הבשורה של החורף הזה לשירת הבקשות החדשה
הופעות גדולות וסבבי שירה היו לנו גם בשנים שעברו, אז מה כל כך מיוחד בחורף האחרון שעבר על שירת המזרח, והאם אנחנו עומדים על סיפו של עידן חדש? • טור סיכום מרענן
רפי נתיב
ישנם ז'אנרים רבים במוסיקה הכללית בארץ, ובשנים האחרונות התפתחו להם ז'אנרים רבים בתחומיה של המוסיקה הדתית בכלל והיהודית בפרט. אך מבין כולם, ז'אנר אחד ניצב בראש זקוף, ובקומה תמירה, יותר נכון לכנות את העולם הזה "תרבות" - תרבות השירה והפיוטים, החזנות ו"שירת הבקשות", כל אלה תחת הכותרת המפוארת "שירת המזרח".
מדוע מבין כולם הוא בולט בפני עצמו, מה הופך אותו לייחודי לא רק בתוכנו ובמהותו, אלא גם בהגדרותיו ובכללי המשחק שלו?
התשובה היא פשוטה.
כמשקה היין בינות לבקבוקי המשקה הטבעיים, כך היא השירה הזו, כגודל וותיקותה כך גודל הקסם הנוסטלגי שבה, כיושנה כך הערגה אליה, במתכונתה המקורית בלבד היא יפה, כל חידוש עדכני, כל אימוץ סגנונות זרים לתוכה, וכל ניסיון למהול אותה עם רעיונות מוסיקליים אחרים, נתקלים בסירוב מוחלט.
כך היא, כביום לידתה, במקוריותה הנדירה, בגווניה הייחודיים והעתיקים, בדיוק כך, וללא שום תוספת, יפה וטהורה, ענוגה ומרתקת, רגועה וסוערת בו זמנית, ועל כל מיתר מוסיקלי בנפש מנגנת.
שירת הפיוטים, וגדולה ממנה החזנות, וגדולה ממנה - "שירת הבקשות".
בשונה מכל הסגנונות התלויים דווקא בגיוון ובחידוש, בעדכון ובליטוש, לחנים חדשים, טקסטים עמוקים יותר וכו', יופיים תלוי בהתקדמותם הלאה, ויופייה של התרבות הזו תלוי בשימורה.
צילום: מאיר בן שבתהופעות כבר היו, עכשיו זה משהו אחר ומיוחד
אפשר לדבר על העונה עצמה, על אירועים שאירעו בה, לנתח אותם, לבדוק מי הופיע יותר פעמים, מה הייתה הרמה המוסיקלית בכל מקום ומקום, אבל את האמת? זהו לא הדבר המעניין שקרה פה העונה, בעונה הזו קרה דבר מעניין הרבה יותר.
אני מדבר על ההתפתחות המרשימה, התפתחות בקרב צבעי הקהל המבקשים את פניה של השירה הזו, ובמספר המקומות בארץ, התפתחות במספר הכישרונות שהלך לבקש את מזלו במשעולי התרבות הזו, ועל מספר לא מבוטל של כלי תקשורת ברחבי הארץ, שחמדו את התרבות הזו, במימד של הייחוס, ובמימד של הגעגוע לדברים נוסטלגיים, שאבדו מן השגרה באבק מחפשי תכנים חדשים.
אם עד לפני כמה שנים, עולם החזנות ושירת הפיוטים והבקשות היה מזוהה עם העיר ירושלים - "סגנון ירושלמי", הרי שבשנים האחרונות הוא הפך לסגנון הקלאסי, הסגנון הארצ-ישראלי בבתי הכנסת הספרדיים בארץ.
בכל עיר כמובן יהיו מספר בתי כנסת המזוהים יותר (ובאדיקות רבה) עם הסגנון המרוקאי (ישנם יישובים רבים שכל יושביהם מצהירים על השתייכותם המוסיקלית לסגנון המרוקאי ותולדותיו, וישנם ערים רבות ובמיוחד בדרום הארץ, שם ישנה נוכחות רבה יותר לסגנון המרוקאי), אבל כיום ניתן להגיד בבירור כי הסגנון המרוקאי מתארח לעיתים יותר נדירות בקהילות מרוקו, מאשר להיפך.
ולא מפני נדיבותם של המארחים, אלא מפני הבנתם, וחוסר היכולת להתנגד.
השנה, יותר מכל שנה נפרצה החומה מסביב עיר הקודש ירושלים, והפעם בנסיבות חיוביות ומשמחות.
אל בת ים וחולון, אל צפת ואל נתניה, באר שבע אילת ואלעד, אל קרית ספר ופתח תקווה, ואל
עוד ועוד ערים וריכוזים, ואף בירושלים עצמה, בשכונות ובקהילות חדשות ומגוונות.
