1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. מעגל השנה

מוצן על אבריימי הי"ד: "מי שלא אומר מי שברך לחיילים - אין לו הכרת הטוב"

הרנינו גויים: החזן יעקב מוצן מספר על אחיו אברימי הי"ד, שנפל במלחמת לבנון הראשונה: "הוא היה אדם גדול" • היכן היה כשנודעה לו נפילתו, איך הולחנה היצירה לזכרו ומדוע גם בסאטמר הוא שר מי שברך לחיילי צה"ל
קובי הר צבי, ב' אייר תשע"ו 10/05/2016 23:09

8 8

34 שנים חלפו ביעף - כאילו רק אתמול זה קרה. אברהם חיים מוצן, רק בן 24, נהרג בלבנון במהלך מלחמת "שלום הגליל". אברימי, כך קראו לו כולם, היה תלמיד מצטיין ובלט בעיקר במידת החסד המיוחדת שאפיינה אותו.

את אחיו כולכם מכירים: החזן יעקב מוצן, מגדולי החזנים בדורינו. בשבילו אברימי ישאר תמיד האח הקטן שגדל לצדו במשך שנים, וברגע אחד מר ונמהר נגדע פתיל חייו. עבורו זה אף פעם לא קל. כל שנה מחדש הוא חוזר אל הקבר בבית העלמין בקריית שאול, יחד עם אמו.

האם, צלולה ועירנית, מספרת בגעגועים על הבן שנפל. היא זוכרת הכל, והשבר לא מרפה. בכלל, זה שבוע קשה עבורה. בשבוע שעבר ציינה את יום השואה, ממנה ניצלה בעור שיניה, והמספר המקועקע על ידה עדיין צרוב בנשמתה. היא איבדה בשואה הארורה חלק גדול ממשפחתה, וכשהגיעה לארץ והקימה משפחה, לא האמינה שתאבד גם את בנה. שלושה ילדים היו לה, יעקב, חנה ואברהם ז"ל. נשארו שניים.

"כבר 34 שנים מתקיים בביתי שיעור לזכרו, של החברים מישיבת שעלבים. אף פעם הם לא פספסו. כל שנה הם עושים סיום של ש"ס משניות. עבורי זה דבר חשוב מאין כמותו".

יעקב הביא אותה הבוקר לבית העלמין בקרית שאול. סועד את ידה בחום ודואג שלא תמעד. גם עבורו זה מעמד לא פשוט. רק לפני שעות ספורות נחת מטיסה ארוכה מקנדה, שם הוא גר. עבורו האח הקטן תמיד ישאר בליבו. צרוב בתודעה. השמש התל אביבית של חודש אייר מקרינה בעוצמה, אך השניים יושבים להם דקות ארוכות ליד הקבר. מסרבים להאמין, מתעקשים לזכור.



כמו חזן טוב, יספר לנו בראיון על היצירה המיתולוגית שכתב לזכרו, "הרנינו גויים", ושאין שבת חזנות עם מוצן - בלעדיה.

הוא מתרגש בביצועה כל פעם מחדש. הקהל תמיד ישוב שם, בדומיה, בציפיה דרוכה. "יזכרם אלוקינו לטובה", יפתח החזן מוצן בלחש, ועוד מעט זה יגיע. הבכי, הזעקה: "כי דורש דמים אותם זכר!", והדמעות תמיד יהיו שם. הזיכרון, הנקמה, הזעקה. הכל יש שם ביצירה המופלאה הזו שנכתבה לזכרו של אברימי.


כשנפל לא הייתי בארץ
לא קל לו, ליעקב, לדבר. אנחנו יושבים סמוך לקבר. שעת צהריים חמה. חלקות ענק של הנופלים פרוסות לידינו, ומידי פעם מגיעות משפחות נוספות לפקוד את קברי יקיריהם. אני מבקש ממנו לספר על אחיו, והוא מתרצה.

"לספר על אחי ייקח כמה שנים. ההבדל ביננו היה 9 שנים, כך שלמעשה אפשר להגיד שלא הכרתי אותו בחייו. כשאני עזבתי לישיבה בגיל 13 הוא היה ילד קטן, וכשהוא הלך לישיבה, אני חזרתי ללמוד בישיבת פוניבז' בבני ברק. הייתי בא לבקר אותו כשהוא למד בישיבת "קול תורה".

"למעשה, הכרתי אותו רק ב"שבעה", כששמעתי את כל הסיפורים עליו הבנתי מי הוא היה באמת. הוא היה אדם גדול בתוכינו, ואנחנו לא ידענו זאת. ב-24 שנות חייו הוא עשה חסד, שאנשים רגילים לא עושים גם ב- 80 שנה. כנראה שיש דברים שאנחנו עדיין לא יודעים. אם הייתי רואה אותו סתם ברחוב לא הייתי יכול לדעת שהוא כזה בעל חסד. הייתי מניח שהוא בחור ישיבה, וזהו. אבל הוא היה כולו חסד: דאג לאחרים וחשב על הזולת. תמיד מגלים את זה לאחר מעשה.

"ביום שהוא נהרג אני לא הייתי בארץ בכלל. ביום הרביעי למלחמת "שלום הגליל", הוא והצוות שלו נקלעו למארב סורי בכביש "ביירות - דמשק". הטנק שלהם חטף פגיעה ישירה, וכתוצאה מכך שניים מהחיילים נשרפו במקום, ביניהם שלמה אומן ז"ל, בנו של חתן פרס נובל ישראל אומן. הם היו חברים טובים עוד מישיבת שעלבים, ועליהם נאמר "בחייהם ובמותם לא נפרדו.

"מפקד הטנק, צחי, נפל לצידו השני של הטנק, והוא התגלה רק בבוקר במצב של גסיסה, לאחר שנאסר להתקרב לטנק מחשש למארב נוסף. המפקד קותי אדם, שקבור אף הוא כאן בקרית שאול, נהרג למחרת היום מיריית צלף. רק חייל אחד שרד את הפגיעה הקשה: הרב פנחס בק, כיום ר"מ ומגיד שיעור בישיבת שעלבים.

"לי נודע על כל העניין רק כמה ימים מאוחר יותר. הקונסול יצחק מאיר בא לבשר לי את הבשורה המרה ואמר לי "אחים לצרה אנחנו". בתחילה לא הבנתי. ידעתי שהתחילה המלחמה, אבל לא ידעתי יותר מזה. ידעתי שיש לי קונצרט ביום ראשון. הייתי מבולבל, והוא הסביר לי. נסעתי מיד להלוויה בארץ. לאחריה, ב"שבעה", נודע לי מי הוא היה באמת. כמו כן הוא: נתן חיים לאנשים רבים, ואברהם - איש החסד. רק כמה ימים לפני פטירתו, ששמע שאבא אוסף כסף עבור חתן יתום, תיכף ומיד שלף 1000 ש"ח ונתן לו. גם לרב מרצבך, רבה של שעלבים, נתן לו כל חודש כמה מאות שקלים, חוץ מה"מעשר געלט" הקבוע שתרם לישיבת "שעלבים".


לחן שנולד בשבעה
אחד הסיפורים המופלאים אודותיו: "הגיע עולה חדש מברית המועצות, ובעקבות בעייה בחניכיים הוא איבד את שיניו והצבא לא רצה לגייס אותו. כשאחי שאל את מנהל הישיבה מר כספי למה לא מטפלים בבעייה, ענה לו המנהל כי מדובר בסיפור יקר מאד.

"אחי, למרות גילו הצעיר, רק 21, ענה למנהל בביטחון: "אני אדאג לכסף". וכך היה - מידי חודש בחודשו אברימי העביר להם סכום נכבד. כאברימי עלה אתו פעם לטרמפ, נדף מאברימי ריח רע מאד. כשנשאל לפשר העניין התברר כי הוא עובד בזמנו הפנוי במחלבה, על מנת שיוכל לתת לנזקקים.

"את הלחן של היצירה "הרנינו גויים" הלחנתי בזמן ה"שבעה". ישבנו על המרפסת, ומילות היצירה צפו ועלו מאליהן. הלחן התנגן לאיטו, והקב"ה עזר לי שזכרתי את הלחן הזה לאחר מכן. שנה מאוחר יותר הקלטנו, מונה רוזנבלום ואני, את הלחן הזה. מספר שנים לאחר מכן, החלטתי לבצע את הלחן הזה ולשלב בתוכו אילתורים.

"באמצע השבוע לאחר מכן היה לי קונצרט, והרב ישראל מאיר לאו ששמע אותי בשבת, ביקש ממני לשיר את היצירה. עניתי לו בכנות: "אינני זוכר אותה", לאחר ויכוח קטן ביננו, ומכיוון שהרב לאו ביקש, ביקשתי שיביאו לי סידור. ביקשתי מהמנצח אלי יפה שיתן לי סולם, וביצעתי את היצירה כפי שהיא זרמה לי באותו הרגע. מישהו מבאי הקונצרט הקליט את הביצוע, מסרתי את ההקלטה לחזן המנוח שמואל ברוך טבה ז"ל, שכתב את היצירה, וכך למדתי את זה".

"כל פעם אני מבצע את היצירה בצורה שונה. אמר לי פעם מישהו: 'אם הכל פעם זה יהיה אותו הדבר, סימן שאינני חזן'. היצירה הזו מרגשת אותי עד היום. לא נותנים לי להופיע בשבתות שבהם לא אומרים "אב הרחמים", מכיוון שרוצים שאבצע את היצירה. מצד שני אני מבסוט שאני לא צריך לומר את זה. זה לוקח ממני כוחות רבים, גם פיזיים ובעיקר כוחות נפשיים".

מוצן מבקש לסיים את הראיון במסר אישי: "יש כל כך הרבה קרבנות. אני חושב שאין מישהו שאין לו מישהו. ברוך ה' אנחנו ממשיכים להחזיק מעמד, ואני מקווה שתתקיים ההבטחה האלוקית "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", ושכולנו נזכה שתהיה תחיית המתים, ושנראה אותו. מסביבנו ישנם אלפים שקבורים, ואנו חייבים להם הכרת הטוב.

"אני חושב שכל מי שלא אומר שברך לחיילי צה"ל, פשוט לא יודע מה זו הכרת הטוב. הכרת הטוב פירושה - לומר תודה רבה, ותפילת "מי שברך" זו התודה רבה שלנו לאותם קדושים. הייתי בבתי כנסת רבים בעולם, גם בקהילת סאטמר, וגם שם שרו איתי את "מי שברך לחיילים", לאחר שהסברתי להם והם הבינו שזה מצד הכרת הטוב.

"אם כולנו נכיר טוב - נהיה באחדות. בלי אחדות אין שום דבר. על זה נאמר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו". שואל הרב'ה ממודזיץ': מדוע דיינו? הרי כל העיקר זו קבלת התורה! ועונה - בהר סיני הייתה האחדות בעם ישראל, "כאיש אחד בלב אחד". אם רק היינו מקבלים את האחדות הזו גם ללא התורה - גם זה שווה לכשלעצמו. וזה מה שאני אומר: עם ישראל מורכב מיהודים מכל הסוגים, עלינו להפסיק לשפוט האחד את השני, "הווי דן את כל האדם לכף זכות - דון את כולו יחד על כל הבעיות שלו, ומיילא תדון אותו לכף זכות, לא חשוב מה מוצאו ומה מעשיו. אנו עם אחד ועלינו לחיות יחד. אין לי ספק שאם נהיה באחדות, יהיו לנו פחות צרות. בעזרת ה' שיפסיקו הצרות ושיהיו לנו רק שמחות".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. התרגשתי עד דמעות  

    מירי

  2. בדין אמירת נוסח הברכה "שעשני ישראל" כנוסח יהדות איטליה בארץ ישראל  

    פעיה"ק ירושלים תובב"א

    • גם מנהג הגר"א לומר שעשני ישראל 

      שכוי

  3. בפסחים דף נ מבואר שחייל יהודי מוסר נפש למען כלל ישראל . מעל כוווולם. כולל את כווווווולם.  (ל”ת)


  4. התנועה הלאומית הציונית גורמת לעזיבה המונית של הדת  


    • תחזור בתשובה 

      יוסי

    • לך לך ותתפזר בחו"ל יחד עם משפחתך (ל”ת)


  5. הנופלים  


  6. מסכן אדם מת על שגעונות גדלות של קצינים מחללי שבתות שהחליטו להלחם בסוריה, מי בקש זאת מהם?  


    • א סנהדרין-רק כשיש [כמו דין המלך] ב רק במלחמת הרשות. אך לא בעזרת ישראל מיד צר-מלחמת מצווה (ל”ת)