להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 
יום השואה - כיצד מספרים עליו לילדים של הדור הבא?
כילדת דור שלישי הרגשתי את השלכות השואה על חיי - אך מה קורה עם ילדיי שהם כבר דור רביעי? אמהות משתפות על יום השואה שלהן ושל ילדיהן • נזכור לעד, לא נשכח ולא נסלח
- שיפי חריטן
- כ"ז ניסן התשע"ו
כדי שהדורות הבאים לא ישכחו. צילום אמנותי: ישראל קליין
גדלתי כדור שלישי לשורדי שואה, על אף שלעתים הרגשתי ילדת שואה בעצמי. הוריי נולדו ממש אחרי השואה. אבי נולד במחנה עקורים בגרמניה. הם גדלו להורים שזה עתה עברו את שנות השואה שלהם – תרתי משמע. כבת להורים וכנכדה לסבים וסבתות שעברו כל אחד מהם את הזוועות האישיות, היתה תמיד אווירה משפיעה. סבתא שכועסת על ילד שמסרב ללחם לא טרי, או עידוד מופרז לסיים את האוכל מהצלחת, הורים שגדלו בצל הורים לא מחבקים, לא מנשקים, אין ספק שזה יצר השפעה גם עלינו.
כשאני מביטה היום, כאמא, על ילדיי, אני מרגישה שזה משהו אחר לגמרי. בגיל 8 כבר ידעתי כמעט בעל פה עשרות ספרי שואה, והבת שלי בגיל 9 בקושי קוראת ספרות "רגילה". היו לי שאלות בלי גבול ולא הפסקתי לחקור היכן שיכולתי, כל בדל מידע. היום חל שינוי, אולי כי הילדים בגיל שכבר מבינים יותר, והם כן מתעניינים, ושואלים, ואני שמחה. הם מבקשים ממני לספר להם על המשפחה שלי, ואז אני מגלה שאני מנסה לייפות להם את המציאות. אני, שבלעתי בשקיקה כל תיאור זוועה והייתי מדמיינת את השואה בצורה מוחשית לפי הסיפורים, מנסה לספר אותה לילדיי בצורה פחות אכזרית. האם אני פועלת נכון? האם אני מנסה לגונן עליהם מפני התחושות שהיו בי כילדה? טרם מצאתי תשובה לעצמי, אבל הייתי חייבת לשאול נשים נוספות: מהו המקום של יום השואה אצלכן, ובעיקר אצל ילדים? האם מספרים להם? מאיזה גיל, וכיצד? משתפת בתשובות של כמה נשים מקסימות.
קרן: "שומעים הכל כמעט בלי צנזורה. לעבודת שורשים ישבנו עם סבא ושמענו סיפורים מסמרי שיער. הילדים מקבלים את זה בהלם קל בהתחלה, אבל אני גדלתי על סרטים של מחנות ומשרפות - אז מה זה בשבילם? מעדיפה שידעו ממני ומסבא ולא מאחרים. זאת הירושה של החיים שלו".
אתי: "אני גדלתי בצל השואה. עצוב לי מאד שילדיי לא יודעים כמעט כלום, שום סיפור! אצלי זה תפס המון בילדות. היו לי המון חלומות וחרדות לפעמים מהסיפורים. לא יודעת איך להתחיל לספר לילדים".
שרי: "בעלי בדיוק יצא עם הבנים עכשיו לטקס יום השואה של סבתא שלו. לא שאני חושבת שהיום בדיוק זה הזמן לזה, אבל אם זה מה שמכבד את האשה הגיבורה ששרדה את אושוויץ, והערב תדליק נר ותספר את הסיפור שלה, אז אנחנו עוצרים הכל בשבילה ובשביל כל הקדושים שהיו שם. זה חלק בלתי נפרד אצלנו ביום יום, ולא רק היום.
פנינה: "הילדים שלי קטנים מדי (לדעתי) כדי להבין. כנכדה של ניצולים שלא סיפרו ולא דיברו, ועל כן אין לי כמעט מושג מה עברו, אני מרגישה החמצה".
פני: "על השואה למדתי בספרים ומחוץ לבית. כשהיו מספרים לי בבית הספר סיפורי בלהות וחלקתי אותם עם אבא, הוא היה מעביר מיד נושא. הוא שגדל לדור שני וכבר בתור תינוק החזיקו אותם על ידיים מקועקעות במספר כחול, ניסה תמיד לתת לנו, הדור השלישי, תנאי גידול טובים יותר. אני מודה לו על זה כל יום מחדש, אבל לפעמים כשאני רואה סרט על השואה או מרפרפת בעלון היסטורי, פתאום בא לי לשמוע איך נרצחה הדודה שאני קרויה על שמה, לאילו מחנות נשלחה המשפחה המפוארת שלי, ופשוט לשאול למה אנחנו לומדים מרחוק על משהו שהוא כל כך קרוב?!? אני לא שואלת אף פעם כי אני יודעת שאבא צנזר לנו את האימה בדיוק מאותה סיבה שאמא לא דיברה אתנו פורטוגזית. הם רצו שנגדל דור נקי מדאגות בארץ ישראל, שנדבר עברית, שנשאיר את מה שאנחנו לא אוהבים בצלחת של ארוחת הצהריים, ובכל לילה חורפי נחלום עם חיוך על קשת בענן".