אירועי פיוטים, אירועי שירת הבקשות, אירועי חזנות, עם חזנים ופייטנים וותיקים לצד חדשים, קהל של מבוגרים וילדים, ומשלל סגנונות. אט אט חוזר החלום שנגנז בתקופת כניסתה של תרבות הפופ לציבור החרדי, החלום להיות חזן, החלום להיות פייטן, החלום להיות משורר בשפת הקודש והשירה המסורתית.
במילים האלו אני חושב לסכם את "עונת החורף" שעברה עלינו - כי זו האמת: אירועי שבתות החזנות בצפת ובנתניה, בקרית ספר ובפתח תקווה, על ידי גדול החזנים יחיאל נהרי, אירעו גם בשנה שעברה. ההופעות בבת ים ובירושלים על ידי החזן הראשי בקהילת "שערי ציון" דוד שירו, אירעו גם בשנה שעברה, ההופעות של הפייטן משה חבושה פה ושם אירעו גם בשנה שעברה, כמו גם סיבובי ההופעות של זיו יחזקאל, ועוד. אולי הפייטן משה חבושה שהוזמן לאירועי התוואחיד בקהילתו של חכם שמעון אלוף שם מכהן החזן עמנואל שלום, זה גם משהו שלא קרה כמה שנים, אבל שוב, מבחינת התרבות זה לא חדש.
מה שקרה העונה, זו הפריחה בכל רחבי הארץ, על ידי חזנים צעירים וותיקים שניסו את מזלם ומאידך השקיעו את מרצם בעוד ערב שירה ובעוד ערב בקשות, וזהו סממן מובהק להתחדשות ולריענון שורות.
החתימה הכי יפה שיכלה להיות לעונה הזו הייתה כאשר עוד לא הסתיימה העונה וכבר פורסמו בכלי התקשורת "מפגשי התרבות" עם גדול החזנים יחיאל נהרי שיחלו מיד לאחר הפסח, בתקופה של ספירת העומר, בליוויו של רב אמן הקאנון אלי אביכזר (סולן האנדלוסית ירושלים), מפגשים בהם ילמדו את כל שירת הבקשות מתחילתם ועד סופם, וכמו כן על עולם המקאמים המשולב בתוכם.
הביקוש, והנהירה אחרי פורומים לימודיים כגון אלו, מלמדים עד כמה התרבות הזו הפכה להיות בעונה האחרונה מתרבות "נעשקת" לתרבות "נחשקת".
ואל דאגה, על "שירת הבקשות" בבית הכנסת עדס בעונת הקיץ, יפצה ה"עונג שבת" שיתקיים זמן רב יותר בשעת הרעווא דרעווין, אם לא הייתם, אתם חייבים ללכת ולחוות את זה, רק בשביל ההיכרות עם חלקים נוספים במצוות "עונג שבת", עם הילדים או בלי, להתאכזב – לא תתאכזבו.
מדוע מבין כולם הוא בולט בפני עצמו, מה הופך אותו לייחודי לא רק בתוכנו ובמהותו, אלא גם בהגדרותיו ובכללי המשחק שלו?
התשובה היא פשוטה.
כמשקה היין בינות לבקבוקי המשקה הטבעיים, כך היא השירה הזו, כגודל וותיקותה כך גודל הקסם הנוסטלגי שבה, כיושנה כך הערגה אליה, במתכונתה המקורית בלבד היא יפה, כל חידוש עדכני, כל אימוץ סגנונות זרים לתוכה, וכל ניסיון למהול אותה עם רעיונות מוסיקליים אחרים, נתקלים בסירוב מוחלט.
כך היא, כביום לידתה, במקוריותה הנדירה, בגווניה הייחודיים והעתיקים, בדיוק כך, וללא שום תוספת, יפה וטהורה, ענוגה ומרתקת, רגועה וסוערת בו זמנית, ועל כל מיתר מוסיקלי בנפש מנגנת.
שירת הפיוטים, וגדולה ממנה החזנות, וגדולה ממנה - "שירת הבקשות".
בשונה מכל הסגנונות התלויים דווקא בגיוון ובחידוש, בעדכון ובליטוש, לחנים חדשים, טקסטים עמוקים יותר וכו', יופיים תלוי בהתקדמותם הלאה, ויופייה של התרבות הזו תלוי בשימורה.
צילום: מאיר בן שבתהופעות כבר היו, עכשיו זה משהו אחר ומיוחד
אפשר לדבר על העונה עצמה, על אירועים שאירעו בה, לנתח אותם, לבדוק מי הופיע יותר פעמים, מה הייתה הרמה המוסיקלית בכל מקום ומקום, אבל את האמת? זהו לא הדבר המעניין שקרה פה העונה, בעונה הזו קרה דבר מעניין הרבה יותר.
אני מדבר על ההתפתחות המרשימה, התפתחות בקרב צבעי הקהל המבקשים את פניה של השירה הזו, ובמספר המקומות בארץ, התפתחות במספר הכישרונות שהלך לבקש את מזלו במשעולי התרבות הזו, ועל מספר לא מבוטל של כלי תקשורת ברחבי הארץ, שחמדו את התרבות הזו, במימד של הייחוס, ובמימד של הגעגוע לדברים נוסטלגיים, שאבדו מן השגרה באבק מחפשי תכנים חדשים.
אם עד לפני כמה שנים, עולם החזנות ושירת הפיוטים והבקשות היה מזוהה עם העיר ירושלים - "סגנון ירושלמי", הרי שבשנים האחרונות הוא הפך לסגנון הקלאסי, הסגנון הארצ-ישראלי בבתי הכנסת הספרדיים בארץ.
בכל עיר כמובן יהיו מספר בתי כנסת המזוהים יותר (ובאדיקות רבה) עם הסגנון המרוקאי (ישנם יישובים רבים שכל יושביהם מצהירים על השתייכותם המוסיקלית לסגנון המרוקאי ותולדותיו, וישנם ערים רבות ובמיוחד בדרום הארץ, שם ישנה נוכחות רבה יותר לסגנון המרוקאי), אבל כיום ניתן להגיד בבירור כי הסגנון המרוקאי מתארח לעיתים יותר נדירות בקהילות מרוקו, מאשר להיפך.
ולא מפני נדיבותם של המארחים, אלא מפני הבנתם, וחוסר היכולת להתנגד.
השנה, יותר מכל שנה נפרצה החומה מסביב עיר הקודש ירושלים, והפעם בנסיבות חיוביות ומשמחות.
אל בת ים וחולון, אל צפת ואל נתניה, באר שבע אילת ואלעד, אל קרית ספר ופתח תקווה, ואל
עוד ועוד ערים וריכוזים, ואף בירושלים עצמה, בשכונות ובקהילות חדשות ומגוונות.
אירועי פיוטים, אירועי שירת הבקשות, אירועי חזנות, עם חזנים ופייטנים וותיקים לצד חדשים, קהל של מבוגרים וילדים, ומשלל סגנונות. אט אט חוזר החלום שנגנז בתקופת כניסתה של תרבות הפופ לציבור החרדי, החלום להיות חזן, החלום להיות פייטן, החלום להיות משורר בשפת הקודש והשירה המסורתית.
במילים האלו אני חושב לסכם את "עונת החורף" שעברה עלינו - כי זו האמת: אירועי שבתות החזנות בצפת ובנתניה, בקרית ספר ובפתח תקווה, על ידי גדול החזנים יחיאל נהרי, אירעו גם בשנה שעברה. ההופעות בבת ים ובירושלים על ידי החזן הראשי בקהילת "שערי ציון" דוד שירו, אירעו גם בשנה שעברה, ההופעות של הפייטן משה חבושה פה ושם אירעו גם בשנה שעברה, כמו גם סיבובי ההופעות של זיו יחזקאל, ועוד. אולי הפייטן משה חבושה שהוזמן לאירועי התוואחיד בקהילתו של חכם שמעון אלוף שם מכהן החזן עמנואל שלום, זה גם משהו שלא קרה כמה שנים, אבל שוב, מבחינת התרבות זה לא חדש.
מה שקרה העונה, זו הפריחה בכל רחבי הארץ, על ידי חזנים צעירים וותיקים שניסו את מזלם ומאידך השקיעו את מרצם בעוד ערב שירה ובעוד ערב בקשות, וזהו סממן מובהק להתחדשות ולריענון שורות.
החתימה הכי יפה שיכלה להיות לעונה הזו הייתה כאשר עוד לא הסתיימה העונה וכבר פורסמו בכלי התקשורת "מפגשי התרבות" עם גדול החזנים יחיאל נהרי שיחלו מיד לאחר הפסח, בתקופה של ספירת העומר, בליוויו של רב אמן הקאנון אלי אביכזר (סולן האנדלוסית ירושלים), מפגשים בהם ילמדו את כל שירת הבקשות מתחילתם ועד סופם, וכמו כן על עולם המקאמים המשולב בתוכם.
הביקוש, והנהירה אחרי פורומים לימודיים כגון אלו, מלמדים עד כמה התרבות הזו הפכה להיות בעונה האחרונה מתרבות "נעשקת" לתרבות "נחשקת".
ואל דאגה, על "שירת הבקשות" בבית הכנסת עדס בעונת הקיץ, יפצה ה"עונג שבת" שיתקיים זמן רב יותר בשעת הרעווא דרעווין, אם לא הייתם, אתם חייבים ללכת ולחוות את זה, רק בשביל ההיכרות עם חלקים נוספים במצוות "עונג שבת", עם הילדים או בלי, להתאכזב – לא תתאכזבו.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 14 תגובות