דעת תורה כנגד דעת משה גרילק
הפולמוס נמשך: ברוך מרזל תוקף את עורך 'משפחה' ונזכר בימים שבהם הרג ערבים מקרב אויבינו • טור דעה
מרזל. צילום: פלאש 90
לפני כשנתיים פחות או יותר, הלך לעולמו הזמר הידוע אריק איינשטיין. רבים נהנו משיריו, ובהם בעל טור ידוע מאחד היומונים החרדים הידועים. אותו בעל טור ראה לנכון לחלוק לאיינשטיין כבוד אחרון, אלא שבמסגרת היומון החרדי, הדבר לא התאפשר, שכן זמרים, אפילו חרדים, אינם נחשבים בעיתונות החרדית לדמויות הראויות להערכה יתרה, כל שכן זמר חילוני מלב ליבה של הבוהמה התל-אביבית. אולם בעל הטור לא אמר נואש, ומצא פתרון יצירתי למצוקתו – הוא כתב מאמר בנושא "מדוע העיתונות החרדית אינה מדווחת על מותו של אריק איינשטיין"... .
נזכרתי באותה אנקדוטה משעשעת השבוע, כאשר ראיתי את משה גרילק, עורך השבועון "משפחה", מנסה להתמודד עם הדברים שכתבתי בשבוע שעבר אודות נטייתו לרחם על אויבי ישראל. האמת, מצוקתו נגעה לליבי. הנה הוא, עורך מכובד של עיתון ידוע, נאלץ להקדיש את טורו השבועי במלואו לברוך מרזל, אותו הוא רואה כקיצוני, הזוי ומשיחי, אחר שכתב עליו באתר. זה לא מכובד, זה לא יצוגי, בקיצור – מעצם ההתמודדות הוא לא יוצא טוב. הבעיה היא שדברי נגעו בול לנקודה, שכה רבים הסכימו איתי, ושככל הנראה הוא קיבל תגובות רבות, עד שלא יכל לשתוק. מה יעשה כעת? יתעלם, כפי שראוי לאיש במעמדו ובתפקידו, אלא שבכך יחזק את עמדתם של מתנגדיו, שאין לו מה להשיב? או שמא יענה, אלא שאז הוא הופך את ברוך מרזל לבר-פלוגתא לגיטימי? מתוך אותה התלבטות נולד הרעיון להשתמש ב"שיטת אריק איינשטיין". הוא לא מתיחס לברוך מרזל, חלילה, זה למטה מכבודו, הוא רק יסביר למשך כל הטור מדוע הוא אינו מתיחס לברוך מרזל... .
האמת, שאין לי שום דבר אישי נגד משה גרילק (אחיו היה מדריך שלי באיתרי). בכלל, אני משתדל לדבר על דעות ושיטות, לא על אישים. אולם מה שגורם לי להגיב הפעם הוא הנרטיב הנשזר בכל מהלך הטור שלו, ולפיו הוא מייצגה של "דעת תורה", כפי שקיבל מרבותינו גדולי ישראל, בעוד שאני רק משתמש בתורה כדי למצוא סימוכין לדעות שחשבתי בלאו הכי. בעזרת שימוש בהרבה דמגוגיה וחלקות לשון, מוביל גרילק את הקורא לאותה מסקנה, ואת דעותיו האנטי-תורניות בדבר רחמנות על האויב הוא מסתיר מאחורי אותה "דעת תורה", שרק לו ולשכמותו ישנה גישה אליה. ברצוני לקרוע את המסווה מאחורי מסך הצביעות.
וראשית כל עלי להודיע בזאת, כי במשך עשרות שנים זכיתי להתחמם לאורם של גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, זכיתי לשמש אותם ולבצע את שליחותם במקרים רבים מספור. מתוך היכרות קרובה עם גדולי ישראל, הריני מוחה על הנסיון של לבלרים ופוליטיקאים חרדים להעמיד את "דעת תורה" של הגדולים כנגד התורה עצמה!