מלי: "הבת שלי עשתה עבודת שורשים, ואחות של סבתא שלי שיתפה פעולה. נחשפה ילדות מדהימה שנגדעה באמצע והסתיים בישראל כשעלו ארצה. מדברים על השואה - זה חלק בלתי נפרד מעם ישראל בכל יום ויום".
נאווה: "כשהייתי ילדה, שני הסבים שלי כמעט ולא סיפרו על השואה. רק אמרו שהיו שם. שתי הסבתות אמרו לי בקיצור נמרץ שהן היו באושוויץ ולא פירטו יותר. לעת זקנתם הסבים שלי כתבו את הסיפור שלהם בספר וזה מה שהשאירו אחריהם לדור הצעיר. ואכן את הספרים האלו הילדים שלי קראו".
פרידה: "לא משהו שחשבתי עליו ובניתי תיאוריה שלמה, אבל היום החלטתי במין החלטה של רגע לספר קצת לילדים בארוחת הערב על השואה. בעיקר בגלל הצפירה, כי אחד הילדים שלי חרד מכל רעש חריג. כשהתחלתי לספר לא מצאתי כל הבדל בין לספר לילדים על העבדות במצרים, על פרעה, על אחשוורוש, על המן הרשע לבין הסיפור על השואה. (לא מנסה להשוות בין הדברים אלא בין הסיפורים שמספרים לילדים. שלא יתפסו אותי על המילה...) ההבדל היחיד הוא שאלו קרו לפני שנים רבות והשואה לפני 70 שנה והסבים שלנו עדיין פה אתנו. לא יודעת אם בעבר חיכו עד אשר לא יישארו בני אותו הדור ואז התחילו לספר לילדים. אז עכשיו הם יודעים שפעם היה מנהיג רשע מאוד שקראו לו היטלר, והוא ציווה להרוג את כל היהודים. הוא לא הצליח להרוג את כולם כי סבתא לאה וסבא יעקב וסבתא יפה ניצלו ואתנו, ובזכותם אנחנו כאן בכלל ברוך השם! אז זה יום שאנחנו זוכרים שפעם היתה מלחמה קשה ורעה, ואנחנו מודים לה׳ על בני המשפחה שניצלו מהתופת. הגדול אפילו ביקש להתקשר לסבתא (רבתא) להגיד לה שהוא גם זוכר את המלחמה שלה. אצלי עבר יפה מאוד, ומאמינה שנמשיך לדבר על זה גם בשנה הבאה".
כשאני מביטה היום, כאמא, על ילדיי, אני מרגישה שזה משהו אחר לגמרי. בגיל 8 כבר ידעתי כמעט בעל פה עשרות ספרי שואה, והבת שלי בגיל 9 בקושי קוראת ספרות "רגילה". היו לי שאלות בלי גבול ולא הפסקתי לחקור היכן שיכולתי, כל בדל מידע. היום חל שינוי, אולי כי הילדים בגיל שכבר מבינים יותר, והם כן מתעניינים, ושואלים, ואני שמחה. הם מבקשים ממני לספר להם על המשפחה שלי, ואז אני מגלה שאני מנסה לייפות להם את המציאות. אני, שבלעתי בשקיקה כל תיאור זוועה והייתי מדמיינת את השואה בצורה מוחשית לפי הסיפורים, מנסה לספר אותה לילדיי בצורה פחות אכזרית. האם אני פועלת נכון? האם אני מנסה לגונן עליהם מפני התחושות שהיו בי כילדה? טרם מצאתי תשובה לעצמי, אבל הייתי חייבת לשאול נשים נוספות: מהו המקום של יום השואה אצלכן, ובעיקר אצל ילדים? האם מספרים להם? מאיזה גיל, וכיצד? משתפת בתשובות של כמה נשים מקסימות.
קרן: "שומעים הכל כמעט בלי צנזורה. לעבודת שורשים ישבנו עם סבא ושמענו סיפורים מסמרי שיער. הילדים מקבלים את זה בהלם קל בהתחלה, אבל אני גדלתי על סרטים של מחנות ומשרפות - אז מה זה בשבילם? מעדיפה שידעו ממני ומסבא ולא מאחרים. זאת הירושה של החיים שלו".
אתי: "אני גדלתי בצל השואה. עצוב לי מאד שילדיי לא יודעים כמעט כלום, שום סיפור! אצלי זה תפס המון בילדות. היו לי המון חלומות וחרדות לפעמים מהסיפורים. לא יודעת איך להתחיל לספר לילדים".
שרי: "בעלי בדיוק יצא עם הבנים עכשיו לטקס יום השואה של סבתא שלו. לא שאני חושבת שהיום בדיוק זה הזמן לזה, אבל אם זה מה שמכבד את האשה הגיבורה ששרדה את אושוויץ, והערב תדליק נר ותספר את הסיפור שלה, אז אנחנו עוצרים הכל בשבילה ובשביל כל הקדושים שהיו שם. זה חלק בלתי נפרד אצלנו ביום יום, ולא רק היום.
פנינה: "הילדים שלי קטנים מדי (לדעתי) כדי להבין. כנכדה של ניצולים שלא סיפרו ולא דיברו, ועל כן אין לי כמעט מושג מה עברו, אני מרגישה החמצה".
פני: "על השואה למדתי בספרים ומחוץ לבית. כשהיו מספרים לי בבית הספר סיפורי בלהות וחלקתי אותם עם אבא, הוא היה מעביר מיד נושא. הוא שגדל לדור שני וכבר בתור תינוק החזיקו אותם על ידיים מקועקעות במספר כחול, ניסה תמיד לתת לנו, הדור השלישי, תנאי גידול טובים יותר. אני מודה לו על זה כל יום מחדש, אבל לפעמים כשאני רואה סרט על השואה או מרפרפת בעלון היסטורי, פתאום בא לי לשמוע איך נרצחה הדודה שאני קרויה על שמה, לאילו מחנות נשלחה המשפחה המפוארת שלי, ופשוט לשאול למה אנחנו לומדים מרחוק על משהו שהוא כל כך קרוב?!? אני לא שואלת אף פעם כי אני יודעת שאבא צנזר לנו את האימה בדיוק מאותה סיבה שאמא לא דיברה אתנו פורטוגזית. הם רצו שנגדל דור נקי מדאגות בארץ ישראל, שנדבר עברית, שנשאיר את מה שאנחנו לא אוהבים בצלחת של ארוחת הצהריים, ובכל לילה חורפי נחלום עם חיוך על קשת בענן".
מלי: "הבת שלי עשתה עבודת שורשים, ואחות של סבתא שלי שיתפה פעולה. נחשפה ילדות מדהימה שנגדעה באמצע והסתיים בישראל כשעלו ארצה. מדברים על השואה - זה חלק בלתי נפרד מעם ישראל בכל יום ויום".
נאווה: "כשהייתי ילדה, שני הסבים שלי כמעט ולא סיפרו על השואה. רק אמרו שהיו שם. שתי הסבתות אמרו לי בקיצור נמרץ שהן היו באושוויץ ולא פירטו יותר. לעת זקנתם הסבים שלי כתבו את הסיפור שלהם בספר וזה מה שהשאירו אחריהם לדור הצעיר. ואכן את הספרים האלו הילדים שלי קראו".
פרידה: "לא משהו שחשבתי עליו ובניתי תיאוריה שלמה, אבל היום החלטתי במין החלטה של רגע לספר קצת לילדים בארוחת הערב על השואה. בעיקר בגלל הצפירה, כי אחד הילדים שלי חרד מכל רעש חריג. כשהתחלתי לספר לא מצאתי כל הבדל בין לספר לילדים על העבדות במצרים, על פרעה, על אחשוורוש, על המן הרשע לבין הסיפור על השואה. (לא מנסה להשוות בין הדברים אלא בין הסיפורים שמספרים לילדים. שלא יתפסו אותי על המילה...) ההבדל היחיד הוא שאלו קרו לפני שנים רבות והשואה לפני 70 שנה והסבים שלנו עדיין פה אתנו. לא יודעת אם בעבר חיכו עד אשר לא יישארו בני אותו הדור ואז התחילו לספר לילדים. אז עכשיו הם יודעים שפעם היה מנהיג רשע מאוד שקראו לו היטלר, והוא ציווה להרוג את כל היהודים. הוא לא הצליח להרוג את כולם כי סבתא לאה וסבא יעקב וסבתא יפה ניצלו ואתנו, ובזכותם אנחנו כאן בכלל ברוך השם! אז זה יום שאנחנו זוכרים שפעם היתה מלחמה קשה ורעה, ואנחנו מודים לה׳ על בני המשפחה שניצלו מהתופת. הגדול אפילו ביקש להתקשר לסבתא (רבתא) להגיד לה שהוא גם זוכר את המלחמה שלה. אצלי עבר יפה מאוד, ומאמינה שנמשיך לדבר על זה גם בשנה הבאה".
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות