדרך של שינוי השם והגוף, והעובדה הזו גורמת לחילוקי דעות עמוקים בין הצדדים השונים, אמנם לא מדברים על זה, לא נוגעים בזה, זה לא נושא שייטפלו אליו באמצע שולחן שבת, כי בשולחן שבת שרים, מה שזורם, מה שעושה או מתחבר לאווירה, אבל באמצע שבוע יכול להיות שטוב לקרוא על זה, יכול להיות...
פתיחות מוזיקלית זה דבר מבורך, בכלל ביהדות פתיחות תרבותית פנים-עממית זהו דבר מבורך, כמובן כל עוד שזה לא חוצה את גבולות ההלכה והמנהג, אבל איבוד זהות או אפילו טשטושה לטובת חוסר אחידות, גורמות להתפוררותו של החיבור הטבעי שיש לאדם עם אווירת השבת.
אווירה איננה תלויה רק בריחות טעמים ותפילות יותר ארוכות, אלא גם בצלילים ומנגינות, בניחוחות השירה איתה אתה גדל, וכאן עובר הגבול הדק.
לשיר ולפייט משלל סגנונות זה מבורך ויפה, אך לא במחיר של הפסד, ילד שגודל ללא "שירת הבקשות" או בלי "מנוחה ושמחה", משהו חסר לו בטעם של שבת.
ואני מדבר באופן כללי.
נכון שישנן נסיבות שגרמו למציאויות כאלה ואחרות להתהוות, דורות של יוצאי עדות המזרח שהתחנכו במוסדות ובישיבות המשויכות לסגנון האשכנזי, או בעלי תשובה ממוצא אשכנזי שעשו את המסלול במוסדות ספרדיים.
אבל לפספס או להתעלם במכוון מסגנון כזה או אחר של שירה וזמרה? לאבד סיכוי לגוונים יפהפיים לאווירה בשולחן השבת?
בשום פנים ואופן לא.
אני חונכתי לסירוגין במוסדות אשכנזים וספרדים, ושולחן השבת שלנו בבית היה מורכב ממיקס שלם של סגנונות, אך ייחודיותו של כל סגנון נשמרה בקפידה, וכך אני מוצא את עצמי בשולחן השבת שלי נהנה מכל הסוגים, מטייל ושואב את אווירת השבת הטמונה בכל שיר ופיוט, הן בלחנים והן בטקסטים.
ומבחינה עקרונית, כאן צריך להשתחרר הקו המפריד בין גבולות ההלכה לגבולות התרבות, מה שנוגע לתפילה, להלכות השונות, צריך להישמר בקפידה ללא שום ניסיון ליצור תמהיל הלכתי מקורח מכל צד. אך מה שנוגע לטעמים וסגנונות בשירה ובהנהגות בהליכות ובהרגלים כאלו ואחרים - על כל אדם לאמץ לעצמו את הכלל "מזה אל תרף, ומזה אל תנח ידיך".
הן בסגנון האשכנזי והן בסגנון המזרחי קיימים איכויות שבכוחן לפתוח צוהר חוויתי שבעד שום הון שבעולם לא כדאי להתחמק ממנו.
נסו ותהנו.
זהו מדד לתוכן הנאמר על פרשת השבוע, חידושים, ודברי מוסר, וזהו מדד ל"שירה היהודית", אם זה במוזיקה החסידית, ואם זה במוזיקה המזרחית, ובשנים האחרונות אף למוזיקה האלטרנטיבית שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מתרבות השירה החרדית.
לא משנה כמה דיסקים הפקת, וכמה הופעות הופעת, ואפילו סדר הגודל לא משנה, כל עוד השיר או הפיוט לא נכנס לשולחן השבת, או לכל הפחות לפלייליסט המנגינות המולבש בקטעי תפילות השבת, הוא לא נחשב חלק מהשירה היהודית, כל עוד הוא לא נכנס לאיזשהו ברכון או שירון - הוא לא בפרשה.
הוא יכול להיות להיט, ועם עשרות אלפי צפיות ביוטיוב, ואפילו יקראו לתוכניות על שמו, והוא ינוגן בטקסים ממלכתיים, בסופו של דבר מה שקובע זה "שולחן שבת"."דרור יקרא" ראש בראש עם "ברוך אל עליון"
אם נרצה להצביע על שיר או פיוט מכל סגנון, כזה שהפך להיות חלק בלתי נפרד משולחנות השבת, הן בצד המזרחי והן בצד האשכנזי, התוצאות יהיו חדות וברורות, ואפילו מוסכמות על כולם.
מהסגנון המזרחי ייבחר הפיוט "דרור יקרא" שכתב דונש בן לברט. דונש, שהיה מחלוצי הדקדוק העברי היה הראשון לכפות (לדעת חלק מהחוקרים) על שפת השירה העברית את כללי המשקל של השפה הערבית, ופיוטו ברבות הזמן הפך לחלק בלתי נפרד מסעודות השבת בכל שולחן, עם שלל מנגינות ולחנים, בהחלט הצלחה של שיר.
ומהסגנון האשכנזי נבחר את הפיוט "ברוך אל עליון" שכתב רבי ברוך בן שמואל ממגנצא, שהיה מחשובי פוסקי אשכנז. בפיוט הזה מבטא רבי ברוך את הגדרתו הייחודית של יום השבת, הן מצד מהותו של יום, סגולותיו, חובותיו, ושבח לאל שציוונו לשבות בו. גם הפיוט הזה ברבות הזמן נחל הצלחה רבה, אמנם עם פחות מנגינות, אבל סביר להניח שעל שולחנות שבת רבים יותר הוא נשמע ברננה.
בשני הפיוטים האלו קיימים סממנים מובהקים של סגנון הכתיבה העתיקה יותר משפתם של המשוררים כיום, כמו למשל סידור הבתים לפי סדר האותיות של שם כותב השיר.
הלחנים והמנגינות של שירי ופיוטי השבת יכולים לשנות את צורתם ואופיים לאו דווקא בזכות השוני בבסיס המוזיקלי, אלא אפילו בגלל סגנון השירה והדגשים שיש לכל סגנון וסגנון.
אלו שתי דוגמאות בולטות לשירים שהפכו להיות נכס צאן ברזל בכל שולחן שבת (באלו שעדיין שרים בהם...). שירים רבים ניסו לנצח אותם בתחרות הפופולאריות על שולחן השבת, אך נראה שהם מורכבים מחומר בל-ינוצח.בחרתם לעצמכם סגנון? חבל, הפסתדם
אך מנגד ישנה מציאות בולטת עוד יותר, שאפילו שתי הדוגמאות האלו לא יוכלו לשכך את חדותה הבולטת, יש כאלו שנפגעים ומתנגדים למציאות הזו, ויש כאלו להיפך, מעודדים אותה ומתייחסים אליה כ-אל מציאות מבורכת.
המציאות עליה אני מדבר עוסקת בחלוקת התרבויות בתוך שולחנות השבת, התרבות האשכנזית נוכחת ב-90% משולחנות השבת, של אשכנזים ושל מזרחים, אם זה בשירי שבת שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהאווירה של שבת, או בסעודה השלישית המיוחדת לשירי רגש ונשמה וכו'.
לעומת התרבות המזרחית שנוכחותה ניכרת לרוב בשולחנות השבת של בני-עדתה, וגם כשנעשה בה שימוש הוא נעשה בדרך של שינוי השם והגוף, והעובדה הזו גורמת לחילוקי דעות עמוקים בין הצדדים השונים, אמנם לא מדברים על זה, לא נוגעים בזה, זה לא נושא שייטפלו אליו באמצע שולחן שבת, כי בשולחן שבת שרים, מה שזורם, מה שעושה או מתחבר לאווירה, אבל באמצע שבוע יכול להיות שטוב לקרוא על זה, יכול להיות...
פתיחות מוזיקלית זה דבר מבורך, בכלל ביהדות פתיחות תרבותית פנים-עממית זהו דבר מבורך, כמובן כל עוד שזה לא חוצה את גבולות ההלכה והמנהג, אבל איבוד זהות או אפילו טשטושה לטובת חוסר אחידות, גורמות להתפוררותו של החיבור הטבעי שיש לאדם עם אווירת השבת.
אווירה איננה תלויה רק בריחות טעמים ותפילות יותר ארוכות, אלא גם בצלילים ומנגינות, בניחוחות השירה איתה אתה גדל, וכאן עובר הגבול הדק.
לשיר ולפייט משלל סגנונות זה מבורך ויפה, אך לא במחיר של הפסד, ילד שגודל ללא "שירת הבקשות" או בלי "מנוחה ושמחה", משהו חסר לו בטעם של שבת.
ואני מדבר באופן כללי.
נכון שישנן נסיבות שגרמו למציאויות כאלה ואחרות להתהוות, דורות של יוצאי עדות המזרח שהתחנכו במוסדות ובישיבות המשויכות לסגנון האשכנזי, או בעלי תשובה ממוצא אשכנזי שעשו את המסלול במוסדות ספרדיים.
אבל לפספס או להתעלם במכוון מסגנון כזה או אחר של שירה וזמרה? לאבד סיכוי לגוונים יפהפיים לאווירה בשולחן השבת?
בשום פנים ואופן לא.
אני חונכתי לסירוגין במוסדות אשכנזים וספרדים, ושולחן השבת שלנו בבית היה מורכב ממיקס שלם של סגנונות, אך ייחודיותו של כל סגנון נשמרה בקפידה, וכך אני מוצא את עצמי בשולחן השבת שלי נהנה מכל הסוגים, מטייל ושואב את אווירת השבת הטמונה בכל שיר ופיוט, הן בלחנים והן בטקסטים.
ומבחינה עקרונית, כאן צריך להשתחרר הקו המפריד בין גבולות ההלכה לגבולות התרבות, מה שנוגע לתפילה, להלכות השונות, צריך להישמר בקפידה ללא שום ניסיון ליצור תמהיל הלכתי מקורח מכל צד. אך מה שנוגע לטעמים וסגנונות בשירה ובהנהגות בהליכות ובהרגלים כאלו ואחרים - על כל אדם לאמץ לעצמו את הכלל "מזה אל תרף, ומזה אל תנח ידיך".
הן בסגנון האשכנזי והן בסגנון המזרחי קיימים איכויות שבכוחן לפתוח צוהר חוויתי שבעד שום הון שבעולם לא כדאי להתחמק ממנו.
נסו ותהנו.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 16 תגובות