גם כיום, בכל צעד ושעל שאני עושה, אני מתיעץ עם גדולי תורה, מורי ורבותי, אשר אילו היו חושבים כמו מר גרילק, לא היו מקרבים אותי אליהם והיו נוהגים כלפי כמו שנוהג העיתון שמר גרילק הוא עורכו. מורי ורבי הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד לא קנה את דעותיו במכולת, ולא ינק אותם מחוץ לבית המדרש. הוא לא יצא לפעילות ציבורית לפני שהשקיע שנים רבות בלימוד בעיון לעומקה של הלכה בישיבת "מיר" בפלטבוש, ניו-יורק, שם נסמך לרבנות על-ידי ראש הישיבה דאז הגאון ר' אברהם קלמנוביץ' זצ"ל, אביו של הגאון ר' ישראל יצחק קלמנוביץ' מבני-ברק. הוא אף שימש ברבנות, ושתים מתשובותיו של מרן רשכבה"ג הרב משה פיינשטיין זצ"ל המופיעות ב"אגרות משה" ממוענות ישירות אליו. וכאשר פותחים את ספרו של הרב כהנא, "אור הרעיון", שהוא מעין "שולחן ערוך" בענייני כלל ישראל ומהות התקופה בה אנו חיים, מוצאים אלפי מקורות מהתנ"ך ומחז"ל, המוסברים בטוב טעם ודעת, עד שהקורא מתקשה להאמין שספר כזה נכתב עוד בטרם נעשה שימוש במאגרים הממוחשבים הזמינים לנו כיום. זוהי "דעת תורה".
במאמר שכתבתי על היחס הנכון לאויב לפי התורה לעומת יחסו המערבי של גרילק, לא הסתמכתי על מה שאומרים האנשים בשוק. הסתמכתי על פסוקים מפורשים שלא ניתן להזיז ממקומם, על גמרות ועל דברי המפרשים המבארים את אותן גמרות, ועל מדרשים כפי שהבינו אותם רבותינו הראשונים והאחרונים. גרילק, לעומת זאת, דוחה את כל אותם מקורות ואינו טורח אפילו להשיב על אחד מהם. די לו בקריאת הסיסמה "דעת תורה", ומבחינתו הוא פטור מלהשיב. לצד טענתו, לעומת זאת, הוא מגייס מקור אחד שהוזכר במשנ"ב ת"צ סק"ז, אף שהמשנ"ב עצמו כותב אחרת במקום אחר (תרמ"ד סק"ד), וגם אותו מקור שהביא אינו סותר כלל את דברי. בעוד המקור השני מבוסס על גמרא מפורשת, המקור שהביא גרילק מבוסס על מדרש מאוחר, המעורר קושיה מיניה וביה, ואשר כבר הקשה עליו המהרש"א מכח גמרא נוספת, כפי שהערתי במאמר הקודם. גם על כך גרילק לא טורח לענות (שמא אינו יכול). עוד הוא מפנה אותנו לדברי "אור החיים" על עושי הדין בעיר הנדחת (דברים י"ג, י"ח) – "לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". ראוי להתעכב כדי להבין מה כתוב כאן.
כתוב, שעל-אף שבני ישראל מטבעם הם רחמנים, כאשר הם נלחמים באויב (במקרה של עיר הנדחת זה אויב פנימי, אך בודאי הוא הדין באויב חיצוני), הם נוהגים באופן שנראה כאכזרי, ובכל אופן ה' שומר שלא יהפכו לאכזרים בטבעם. זאת, משום שהאכזריות כלפי האויב אינה אכזריות! היא היא הרחמנות! גרילק מעוות את דברי "אור החיים" כאילו הוא קורא לרחמנות על האויב. חלילה! הדבר מוכח מהמשך דברי "אור החיים", אותם לא הביא גרילק, ולא בכדי – "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר [לקנות את תכונת האכזריות], מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו, כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ה'". איזה קילורין לעיניים, אלו דברי תורה מתוקים מדבש מפיו של אור החיים הקדוש, וכמה רחוקים הם מההומניזם השמאלני שעורך "משפחה" מנסה למכור לנו בעטיפה חיצונית של "דעת תורה".
אותו עיקרון שראינו אצל "אור החיים" מובע על-ידי הנצי"ב בהעמק דבר על במדבר כ"ה, י"ב בעניין פנחס שהרג את זמרי, וגם שם גרילק נופל בפח וסובר שיש בכך משום המעטה כלשהי באכזריות כלפי הרשעים. כל מי שקורא את דברי הנצי"ב רואה הפוך, שהוא אומר שאל לו לפנחס לחשוש לאיבוד המוסריות כשהוא הורג את זמרי, כי הוא עושה את רצון ה', ואין מעשה מוסרי מזה. וזה גם מה שעומד מאחורי דברי החזו"א, ענק ההלכה של הדורות האחרונים, אשר שקל כל צעד בפלס ההלכה, ולכן הוא אמר שבמלחמה בשבעה עממים, וכן בערבים כיום, עלינו לפעול לא מתוך סתם שנאה, כי אם מכח ציווי ה'. כדי להוסיף את הניחוח ה"הומניסטי" לדברים, ולומר שהחזון אי"ש התנגד, כביכול, לרמת השנאה ששודרה כלפי הערבים, נזקק גרילק לפרשנותו של מנהל הסמינר הרב וולף. מעניין מדוע דווקא קטע חשוב זה לא נשתמר בכתבי החזון אי"ש. מעניין גם מדוע משאר גדולי התורה שגרילק מזכיר את שמם לא נותר שום אזכור לאותה רחמנות מטופשת על האויב.
גרילק חושב שדי שיזכיר שמות של כמה גדולי תורה, ובכך אנחנו נמחוק פסוקים וספרים שלמים מהתנ"ך ודברי חז"ל מפורשים. אין בדברי גרילק לא מקורות, לא סברות, לא הסברים, כלום. לזה הוא קורא "דעת תורה". ויסלח לי הקורא, אם לא הצלחתי להשיג את הגדת הרש"ר הירש, בה גרילק טוען שמתבאר ההבדל בין "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיה י', כ"ה) לבין "שפוך חמתך אל-הגויים (תהילים ע"ט, ו'). אולם המפרשים הקלסיים אינם עורכים כל חילוק, והרד"ק והמצודת ציון בפסוק בתהילים כותבים בפרוש ש"אל הגויים" פרושו "על הגויים". ועל תוכן הפסוק עצמו באמת לא כדאי שנתעכב, בכל זאת – קצת רחמנות על גרילק. אגב, התנועה הרפורמית פשוט מחקה את הפסוק הזה מההגדה!
אכן, הגיע הזמן לקרוע את המסווה. "דעת תורה" כשמה כן היא, דעת של תורה. "דעת תורה" אינה יכולה להתנגד לתורה. אם כתוב בתורה "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר", פרוש הדבר שה' מתאווה לנקום את נקמתם של ישראל מתוך ערגה וחיוניות, אם כתוב בתהלים – "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע", פרוש הדבר שהצדיקים לא רק הורגים את האויב, אלא אף רוחצים את רגליהם בדמם של האויבים (ולא, זה לא חייב להיות כפשוטו, אני אישית מעדיף מים וסבון, אבל העיקרון ברור, שאנו ששים ושמחים במפלת האויב) – אם כל זה כתוב, אז "דעת תורה" איננה מין "ג'וקר" שאתה שולף ומוחק באמצעותו פסוקים וגמרות. עליך להתמודד, ולבחון היטב מה כתוב. אולי "דעת תורה" אינה כדעתך, משה גרילק?
לסיום אשתף את הקוראים בנסיוני האישי. במסגרת המלחמות בהן השתתפתי, זכיתי להרוג לא מעט אויבים, וכפי שאני רואה אצל החיילים בחברון שהרגו מחבלים – הקב"ה נותן לכולנו לב רחום, ואין ההרג הבא כמצווה גדולה מביא אותנו לידי אכזריות.
ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.
נזכרתי באותה אנקדוטה משעשעת השבוע, כאשר ראיתי את משה גרילק, עורך השבועון "משפחה", מנסה להתמודד עם הדברים שכתבתי בשבוע שעבר אודות נטייתו לרחם על אויבי ישראל. האמת, מצוקתו נגעה לליבי. הנה הוא, עורך מכובד של עיתון ידוע, נאלץ להקדיש את טורו השבועי במלואו לברוך מרזל, אותו הוא רואה כקיצוני, הזוי ומשיחי, אחר שכתב עליו באתר. זה לא מכובד, זה לא יצוגי, בקיצור – מעצם ההתמודדות הוא לא יוצא טוב. הבעיה היא שדברי נגעו בול לנקודה, שכה רבים הסכימו איתי, ושככל הנראה הוא קיבל תגובות רבות, עד שלא יכל לשתוק. מה יעשה כעת? יתעלם, כפי שראוי לאיש במעמדו ובתפקידו, אלא שבכך יחזק את עמדתם של מתנגדיו, שאין לו מה להשיב? או שמא יענה, אלא שאז הוא הופך את ברוך מרזל לבר-פלוגתא לגיטימי? מתוך אותה התלבטות נולד הרעיון להשתמש ב"שיטת אריק איינשטיין". הוא לא מתיחס לברוך מרזל, חלילה, זה למטה מכבודו, הוא רק יסביר למשך כל הטור מדוע הוא אינו מתיחס לברוך מרזל... .
האמת, שאין לי שום דבר אישי נגד משה גרילק (אחיו היה מדריך שלי באיתרי). בכלל, אני משתדל לדבר על דעות ושיטות, לא על אישים. אולם מה שגורם לי להגיב הפעם הוא הנרטיב הנשזר בכל מהלך הטור שלו, ולפיו הוא מייצגה של "דעת תורה", כפי שקיבל מרבותינו גדולי ישראל, בעוד שאני רק משתמש בתורה כדי למצוא סימוכין לדעות שחשבתי בלאו הכי. בעזרת שימוש בהרבה דמגוגיה וחלקות לשון, מוביל גרילק את הקורא לאותה מסקנה, ואת דעותיו האנטי-תורניות בדבר רחמנות על האויב הוא מסתיר מאחורי אותה "דעת תורה", שרק לו ולשכמותו ישנה גישה אליה. ברצוני לקרוע את המסווה מאחורי מסך הצביעות.
וראשית כל עלי להודיע בזאת, כי במשך עשרות שנים זכיתי להתחמם לאורם של גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, זכיתי לשמש אותם ולבצע את שליחותם במקרים רבים מספור. מתוך היכרות קרובה עם גדולי ישראל, הריני מוחה על הנסיון של לבלרים ופוליטיקאים חרדים להעמיד את "דעת תורה" של הגדולים כנגד התורה עצמה!
גם כיום, בכל צעד ושעל שאני עושה, אני מתיעץ עם גדולי תורה, מורי ורבותי, אשר אילו היו חושבים כמו מר גרילק, לא היו מקרבים אותי אליהם והיו נוהגים כלפי כמו שנוהג העיתון שמר גרילק הוא עורכו. מורי ורבי הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד לא קנה את דעותיו במכולת, ולא ינק אותם מחוץ לבית המדרש. הוא לא יצא לפעילות ציבורית לפני שהשקיע שנים רבות בלימוד בעיון לעומקה של הלכה בישיבת "מיר" בפלטבוש, ניו-יורק, שם נסמך לרבנות על-ידי ראש הישיבה דאז הגאון ר' אברהם קלמנוביץ' זצ"ל, אביו של הגאון ר' ישראל יצחק קלמנוביץ' מבני-ברק. הוא אף שימש ברבנות, ושתים מתשובותיו של מרן רשכבה"ג הרב משה פיינשטיין זצ"ל המופיעות ב"אגרות משה" ממוענות ישירות אליו. וכאשר פותחים את ספרו של הרב כהנא, "אור הרעיון", שהוא מעין "שולחן ערוך" בענייני כלל ישראל ומהות התקופה בה אנו חיים, מוצאים אלפי מקורות מהתנ"ך ומחז"ל, המוסברים בטוב טעם ודעת, עד שהקורא מתקשה להאמין שספר כזה נכתב עוד בטרם נעשה שימוש במאגרים הממוחשבים הזמינים לנו כיום. זוהי "דעת תורה".
במאמר שכתבתי על היחס הנכון לאויב לפי התורה לעומת יחסו המערבי של גרילק, לא הסתמכתי על מה שאומרים האנשים בשוק. הסתמכתי על פסוקים מפורשים שלא ניתן להזיז ממקומם, על גמרות ועל דברי המפרשים המבארים את אותן גמרות, ועל מדרשים כפי שהבינו אותם רבותינו הראשונים והאחרונים. גרילק, לעומת זאת, דוחה את כל אותם מקורות ואינו טורח אפילו להשיב על אחד מהם. די לו בקריאת הסיסמה "דעת תורה", ומבחינתו הוא פטור מלהשיב. לצד טענתו, לעומת זאת, הוא מגייס מקור אחד שהוזכר במשנ"ב ת"צ סק"ז, אף שהמשנ"ב עצמו כותב אחרת במקום אחר (תרמ"ד סק"ד), וגם אותו מקור שהביא אינו סותר כלל את דברי. בעוד המקור השני מבוסס על גמרא מפורשת, המקור שהביא גרילק מבוסס על מדרש מאוחר, המעורר קושיה מיניה וביה, ואשר כבר הקשה עליו המהרש"א מכח גמרא נוספת, כפי שהערתי במאמר הקודם. גם על כך גרילק לא טורח לענות (שמא אינו יכול). עוד הוא מפנה אותנו לדברי "אור החיים" על עושי הדין בעיר הנדחת (דברים י"ג, י"ח) – "לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". ראוי להתעכב כדי להבין מה כתוב כאן.
