המופת עם האוטובוס שהתהפך בטוניס
הגאון רבי מרדכי מלכא, רבה של אלעד, במאמר שבועי על הפרשה בושא "כל מה שעושה אדם לעצמו עושה"
- הגאון רבי מרדכי מלכא
- י"ט שבט התשע"ו
הרב מרדכי מלכה
פרשת יתרו פרק יח (א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְקֹוָֽק: (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְקֹוָ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־ מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְקֹוָ֖ק מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם:
א: מדוע הפרשה נקראת על שם יתרו, הרי שם הפרשה מראה על תוכנה, ובפרשה זו מבואר מתן תורה ולכן מן הראוי היה לתת שם המרמז על כך? ב: מה ביאור העניין שיתרו אומר עתה ידעתי כי גדול השם ולפני קריעת ים סוף כל מכות מצרים לא מספיק? ג: מהו הלשון בדבר אשר זדו? ד: ממה התפעל יתרו ובא להתגייר?
ונראה כי התורה רוצה ללמד את האדם כי אין מקרה בעולם, שהרי אחד הדברים המאפיינים את אורח חיי האדם הוא החשיבה וההסתכלות על מאורעות החיים כמקרים שהזדמנו ולתלות הדברים בטעויות אנוש כי כך כל התקשורת משדרת והעיתונות כותבת והדבר חודר לליבות בני אדם ומושפעים מכך, והדבר מהווה ממש כפירה מאחר ויש מנהיג לבירה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה, וכל הנעשה בעולם הקב"ה מנהיג אותו מידה כנגד מידה הקב"ה פורע לאדם כי אף שארבע מיתות בי"ד נתבטלו מידה כנגד מידה לא בטלה, ולכן הן לרע והן לטוב מה שעשה האדם הוא עשה לעצמו וכלשון חז"ל לקמן את הקדרה שהוא בישל בה מבשלים אותו, וכך הקב"ה מתנהג עם האדם על כל מעשה ומעשה עבירה שהוא עושה ופוגם באותו פגם נענש וממנו הוא יסבול הן אם זה בן אדם למקום והן אם זה בן אדם לחברו, וכך הן כל חיינו וכל מאורעות החיים אינם מקרים ולא טעות אנוש אלא הן השגחה מדוקדקת באופן אישי לכל מקרה ומקרה ולו הקטן ביותר, וכאשר האדם יגיע להבנה ולאמונה הזו הרי לא שייך שיאמר לי זה לא יקרה כי אין הדבר מקרה וכל אדם נתפס לפי מעשיו, ואדרבא לפי המבואר בספרים בשם הבעש"ט שאין מראין לאדם מקרים אלא בכדי לעוררו ולהתבונן כיצד הדבר נראה מה שהוא עושה אצל אחר, בהיות ואין אדם רואה נגעי עצמו אולם כאשר יראה את אותו מעשה שהוא עושה אצל אחר הוא יודע לבקר ולראות את הפגם, והכל בכדי לעוררו שיתבונן במעשיו וישוב אל השם בתשובה, כי לא בכדי הקב"ה מראה לו ומזמן לו להיות באותה סיטואציה אלא בכדי להפיק לקח וישוב אל השם ויתקן דרכיו ומעלליו. ואת המסר הזה ראה יתרו מהמקום שהוא נמצא והתפעל מאוד לראות הנהגת הקב"ה בעולמו, כאשר אנו למדים מהשירה עד כמה הקב"ה מעניש את האדם לפי מעשיו יש שצללו כעופרת ויש כאבן ויש כקש וכמבואר במפרשים שהן דרגות שונות בצער כי הכל נמדד בתכלית הדיוק לפי מעשיו של כל אחד ואחד.
וכן מבואר במסכת סוטה דף יא ע"א הבה נתחכמה לו להם מיבעי ליה, א"ר חמא ברבי חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונם? נדונם באש, כתיב כי הנה ה' באש יבא, וכתיב כי באש ה' נשפט וגו'! בחרב, כתיב [ובחרבו את כל בשר] אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו. והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב ויזד יעקב נזיד ע"כ. חז"ל מלמדים אותנו למרות שהתחכמו המצרים כיון שידעו שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה חיפשו לגזור דבר שיש הבטחה שלא יענשו בו והוא המים, אך הקב"ה התחכם איתם והביאם למים.
עוד מבואר במסכת סוטה דף ח ע"ב גמ'. אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה, במדה לא בטיל, דאמר רב יוסף, וכן תני ר' חייא מיום שחרב בהמ"ק, אף על פי שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו, והא בטלו? אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי ע"כ.
וכן מבואר במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו ד"ה ויאמר ה' וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, יחזור עליהם הגלגל ויחזור עליהם זדונם שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בה אני דנן. הם חשבו לאבד את בני במים אף אני איני נפרע מהם אלא במים כמאמר דוד המלך עליו השלום תהלים פרק ז (טז) בּ֣וֹר כָּ֭רָֽה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל: (יז) יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קָ֝דְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד: וכן שלמה המלך עליו השלום אומר משלי פרק כו פסוק כז כֹּֽרֶה־שַּׁ֭חַת בָּ֣הּ יִפֹּ֑ל וְגֹ֥לֵ֥ל אֶ֝בֶן אֵלָ֥יו תָּשֽׁוּב: קהלת פרק י (ח) חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ: (ט) מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם: וכן ירמיה הנביא אומר ירמיהו פרק לב (יט) גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו: וכו' וכן יתרו אמר למשה עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (שמות יח יא) מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנ' כי בדבר אשר זדו עליהם. וכן פרש"י:
וביאר ר' יצחק ב"ר יוסף קארו בספרו תולדות יצחק שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יא בהקדם ששאל שני שאלות א. כיצד ממה שראה יתרו כי נענשו בדבר שזדו עליהם שהשם גדול מכל האלוהים הרי זה מראה על צדקות שמעניש מידה כנגד מידה ולא על גדולה? ב. איך אומר מכל האלוהים שמשמע שיש עוד אלהות אחרת ח"ו? וכתב וז"ל התשובה שהקב"ה לא נתן בדברים הטבעיים אלא כח אחד לבד בכל דבר לא כוחות הפכיות שהאש שורף ומחמם ואינו מקרר, והשלג מקרר ולא מחמם, וכן בכוכבים צדק לעולם פועל טובות ולא רעות, ומאדים לעולם פועל רעות ולא טובות, וכן המזלות לכל אחד יש פעולה מיוחדת לא שתי פעולות הפכיות, ועובדי עבודה זרה טעו בזה שחשבו שהכוכבים והמזלות פועלים ברצון ולכן היו מקטירים להם, ולכן קראם הפסוק מתים שנאמר [תהילים קו קח] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, שכמו שהמת אינו פועל ברצון כך הכוכבים והמזלות. ואפילו לדעת עובדי עבודה זרה מי שחטא ללבנה אי איפשר לה להעניש אלא בלחות וקור שמושלת על המים, אף על פי שחטא לה באש שאין לה יכולת להיותה מודדת מדה כנגד מדה, וכן מי שחטא לשמש אם חטא לו בענין קור ולחות אי אפשר לו להענישו אלא באש שאין ממשלה לשמש אלא באש. אבל אם נמצא אלוה שמעניש מדה כנגד מדה בכל ארבעה יסודות, וכן מעניש בכל כוחות הכוכבים אם כן כוחו כולל, ואחר שכוחות כל שאר האלוהות פרטיים ואין מושלים בהפכים וזה האלוה מושל בכל ההפכים, שהרי אם חטא לו שום אדם או אומה ביסוד האש מענישו באש, ואם חטא לו ביסוד המים מענישו במים וכן בשאר היסודות, אם כן זה האלוה גדול מכל האלהים שכל שאר האלהים להם כח פרטי ולזה האלוה יש כל הכוחות, ולזה אמר גדול יי' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו בא עליהם מדה כנגד מדה, והם חטאו ועשו רעות בישראל בכל היסודות לכן הענישם בד' יסודות, כמו שתראה בעשרה מכות, וגם בשמש הכה אותם שהביא עליה חשך, וגם המזלות שהכה לאלהיהם הוא טלה והותרו הספקות וזה ענין נאה עכ"ל.
ובזה יובן היטב מדוע נקראת הפרשה על שם יתרו מאחר ופירסם את גדולת השי"ת בהכרתו את הנהגת השם עם העולם ועם כל פרט ופרט ובירך את השם על כך, כמאמר חז"ל במסכת סנהדרין דף צד ע"א כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'.
ומבאר הפנים יפות שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יא עתה ידעתי וגו' כי בדבר וגו'. פירש"י קדירה שבשלו בה נתבשלו. ענינו שלא כמדת מלך בו"ד שהחטא והעונש הם שני דברים, משא"כ בהקב"ה שהחטא עצמו הוא העונש וכו' והיינו דאמר יתרו עתה ידעתי כיון שאחז"ל [סוטה יא א] שלשה היו באותו עצה, יתרו ברח, ואיוב שתק וכו', וכשסיפר לו משה העשר מכות ידע יתרו מן העצה שחשבו לעשות לנו. וכן אמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו וגו', והוא הענין עצמו שהיה בגלות מדי כמו שנאמר במגילה [אסתר ו, ד] על העץ אשר הכין לו, תנא לו הכין [מגילה טז א] וכתיב [שם ט, א] ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', שאותו הכח עצמו נתהפך לרעה להם. ויש לפרש בזה מה שאמר בגאולה העתידה [תהלים קמט, ו] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו'.
אמונה נוספת של ישראל בגלל מדה כנגד מדה בקריעת ים סוף בדבר אשר זדו עליהם.
והנה בשירה כתוב פסוק אחרון לפני שיר "אז ישיר" מספר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). ויש לתמוה, הרי האמינו עוד זמן רב לפני זה? גם כאשר משה רבינו הופיע במצרים, אחרי מעמד הסנה, כתוב "ויאמן העם" (שמות ד, לא). ומה ניתווסף להם עכשיו? מבאר הנצי"ב (בספרו "העמק דבר") כי לראשונה ראו עכשיו כיצד יש השגחה פרטית, וה' מעניש לכל צורר ישראל לפי דרגא המסויימת של רשעותו. חז"ל מלמדים שהיו שלש דרגות בטביעת המצריים. כך רש"י (שמות סו, ה) כותב כי חלק מהצוררים טבעו בים כמו אבן (פסוק ה), וחלק כקש (פסוק ז) וחלק כעופרת (פסוק י'). כך היא לשון רש"י: "הרשעים כקש הולכים ומטורפין, עולים ויורדים [מיתתם אטית ובעינויים], בינוניים כאבן. והכשרים [של המצריים] כעופרת שנחו מיד" עכ"ל רש"י. זאת אומרת ה' מדד לכל אחד ואחד לפי מדתו, לא יותר ממה שמגיע לו ולא פחות. הרי מפני לימוד יפה זה התפעל יתרו ושיבח להקב"ה "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא). ואמרו חז"ל מהו לשון "זדו"? כמו "נזיד עדשים", סיר בישול. כלומר, "בקדרה שבשלו, בה נתבשלו" (סוטה יא.). הם הטילו ילדי ישראל והטביעו אותם ביאור, הם באכזריותם טמנו ילדי ישראל בקירות בנין, לכן מדד להם ה' כמדתם. והרבה פסוקים יש לנו המעידים שה' נפרע מהרשעים באותו מטבע שחילקו לאחרים. כך נמצא במדרש "מכילתא" (בשלח, פרשה ו') "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל" (תהלים ז). וכן "כורה שחת, בו יפול" (משלי כו). "וגמול ידי אדם ישיב לו" (משלי יב). "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב). ושנים עשרה פסוקים ברוח זו הובאו שם במדרש.
וכתוב במשנה מסכת אבות פרק ב משנה ו אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: וכתב הרמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו אמר על שהצפת הציפו אותך, ואשר הציפך יוצף, רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך, ואשר הרגך יהרג. והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר [משלי ה כב] "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר [תהלים ז טז] "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. וכן כל מלמד מעלה, ומי שיתחיל בפועל טוב מן הטובות תגיע לו תועלת זה הפועל, לפי שהוא ילמד דבר שייעשה לו ולזולתו. ולשון הכתוב בזה חכם מאד, אמר [איוב לד יא] "כי פועל אדם ישולם לו" עכ"ל. ואין ספק שכוונת הרמב"ם למעשיות שאירעו לו כיצד התנכלו לו ולבסוף נענשו.
מעשה שהיה בטוניס בליל קולות מרגשים וסערת רוחות, נשמעו מאוטובוס ישן וחורק העושה דרכו בין הכבישים, אל עבר בית הכנסת המפרסם "אלגריבה היו אלה יהודים מלוב, אשר נדרו נדרים והשתוקקו לבקר בבית הכנסת הקדוש הזה, בימי מלחמת העולם השניה. קולות השירה והשמחה הגיעו לאזניהם של מובילי האוטובוס הנהגים הערבים. לשמחה מה זו עושה? שאלו הנהגים את הנוסעים. לבית כנסת קדוש ונדיר אנו שמים פעמינו, ועל כן מתרגשים אנחנו ושמחים כל כך". כששמעו זאת הערבים, לעגו בינם לבין עצמם בשקט, ובקול רווי קנאה אמרו: אנו נגזול מהם את ההנאה הזו, אנחנו לא נתן להם להגיע לשם". לאחר דין ודברים קצרצר, החליטו על משהו שיגרום למותם של כלם, בצורה אכזרית וכוללת. האוטובוס המשיך בדרכו, מחליק על הכביש. והנה ממול נבט שלט מתריע: "זהירות, סיבוב מסוכן, סע לאט!" נבט ערמומי נשלח מנהג אחד לרעהו, והם לחשו בארסיות: "זהו הרגע!" ועת הגיע האוטובוס אל הקטע המסוכן, הטו הנהגים את האוטובוס במהירות מסחררת והפכוהו על פניו תוך שהם קופצים מן החלון החוצה. וראה זה פלא!!! טעות קטנטנה גרמה למחצם של הנהגים הערבים עד תום. במקום לקפץ מהחלון השמאלי אל הכביש, קפצו מהחלון הימני, ונמעכו עד מהרה מתחת לגלגלי האוטובוס המתהפך על גופותיהם המרטשות ואלו כל הבולעים היהודים נצלו צאו ללא פגע!! הביטו הם ברשעים ומלמלו בור כרה ויחפרהו, צדיק מצרה נחלץ ויביא רשע תחתיו.
סיפור נוסף שהתרחש בשכונה ירושלמית, בשכונה ההיא היתה רק מכולת אחת, ובעל המכולת לא נמנה על קהל יראי השם. במשך שנים רבות הוא ניהל את העסק, והכל באו לקנות אצלו. אחד מתושבי השכונה שנקלע לקשיים כספיים, החליט אף הוא לפתח מכולת, אבל כיון שאיש זה היה אבדן העוסק בתורה, והקדיש שעות רבות מסדר יומו ללימוד התורה, לא רצה לבזבז זמן רב במכולת, והחליט שהוא ימכור רק מצרכי יסוד, כמו מוצרי חלב ולחם, שתלה וכר, ויעשה זאת בין 6 ל- 9 בבוקר בלבד, כך שיהיה באפשרותו להקדיש גם עתה את מרבית יומו לתורה.
לא היתה דעתו של בעל המכולת הותיק נוחה בשומעו על פתיחת העסק, והוא תכנן כיצד לפגוע באברך ובמכולתו. מה שעלה במוחו היה רעיון שטני במיוחד. הוא התקשר למשרדי מס הכנסה, והלשין על מוכר המצרכים שאינו מדווח על מכירותיו לא שהיה לו מידע על כך, אבל ההנחה שלו היתה שאם חוקרי המס יבואו לחנותו של האברך, יבהל זה מעצם בואם, ולא יפתח יותר את החנות לחוקרי המס אין סיבה להזדרז ולהגיע בין 6 ל- 9 הם הגיעו לשכונה בשעה 11 ועל פי הכתובת שנמסרה להם לא מצאו את המכולת. הם ניגשו לעוברים ושבים ושאלו איפה יש כאן מכולת? והאנשים הצביעו בפניהם על מכולתו של המלשין שהיתה ממוקמת במרחק כמה מטרים מהכתובת שנמסרה לחוקרים. בעל המכולת הותיק נחרד מאוד לראות את חוקרי המס נכנסים לחנותו, ומסתבר שעל ראש הגנב בוער הכובע, והוא עצמו היה אחד ממעלימי המס הגדולים, ועתה נתפס בקלקלתו, ומפני הקנס הכבד שהוטל עליו ועוגמת הנפש המרובה שהיתה לו, נאלץ לנעול את חנותו על מסגר ובריח לצערנו, התקיים בו הפסוק בתהלים ז טז: "בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל".
למדנו מכאן עד כמה חייב האדם להבין שכל מה שעושה הוא עושה לעצמו לטוב ולרע כי אין העולם הפקר ויש מנהיג לבירה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה, כך שכל מאורעות החיים אינם מקרים או טעיות אנוש, ולכן האדם אומר בליבו לי זה לא יקרה, אלא הכל מדוייק ומשלם לאיש כגמול מעשה ידיו, וגם כאשר רואה אצל אחר ידע שמהשמים הראו לו הדבר בכדי לעוררו ולהשיבו לדרך ישרה, והשם יהיה בעזרנו לבור את הדרך הישרה אמן.
בידידות ואהבה
הצב"י מרדכי מלכא ס"ט
א: מדוע הפרשה נקראת על שם יתרו, הרי שם הפרשה מראה על תוכנה, ובפרשה זו מבואר מתן תורה ולכן מן הראוי היה לתת שם המרמז על כך? ב: מה ביאור העניין שיתרו אומר עתה ידעתי כי גדול השם ולפני קריעת ים סוף כל מכות מצרים לא מספיק? ג: מהו הלשון בדבר אשר זדו? ד: ממה התפעל יתרו ובא להתגייר?
ונראה כי התורה רוצה ללמד את האדם כי אין מקרה בעולם, שהרי אחד הדברים המאפיינים את אורח חיי האדם הוא החשיבה וההסתכלות על מאורעות החיים כמקרים שהזדמנו ולתלות הדברים בטעויות אנוש כי כך כל התקשורת משדרת והעיתונות כותבת והדבר חודר לליבות בני אדם ומושפעים מכך, והדבר מהווה ממש כפירה מאחר ויש מנהיג לבירה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה, וכל הנעשה בעולם הקב"ה מנהיג אותו מידה כנגד מידה הקב"ה פורע לאדם כי אף שארבע מיתות בי"ד נתבטלו מידה כנגד מידה לא בטלה, ולכן הן לרע והן לטוב מה שעשה האדם הוא עשה לעצמו וכלשון חז"ל לקמן את הקדרה שהוא בישל בה מבשלים אותו, וכך הקב"ה מתנהג עם האדם על כל מעשה ומעשה עבירה שהוא עושה ופוגם באותו פגם נענש וממנו הוא יסבול הן אם זה בן אדם למקום והן אם זה בן אדם לחברו, וכך הן כל חיינו וכל מאורעות החיים אינם מקרים ולא טעות אנוש אלא הן השגחה מדוקדקת באופן אישי לכל מקרה ומקרה ולו הקטן ביותר, וכאשר האדם יגיע להבנה ולאמונה הזו הרי לא שייך שיאמר לי זה לא יקרה כי אין הדבר מקרה וכל אדם נתפס לפי מעשיו, ואדרבא לפי המבואר בספרים בשם הבעש"ט שאין מראין לאדם מקרים אלא בכדי לעוררו ולהתבונן כיצד הדבר נראה מה שהוא עושה אצל אחר, בהיות ואין אדם רואה נגעי עצמו אולם כאשר יראה את אותו מעשה שהוא עושה אצל אחר הוא יודע לבקר ולראות את הפגם, והכל בכדי לעוררו שיתבונן במעשיו וישוב אל השם בתשובה, כי לא בכדי הקב"ה מראה לו ומזמן לו להיות באותה סיטואציה אלא בכדי להפיק לקח וישוב אל השם ויתקן דרכיו ומעלליו. ואת המסר הזה ראה יתרו מהמקום שהוא נמצא והתפעל מאוד לראות הנהגת הקב"ה בעולמו, כאשר אנו למדים מהשירה עד כמה הקב"ה מעניש את האדם לפי מעשיו יש שצללו כעופרת ויש כאבן ויש כקש וכמבואר במפרשים שהן דרגות שונות בצער כי הכל נמדד בתכלית הדיוק לפי מעשיו של כל אחד ואחד.
וכן מבואר במסכת סוטה דף יא ע"א הבה נתחכמה לו להם מיבעי ליה, א"ר חמא ברבי חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונם? נדונם באש, כתיב כי הנה ה' באש יבא, וכתיב כי באש ה' נשפט וגו'! בחרב, כתיב [ובחרבו את כל בשר] אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו. והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב ויזד יעקב נזיד ע"כ. חז"ל מלמדים אותנו למרות שהתחכמו המצרים כיון שידעו שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה חיפשו לגזור דבר שיש הבטחה שלא יענשו בו והוא המים, אך הקב"ה התחכם איתם והביאם למים.
עוד מבואר במסכת סוטה דף ח ע"ב גמ'. אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה, במדה לא בטיל, דאמר רב יוסף, וכן תני ר' חייא מיום שחרב בהמ"ק, אף על פי שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו, והא בטלו? אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי ע"כ.
וכן מבואר במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו ד"ה ויאמר ה' וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, יחזור עליהם הגלגל ויחזור עליהם זדונם שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בה אני דנן. הם חשבו לאבד את בני במים אף אני איני נפרע מהם אלא במים כמאמר דוד המלך עליו השלום תהלים פרק ז (טז) בּ֣וֹר כָּ֭רָֽה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל: (יז) יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קָ֝דְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד: וכן שלמה המלך עליו השלום אומר משלי פרק כו פסוק כז כֹּֽרֶה־שַּׁ֭חַת בָּ֣הּ יִפֹּ֑ל וְגֹ֥לֵ֥ל אֶ֝בֶן אֵלָ֥יו תָּשֽׁוּב: קהלת פרק י (ח) חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ: (ט) מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם: וכן ירמיה הנביא אומר ירמיהו פרק לב (יט) גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו: וכו' וכן יתרו אמר למשה עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (שמות יח יא) מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנ' כי בדבר אשר זדו עליהם. וכן פרש"י:
וביאר ר' יצחק ב"ר יוסף קארו בספרו תולדות יצחק שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יא בהקדם ששאל שני שאלות א. כיצד ממה שראה יתרו כי נענשו בדבר שזדו עליהם שהשם גדול מכל האלוהים הרי זה מראה על צדקות שמעניש מידה כנגד מידה ולא על גדולה? ב. איך אומר מכל האלוהים שמשמע שיש עוד אלהות אחרת ח"ו? וכתב וז"ל התשובה שהקב"ה לא נתן בדברים הטבעיים אלא כח אחד לבד בכל דבר לא כוחות הפכיות שהאש שורף ומחמם ואינו מקרר, והשלג מקרר ולא מחמם, וכן בכוכבים צדק לעולם פועל טובות ולא רעות, ומאדים לעולם פועל רעות ולא טובות, וכן המזלות לכל אחד יש פעולה מיוחדת לא שתי פעולות הפכיות, ועובדי עבודה זרה טעו בזה שחשבו שהכוכבים והמזלות פועלים ברצון ולכן היו מקטירים להם, ולכן קראם הפסוק מתים שנאמר [תהילים קו קח] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, שכמו שהמת אינו פועל ברצון כך הכוכבים והמזלות. ואפילו לדעת עובדי עבודה זרה מי שחטא ללבנה אי איפשר לה להעניש אלא בלחות וקור שמושלת על המים, אף על פי שחטא לה באש שאין לה יכולת להיותה מודדת מדה כנגד מדה, וכן מי שחטא לשמש אם חטא לו בענין קור ולחות אי אפשר לו להענישו אלא באש שאין ממשלה לשמש אלא באש. אבל אם נמצא אלוה שמעניש מדה כנגד מדה בכל ארבעה יסודות, וכן מעניש בכל כוחות הכוכבים אם כן כוחו כולל, ואחר שכוחות כל שאר האלוהות פרטיים ואין מושלים בהפכים וזה האלוה מושל בכל ההפכים, שהרי אם חטא לו שום אדם או אומה ביסוד האש מענישו באש, ואם חטא לו ביסוד המים מענישו במים וכן בשאר היסודות, אם כן זה האלוה גדול מכל האלהים שכל שאר האלהים להם כח פרטי ולזה האלוה יש כל הכוחות, ולזה אמר גדול יי' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו בא עליהם מדה כנגד מדה, והם חטאו ועשו רעות בישראל בכל היסודות לכן הענישם בד' יסודות, כמו שתראה בעשרה מכות, וגם בשמש הכה אותם שהביא עליה חשך, וגם המזלות שהכה לאלהיהם הוא טלה והותרו הספקות וזה ענין נאה עכ"ל.
ובזה יובן היטב מדוע נקראת הפרשה על שם יתרו מאחר ופירסם את גדולת השי"ת בהכרתו את הנהגת השם עם העולם ועם כל פרט ופרט ובירך את השם על כך, כמאמר חז"ל במסכת סנהדרין דף צד ע"א כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'.
ומבאר הפנים יפות שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יא עתה ידעתי וגו' כי בדבר וגו'. פירש"י קדירה שבשלו בה נתבשלו. ענינו שלא כמדת מלך בו"ד שהחטא והעונש הם שני דברים, משא"כ בהקב"ה שהחטא עצמו הוא העונש וכו' והיינו דאמר יתרו עתה ידעתי כיון שאחז"ל [סוטה יא א] שלשה היו באותו עצה, יתרו ברח, ואיוב שתק וכו', וכשסיפר לו משה העשר מכות ידע יתרו מן העצה שחשבו לעשות לנו. וכן אמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו וגו', והוא הענין עצמו שהיה בגלות מדי כמו שנאמר במגילה [אסתר ו, ד] על העץ אשר הכין לו, תנא לו הכין [מגילה טז א] וכתיב [שם ט, א] ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', שאותו הכח עצמו נתהפך לרעה להם. ויש לפרש בזה מה שאמר בגאולה העתידה [תהלים קמט, ו] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו'.
אמונה נוספת של ישראל בגלל מדה כנגד מדה בקריעת ים סוף בדבר אשר זדו עליהם.
והנה בשירה כתוב פסוק אחרון לפני שיר "אז ישיר" מספר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). ויש לתמוה, הרי האמינו עוד זמן רב לפני זה? גם כאשר משה רבינו הופיע במצרים, אחרי מעמד הסנה, כתוב "ויאמן העם" (שמות ד, לא). ומה ניתווסף להם עכשיו? מבאר הנצי"ב (בספרו "העמק דבר") כי לראשונה ראו עכשיו כיצד יש השגחה פרטית, וה' מעניש לכל צורר ישראל לפי דרגא המסויימת של רשעותו. חז"ל מלמדים שהיו שלש דרגות בטביעת המצריים. כך רש"י (שמות סו, ה) כותב כי חלק מהצוררים טבעו בים כמו אבן (פסוק ה), וחלק כקש (פסוק ז) וחלק כעופרת (פסוק י'). כך היא לשון רש"י: "הרשעים כקש הולכים ומטורפין, עולים ויורדים [מיתתם אטית ובעינויים], בינוניים כאבן. והכשרים [של המצריים] כעופרת שנחו מיד" עכ"ל רש"י. זאת אומרת ה' מדד לכל אחד ואחד לפי מדתו, לא יותר ממה שמגיע לו ולא פחות. הרי מפני לימוד יפה זה התפעל יתרו ושיבח להקב"ה "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא). ואמרו חז"ל מהו לשון "זדו"? כמו "נזיד עדשים", סיר בישול. כלומר, "בקדרה שבשלו, בה נתבשלו" (סוטה יא.). הם הטילו ילדי ישראל והטביעו אותם ביאור, הם באכזריותם טמנו ילדי ישראל בקירות בנין, לכן מדד להם ה' כמדתם. והרבה פסוקים יש לנו המעידים שה' נפרע מהרשעים באותו מטבע שחילקו לאחרים. כך נמצא במדרש "מכילתא" (בשלח, פרשה ו') "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל" (תהלים ז). וכן "כורה שחת, בו יפול" (משלי כו). "וגמול ידי אדם ישיב לו" (משלי יב). "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב). ושנים עשרה פסוקים ברוח זו הובאו שם במדרש.
וכתוב במשנה מסכת אבות פרק ב משנה ו אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: וכתב הרמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו אמר על שהצפת הציפו אותך, ואשר הציפך יוצף, רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך, ואשר הרגך יהרג. והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר [משלי ה כב] "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר [תהלים ז טז] "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. וכן כל מלמד מעלה, ומי שיתחיל בפועל טוב מן הטובות תגיע לו תועלת זה הפועל, לפי שהוא ילמד דבר שייעשה לו ולזולתו. ולשון הכתוב בזה חכם מאד, אמר [איוב לד יא] "כי פועל אדם ישולם לו" עכ"ל. ואין ספק שכוונת הרמב"ם למעשיות שאירעו לו כיצד התנכלו לו ולבסוף נענשו.
מעשה שהיה בטוניס בליל קולות מרגשים וסערת רוחות, נשמעו מאוטובוס ישן וחורק העושה דרכו בין הכבישים, אל עבר בית הכנסת המפרסם "אלגריבה היו אלה יהודים מלוב, אשר נדרו נדרים והשתוקקו לבקר בבית הכנסת הקדוש הזה, בימי מלחמת העולם השניה. קולות השירה והשמחה הגיעו לאזניהם של מובילי האוטובוס הנהגים הערבים. לשמחה מה זו עושה? שאלו הנהגים את הנוסעים. לבית כנסת קדוש ונדיר אנו שמים פעמינו, ועל כן מתרגשים אנחנו ושמחים כל כך". כששמעו זאת הערבים, לעגו בינם לבין עצמם בשקט, ובקול רווי קנאה אמרו: אנו נגזול מהם את ההנאה הזו, אנחנו לא נתן להם להגיע לשם". לאחר דין ודברים קצרצר, החליטו על משהו שיגרום למותם של כלם, בצורה אכזרית וכוללת. האוטובוס המשיך בדרכו, מחליק על הכביש. והנה ממול נבט שלט מתריע: "זהירות, סיבוב מסוכן, סע לאט!" נבט ערמומי נשלח מנהג אחד לרעהו, והם לחשו בארסיות: "זהו הרגע!" ועת הגיע האוטובוס אל הקטע המסוכן, הטו הנהגים את האוטובוס במהירות מסחררת והפכוהו על פניו תוך שהם קופצים מן החלון החוצה. וראה זה פלא!!! טעות קטנטנה גרמה למחצם של הנהגים הערבים עד תום. במקום לקפץ מהחלון השמאלי אל הכביש, קפצו מהחלון הימני, ונמעכו עד מהרה מתחת לגלגלי האוטובוס המתהפך על גופותיהם המרטשות ואלו כל הבולעים היהודים נצלו צאו ללא פגע!! הביטו הם ברשעים ומלמלו בור כרה ויחפרהו, צדיק מצרה נחלץ ויביא רשע תחתיו.
סיפור נוסף שהתרחש בשכונה ירושלמית, בשכונה ההיא היתה רק מכולת אחת, ובעל המכולת לא נמנה על קהל יראי השם. במשך שנים רבות הוא ניהל את העסק, והכל באו לקנות אצלו. אחד מתושבי השכונה שנקלע לקשיים כספיים, החליט אף הוא לפתח מכולת, אבל כיון שאיש זה היה אבדן העוסק בתורה, והקדיש שעות רבות מסדר יומו ללימוד התורה, לא רצה לבזבז זמן רב במכולת, והחליט שהוא ימכור רק מצרכי יסוד, כמו מוצרי חלב ולחם, שתלה וכר, ויעשה זאת בין 6 ל- 9 בבוקר בלבד, כך שיהיה באפשרותו להקדיש גם עתה את מרבית יומו לתורה.
לא היתה דעתו של בעל המכולת הותיק נוחה בשומעו על פתיחת העסק, והוא תכנן כיצד לפגוע באברך ובמכולתו. מה שעלה במוחו היה רעיון שטני במיוחד. הוא התקשר למשרדי מס הכנסה, והלשין על מוכר המצרכים שאינו מדווח על מכירותיו לא שהיה לו מידע על כך, אבל ההנחה שלו היתה שאם חוקרי המס יבואו לחנותו של האברך, יבהל זה מעצם בואם, ולא יפתח יותר את החנות לחוקרי המס אין סיבה להזדרז ולהגיע בין 6 ל- 9 הם הגיעו לשכונה בשעה 11 ועל פי הכתובת שנמסרה להם לא מצאו את המכולת. הם ניגשו לעוברים ושבים ושאלו איפה יש כאן מכולת? והאנשים הצביעו בפניהם על מכולתו של המלשין שהיתה ממוקמת במרחק כמה מטרים מהכתובת שנמסרה לחוקרים. בעל המכולת הותיק נחרד מאוד לראות את חוקרי המס נכנסים לחנותו, ומסתבר שעל ראש הגנב בוער הכובע, והוא עצמו היה אחד ממעלימי המס הגדולים, ועתה נתפס בקלקלתו, ומפני הקנס הכבד שהוטל עליו ועוגמת הנפש המרובה שהיתה לו, נאלץ לנעול את חנותו על מסגר ובריח לצערנו, התקיים בו הפסוק בתהלים ז טז: "בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל".
למדנו מכאן עד כמה חייב האדם להבין שכל מה שעושה הוא עושה לעצמו לטוב ולרע כי אין העולם הפקר ויש מנהיג לבירה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה, כך שכל מאורעות החיים אינם מקרים או טעיות אנוש, ולכן האדם אומר בליבו לי זה לא יקרה, אלא הכל מדוייק ומשלם לאיש כגמול מעשה ידיו, וגם כאשר רואה אצל אחר ידע שמהשמים הראו לו הדבר בכדי לעוררו ולהשיבו לדרך ישרה, והשם יהיה בעזרנו לבור את הדרך הישרה אמן.
בידידות ואהבה
הצב"י מרדכי מלכא ס"ט
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות