זה עובד: כיצד נולד פייטן חדש?
עשרים שנה שלא פרץ פייטן חדש לתודעת אוהבי ז'אנר הפיוט ושירת המזרח - ואז זה נפרץ, ושורת כישרונות חדשים שוטפת את הארץ והעולם • איך זה קרה, ומה מומלץ ונכון לחדשים בתחום - רפי נתיב מסביר
בתקופה האחרונה גדל וגודל מספר האירועים של בני הדור הצעיר של עולם החזנות והפיוט, ברחבי הארץ והעולם.
נגנים צעירים זה כבר לא חידוש. זו אמנם מציאות מופלאה ומקסימה, אך חידוש זה לא, זה היה חידוש לפני עשר או עשרים שנה, לראות חבר'ה צעירים מנגנים על פי תווים או על פי שמיעה, ומוציאים מתחת ידיהם מוצר איכותי ומתובל, מקורי יצירתי ואוטנטי בו זמנית, ישנם רבים וטובים.
אבל חזנים ופייטנים זהו כבר חידוש, עשרים או שלושים שנה לא קם אפילו חזן או פייטן אחד שהצליחו לחצות את הים אל עבר המיינסטרים בעולם התרבות הזה, רבים קמו, חלקם טובים חלקם פחות, חלקם נשברו וחלקם נשברו חלקית והחלו להתמקצע ולעבוד בסגנונות נוספים של מוסיקה, עם הצורך להתפרנס אי אפשר להתווכח.
המציאות החדשה הזו החלה בשלש ארבע שנים האחרונות, כשחזנים בעלי גרון וכישרון, ידע ונעימות קול החלו במסע אישי, מסע בו נעזרים על ידי כל מי שרק אפשר, ובסופו של דבר הם הופכים להיות שמות מוכרים ומכובדים בפני עצמם.
ראשית אספר מה היה המצב, ולאחר מכן אספר כיצד ומדוע הוא השתנה, ולפי מה שקורה כעת לאן זה הולך.חדש בתחום? תמצא את הנקודה שלך
כשהיית הולך ברחוב ושואל אדם, תן לי דוגמא לחזנים ופייטנים מפורסמים בארץ, עד לפני 20 שנה היית שומע את השמות - דוד ריאחי, יגאל בן חיים, סימן טוב שי, משה אליהו, מוני טבעוני, כל אחד וגילו סגנונו וייחודיותו.
באותה נשימה היית שומע - יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה, ומעט מאוחר יותר, גם את אליהו אוזן ודוד שירו. תמיד היו פה ושם עוד שמות, אך גם שם כמו יובל טייב, אף פעם לא נחשב לאחד מהשמות הנ"ל, הוא תמיד היה בפני עצמו, כוכב בתרבות שירי תוניס, וזמר חתונות שמקיים גם הופעות ברחבי הארץ בהם הוא מציג חומרים מקוריים, הוא לא נחשב לחלק מהרשימה הזו.
עד לפני 10 שנים ו-5 שנים, היית ממשיך לשמוע את אותם שמות, ולאחרונה את יחיאל נהרי משה חבושה ודוד שירו בעיקר, כשמידי פעם יחזקאל ציון מגיח להופעה פה ושם, אבל אלו השמות ששלטו, אלו הם גם שמות שהצליחו לצמוח ולהפוך להיות כוכבים עוד בחיי קודמיהם, ואף בחלק מהמקרים הם השאירו אבק דרכים.
מי שקצת יותר בעניינים יודע שיש את מרדכי מושייא, נתנאל כהן, מרדכי (חיים) רביבו, יוחאי כהן, ג'ק חמרא (שבארה"ב נחשב לזמר החתונות המצליח ביותר במגזר החפלות), גיל רבי ועוד, אבל זה למי שבעניינים, הם לא הצליחו לפרוץ את מעגלי ההיכרות הפנימיים. אחד חזן השני פייטן, כל אחד והסגנון בו הוא ייחודי יותר, אך זהו המכנה המשותף של כולם.
ודווקא לאחרונה מעגל הברזל נסדק אט אט, אירועים עצמאיים מתארגנים להם בזה אחר זה, עם מכירות כרטיסים, עם נגנים ותיעוד, עם חלוקת תפקידים, והכל עובד כביכול על פי הספר, אלא שהשמות אכן מתפרסמים להם, אך הפעילות לא מצליחה לצעוד בכוחות עצמה, קורים אירועים מוצלחים פה ושם, אך ביחס לכמות, האיכות קטנה מדי, ופה טמונה הנקודה.
את הדור הקודם צריך להעריך ולכבד, הלא כולם גדלו עליהם וכולם קבלו מהם עזרה בשלט רחוק או קרוב, השתמשו בחומרי הגלם המוזיקליים שלהם, ואף בשמם הטוב, אם זה במסגרת הופעות שהם אירחו אותם, או שבתות חזנות, בכל האופנים.
הצלחתם לפרוץ מעט? הצלחתם לעבור כמה מכשולי קהל ובמה? אל תדרכו במקום, אל תרדימו את ההיכרות של הקהל אתכם, אל תגרמו לרושם ראשוני חובבני על ידי חוסר מרץ וחוסר תעוזה להתקדם הלאה ולכבוש יעדים נוספים.
ובעיקר, השתדלו להתרחק מכל צל שיכול להסתיר אתכם, וצל זה לא נוכחות של פלוני או אלמוני, אלא נוכחות שאינה – אישית, לדקלם שירים בערבית כי זה מה שלהיט עכשיו? זה אולי נשאר להיט אבל השם של מי שעושה את זה נהרס, הרי לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לשמוע את חוסר החיבור הביצועי והמנטאלי.
לנסות להרשים ווקאלית כי זה מה שעזר לפלוני ואלמוני בקריירה שלהם? רישומם ימשיך להיות ניכר והרישום המתיימר להרשים, נופל. ולא חסרות דוגמאות להמחשה.
כל אחד צריך למצוא את ייחודיותו ולטפח אותה, את המקום האישי שלו בשירה או בחזנות, בפיוט או בנגינה ולטפח אותו, לכבד את מי שמככב כעת וכיכב בעבר, אך לא להתנהל בצילו של שום אילן, לא אילן פירות וקל וחומר לא אילן סרק.
והכי חשוב זה להיות מקוריים לא רק בשירה ובחזנות, אלא גם בלימוד עליהם, על יסודות השירה, ללמוד כל שיר וכל קטע חזנות, לנתח ולהבין ברמה האישית, ולהצליח לפענח את הגבול שבין פיוט חזנות ושירה מרוממי נפש לבין דקלום, נגינת טקסטים וצלילים מקושקשים.
תרבות "שירת המזרח" מחכה ומצפה לכישרונות צעירים, היא לא מפסיקה לבנות על כל סיכוי למציאת כישרונות, ולא פחות מכך היא גם זקוקה לרגליים צעירות שיצעידו אותה קדימה, ו"יגעת ומצאת תאמין".
נגנים צעירים זה כבר לא חידוש. זו אמנם מציאות מופלאה ומקסימה, אך חידוש זה לא, זה היה חידוש לפני עשר או עשרים שנה, לראות חבר'ה צעירים מנגנים על פי תווים או על פי שמיעה, ומוציאים מתחת ידיהם מוצר איכותי ומתובל, מקורי יצירתי ואוטנטי בו זמנית, ישנם רבים וטובים.
אבל חזנים ופייטנים זהו כבר חידוש, עשרים או שלושים שנה לא קם אפילו חזן או פייטן אחד שהצליחו לחצות את הים אל עבר המיינסטרים בעולם התרבות הזה, רבים קמו, חלקם טובים חלקם פחות, חלקם נשברו וחלקם נשברו חלקית והחלו להתמקצע ולעבוד בסגנונות נוספים של מוסיקה, עם הצורך להתפרנס אי אפשר להתווכח.
המציאות החדשה הזו החלה בשלש ארבע שנים האחרונות, כשחזנים בעלי גרון וכישרון, ידע ונעימות קול החלו במסע אישי, מסע בו נעזרים על ידי כל מי שרק אפשר, ובסופו של דבר הם הופכים להיות שמות מוכרים ומכובדים בפני עצמם.
ראשית אספר מה היה המצב, ולאחר מכן אספר כיצד ומדוע הוא השתנה, ולפי מה שקורה כעת לאן זה הולך.חדש בתחום? תמצא את הנקודה שלך
כשהיית הולך ברחוב ושואל אדם, תן לי דוגמא לחזנים ופייטנים מפורסמים בארץ, עד לפני 20 שנה היית שומע את השמות - דוד ריאחי, יגאל בן חיים, סימן טוב שי, משה אליהו, מוני טבעוני, כל אחד וגילו סגנונו וייחודיותו.
באותה נשימה היית שומע - יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה, ומעט מאוחר יותר, גם את אליהו אוזן ודוד שירו. תמיד היו פה ושם עוד שמות, אך גם שם כמו יובל טייב, אף פעם לא נחשב לאחד מהשמות הנ"ל, הוא תמיד היה בפני עצמו, כוכב בתרבות שירי תוניס, וזמר חתונות שמקיים גם הופעות ברחבי הארץ בהם הוא מציג חומרים מקוריים, הוא לא נחשב לחלק מהרשימה הזו.
עד לפני 10 שנים ו-5 שנים, היית ממשיך לשמוע את אותם שמות, ולאחרונה את יחיאל נהרי משה חבושה ודוד שירו בעיקר, כשמידי פעם יחזקאל ציון מגיח להופעה פה ושם, אבל אלו השמות ששלטו, אלו הם גם שמות שהצליחו לצמוח ולהפוך להיות כוכבים עוד בחיי קודמיהם, ואף בחלק מהמקרים הם השאירו אבק דרכים.
מי שקצת יותר בעניינים יודע שיש את מרדכי מושייא, נתנאל כהן, מרדכי (חיים) רביבו, יוחאי כהן, ג'ק חמרא (שבארה"ב נחשב לזמר החתונות המצליח ביותר במגזר החפלות), גיל רבי ועוד, אבל זה למי שבעניינים, הם לא הצליחו לפרוץ את מעגלי ההיכרות הפנימיים. אחד חזן השני פייטן, כל אחד והסגנון בו הוא ייחודי יותר, אך זהו המכנה המשותף של כולם.
ודווקא לאחרונה מעגל הברזל נסדק אט אט, אירועים עצמאיים מתארגנים להם בזה אחר זה, עם מכירות כרטיסים, עם נגנים ותיעוד, עם חלוקת תפקידים, והכל עובד כביכול על פי הספר, אלא שהשמות אכן מתפרסמים להם, אך הפעילות לא מצליחה לצעוד בכוחות עצמה, קורים אירועים מוצלחים פה ושם, אך ביחס לכמות, האיכות קטנה מדי, ופה טמונה הנקודה.
את הדור הקודם צריך להעריך ולכבד, הלא כולם גדלו עליהם וכולם קבלו מהם עזרה בשלט רחוק או קרוב, השתמשו בחומרי הגלם המוזיקליים שלהם, ואף בשמם הטוב, אם זה במסגרת הופעות שהם אירחו אותם, או שבתות חזנות, בכל האופנים.
הצלחתם לפרוץ מעט? הצלחתם לעבור כמה מכשולי קהל ובמה? אל תדרכו במקום, אל תרדימו את ההיכרות של הקהל אתכם, אל תגרמו לרושם ראשוני חובבני על ידי חוסר מרץ וחוסר תעוזה להתקדם הלאה ולכבוש יעדים נוספים.
ובעיקר, השתדלו להתרחק מכל צל שיכול להסתיר אתכם, וצל זה לא נוכחות של פלוני או אלמוני, אלא נוכחות שאינה – אישית, לדקלם שירים בערבית כי זה מה שלהיט עכשיו? זה אולי נשאר להיט אבל השם של מי שעושה את זה נהרס, הרי לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לשמוע את חוסר החיבור הביצועי והמנטאלי.
לנסות להרשים ווקאלית כי זה מה שעזר לפלוני ואלמוני בקריירה שלהם? רישומם ימשיך להיות ניכר והרישום המתיימר להרשים, נופל. ולא חסרות דוגמאות להמחשה.
כל אחד צריך למצוא את ייחודיותו ולטפח אותה, את המקום האישי שלו בשירה או בחזנות, בפיוט או בנגינה ולטפח אותו, לכבד את מי שמככב כעת וכיכב בעבר, אך לא להתנהל בצילו של שום אילן, לא אילן פירות וקל וחומר לא אילן סרק.
והכי חשוב זה להיות מקוריים לא רק בשירה ובחזנות, אלא גם בלימוד עליהם, על יסודות השירה, ללמוד כל שיר וכל קטע חזנות, לנתח ולהבין ברמה האישית, ולהצליח לפענח את הגבול שבין פיוט חזנות ושירה מרוממי נפש לבין דקלום, נגינת טקסטים וצלילים מקושקשים.
תרבות "שירת המזרח" מחכה ומצפה לכישרונות צעירים, היא לא מפסיקה לבנות על כל סיכוי למציאת כישרונות, ולא פחות מכך היא גם זקוקה לרגליים צעירות שיצעידו אותה קדימה, ו"יגעת ומצאת תאמין".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 23 תגובות