כתוב, שעל-אף שבני ישראל מטבעם הם רחמנים, כאשר הם נלחמים באויב (במקרה של עיר הנדחת זה אויב פנימי, אך בודאי הוא הדין באויב חיצוני), הם נוהגים באופן שנראה כאכזרי, ובכל אופן ה' שומר שלא יהפכו לאכזרים בטבעם. זאת, משום שהאכזריות כלפי האויב אינה אכזריות! היא היא הרחמנות! גרילק מעוות את דברי "אור החיים" כאילו הוא קורא לרחמנות על האויב. חלילה! הדבר מוכח מהמשך דברי "אור החיים", אותם לא הביא גרילק, ולא בכדי – "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר [לקנות את תכונת האכזריות], מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו, כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ה'". איזה קילורין לעיניים, אלו דברי תורה מתוקים מדבש מפיו של אור החיים הקדוש, וכמה רחוקים הם מההומניזם השמאלני שעורך "משפחה" מנסה למכור לנו בעטיפה חיצונית של "דעת תורה".
אותו עיקרון שראינו אצל "אור החיים" מובע על-ידי הנצי"ב בהעמק דבר על במדבר כ"ה, י"ב בעניין פנחס שהרג את זמרי, וגם שם גרילק נופל בפח וסובר שיש בכך משום המעטה כלשהי באכזריות כלפי הרשעים. כל מי שקורא את דברי הנצי"ב רואה הפוך, שהוא אומר שאל לו לפנחס לחשוש לאיבוד המוסריות כשהוא הורג את זמרי, כי הוא עושה את רצון ה', ואין מעשה מוסרי מזה. וזה גם מה שעומד מאחורי דברי החזו"א, ענק ההלכה של הדורות האחרונים, אשר שקל כל צעד בפלס ההלכה, ולכן הוא אמר שבמלחמה בשבעה עממים, וכן בערבים כיום, עלינו לפעול לא מתוך סתם שנאה, כי אם מכח ציווי ה'. כדי להוסיף את הניחוח ה"הומניסטי" לדברים, ולומר שהחזון אי"ש התנגד, כביכול, לרמת השנאה ששודרה כלפי הערבים, נזקק גרילק לפרשנותו של מנהל הסמינר הרב וולף. מעניין מדוע דווקא קטע חשוב זה לא נשתמר בכתבי החזון אי"ש. מעניין גם מדוע משאר גדולי התורה שגרילק מזכיר את שמם לא נותר שום אזכור לאותה רחמנות מטופשת על האויב.
גרילק חושב שדי שיזכיר שמות של כמה גדולי תורה, ובכך אנחנו נמחוק פסוקים וספרים שלמים מהתנ"ך ודברי חז"ל מפורשים. אין בדברי גרילק לא מקורות, לא סברות, לא הסברים, כלום. לזה הוא קורא "דעת תורה". ויסלח לי הקורא, אם לא הצלחתי להשיג את הגדת הרש"ר הירש, בה גרילק טוען שמתבאר ההבדל בין "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיה י', כ"ה) לבין "שפוך חמתך אל-הגויים (תהילים ע"ט, ו'). אולם המפרשים הקלסיים אינם עורכים כל חילוק, והרד"ק והמצודת ציון בפסוק בתהילים כותבים בפרוש ש"אל הגויים" פרושו "על הגויים". ועל תוכן הפסוק עצמו באמת לא כדאי שנתעכב, בכל זאת – קצת רחמנות על גרילק. אגב, התנועה הרפורמית פשוט מחקה את הפסוק הזה מההגדה!
אכן, הגיע הזמן לקרוע את המסווה. "דעת תורה" כשמה כן היא, דעת של תורה. "דעת תורה" אינה יכולה להתנגד לתורה. אם כתוב בתורה "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר", פרוש הדבר שה' מתאווה לנקום את נקמתם של ישראל מתוך ערגה וחיוניות, אם כתוב בתהלים – "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע", פרוש הדבר שהצדיקים לא רק הורגים את האויב, אלא אף רוחצים את רגליהם בדמם של האויבים (ולא, זה לא חייב להיות כפשוטו, אני אישית מעדיף מים וסבון, אבל העיקרון ברור, שאנו ששים ושמחים במפלת האויב) – אם כל זה כתוב, אז "דעת תורה" איננה מין "ג'וקר" שאתה שולף ומוחק באמצעותו פסוקים וגמרות. עליך להתמודד, ולבחון היטב מה כתוב. אולי "דעת תורה" אינה כדעתך, משה גרילק?
לסיום אשתף את הקוראים בנסיוני האישי. במסגרת המלחמות בהן השתתפתי, זכיתי להרוג לא מעט אויבים, וכפי שאני רואה אצל החיילים בחברון שהרגו מחבלים – הקב"ה נותן לכולנו לב רחום, ואין ההרג הבא כמצווה גדולה מביא אותנו לידי אכזריות.
ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 25 תגובות