המאבק של המוזיקה המזרחית רק התחיל
מבקר המוזיקה רפי נתיב פורס את מה שקרה למאבק על ההכרה במוזיקה המזרחית מאז עלתה ארצה, ומוצא שעל אף ההצהרות - שרת התרבות מירי רגב ממש לא תעזור
רפי נתיב
ימי האבלות בעומר הסתיימו להם (לפי רוב השיטות, ובמיוחד מבחינת האיסור על שמיעת מוסיקה), והצלילים הרבים שהשתתקו להם (נגיד...) לתקופת-מה חזרו בקול רעש גדול, נגנים וזמרים, אנשי תרבות חזנים ופייטנים, מוסיקאים, מכל הסגנונות, מהמערבי ועד הערבי.
הם חזרו לפעולה, ואיתם האירועים השונים, קונצרטים, הופעות חיות, חתונות ושאר אירועים, חלקם מושקעים יותר וחלקם פחות, חלקם אינם אלא יוזמות פרטיות, וחלקם הינם יוזמות ממלכתיות, של גופי תרבות, או עיריות וכדו'.
והשאלה הניצבת שוב ושוב ללא הרף, זו שעד שהמצב לא ישונה היא לא תנוח, היא שאלת התמיכה מול שאלת הקיפוח, שאלת השמן התקציבי, מול מי המלח במשורה, שאלת התרבויות המתוקצבות, מול התרבויות ששורדות בזכות אומץ לב של יזמים ואהבת קהל שמבעבעת כל העת, תרבויות שעסוקות להמציא את עצמם כל הזמן מחדש בכדי לא לפשוט רגל תרבותית, מול תרבויות שמחפשות כל הזמן הכרה ממלכתית לתוכן התרבותי העשיר והפורה שלהן, בכדי לא לפשוט רגל כלכלית.
אלו טוענים "אנחנו מקופחים" ואלו עונים להם "די לבכיינות, קומו ותעשו", אלו מדברים כשברזומה מאות אירועים המתוקצבים בעשרות ומאות אלפי שקלים כל אחד, שלא לדבר על העתיד, ואלו מדברים כשאין להם אלא שאריות תקציביות מפה ומשם, חברי מועצה מעט פעלתנים וכדו'.
ועד שמגיעה איזושהי שרת תרבות שמנפנפת בראש כל חוצות עם "קלף השוויון" המושג מזרחי מול מערבי משתבש, והופך להיות ישראלי אשכנזי מול ישראלי ים תיכוני, וכאן כולם נופלים, כי הים תיכוני לא זקוק לגלי-עזר, והישראלי האשכנזי תמיד ימצא מעונבים ומחויטים שיתפארו בו, הסגנון המערבי האמיתי, האמנותי והעשיר מתוקצב כ"נכסי צאן ברזל", ושוב המוסיקה המזרחית הערבית, זו שנותנת חסות הגדרתית לכל עולם החזנות והפיוט, על שלל אמניו בנגינה או בשירה, מוצאת את עצמה נעלמת.
זוכה לסקרנות, בגלל שזה כיכוב לאהוב את מה שבצדדים, ומנוצלת לצרכים פוליטיים ושיווקיים, אך נותרת בשולי הדרך, עם אמנים וקהל שחיים ויונקים מהיד לפה, עם יאוש מוחלט מהרשויות, מחברי המועצה שמפחדים פן יקשרו בין מוצאם לבין אפיקי תקצובם, ועם משרד תרבות, שכל מי שקשור למי שקשור איכשהו למשהו שם, אלו הם אנשים המנותקים לגמרי מהז'אנר במישור החברתי, ומחוברים אליו בקטע נוסטלגי.ולכן מה קורה?
בשורות הבאות אני לא רוצה להתעסק עם נתונים, כי נתונים הכי קל להגיש בפני הקורא (דפדוף קצרצר בתקציבי התרבות מעלה מסקנות נוקבות, בתסקירי האירועים, ובמקום הניתן לתרבות הזו בתקשורת הכתובה, המדוברת, והדיגיטלית), ועם נתונים ג"כ הכי קל להתווכח, בעזרת נתונים אחרים שלא בהכרח קשורים, מה שגורם לעיגול פינות, ולרושם מתון בעיני הקורא והמתבונן, למקום הזה אינני רוצה להגיע.
בפורומים רבים, בשיחות פרטיות, ברשתות חברתיות, ובהתחבטויות אישיות ביני לבין עצמי, תוך כדי שאני עובר על הנתונים והפרשנויות השונות, אני אוסף תגובות וסגנונות גישה, ומציע נקודה לדיון.
האם ישנו קיפוח, או שזו אינה אלא הזנחה, האם מדובר פה בקבוצה של סולטני-הון שלטון, מול נכאי-כח פוליטי, האם הבושה המזרחית גוברת על ה"חטוף ואכול", או שמא שיטת העבודה מורגלת ומנוצלת בידי הבקיאים במסדרונות יותר מאלו שרק לאחרונה החלו לאייש תפקידי מפתח פה ושם?
האם קיים עיוות תרבותי, או שיש כאן קבוצה שהתעוררה מאוחר ומחליטה להתלונן, האם מישהו פה גוזל את המגיע לאחרים מתוך חרדת-נטישה, או שמא יש כאן תרבות שלא תהיה קיימת לו לא יפנקו אותה ממלכתית ותקציבית, ויש כאן תרבות ששורדת ומתפתחת למרות הכל ולא זקוקה למאום, ולכן אף אחד לא מרגיש דחיפות וצורך עז לתמוך בה, היא כמו תפילות בבית כנסת, היא כמו קבצנים ברחוב, כמו לחם וחלב במכולת, וכמו כל מוצר יסוד בסיסי שאינו תלוי בכלום, והתפתחותו והנגיעה השונה בו בצורתו ובמתכונתו, זו בעצם הפגיעה בו.
הדיונים האלו מתחברים לדיון עשיר הרבה יותר, שאלת השמרנות מול המודרניזציה בתרבות המזרחית, נושא שדנו ודשו בו הן בצד המזרח תיכוני של התרבות המזרחית, והן בצד הצפון אפריקאי ששויך אליה בשנים האחרונות, הוי אומר במוסיקה הערבית והאנדלוסית ותולדותיהם.
דיונים של מוסיקאים ואנשי תרבות ואקדמיה, בעקבות 2 התזמורות האנדלוסיות שקיימות, באשדוד ובירושלים, ראשיתם אז והתפתחותם עד הלום, ולאורם השאלה ששאל פרופ' אדווין סרוסי, המוסיקה והטכנולוגיה שותפים או אויבים וכו', וביסס עליה הרצאה שלמה לפני כ 4 שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.
כל הדיונים האלו באים בעקבות שאלת השאלות, את מה המדינה מתקצבת, ומהו האינטרס התרבותי שלה? האם התרבות זהו צורך חברתי או פוליטי, האם הקדמה והתרבויות החדשות שקמו בזכות הטכנולוגיה העדכנית והמודרניזציה השתלטנית, מחייבות את כל שאר התרבויות לרוץ אחריהן, באיכות הצלילים, בתחכום, ובפופולאריות.העבר אין, אך ההווה עדיין
פעם לא היה רדיו, ולא טלוויזיה, לא קלטות ולא דיסקים, וקל וחמר לא אינטרנט ויוטיוב, והתרבויות האלו קמו ב"פעם" ההוא, והם חיים ונושמים עד היום, ומנסים בכל דרך אפשרית להיכנס ולחדור ולהיות פופולאריים ומוצלחים גם במקומות הללו, והם לא מצליחים לשבור את אחוזי ההצלחה של התרבויות החדשות, שחלק גדול מהם מבוסס על התרבויות האלו, וחלק גדול אף מוגדר ומגדיר את עצמו כתולדותיהן.
אז אולי הקצר בין תפיסת העולם של התרבויות השונות לבין תפיסת העולם התרבותית של המיינסטרים מייצר חוסר יכולת תקשורת כלכלית וממלכתית.
יושב לו חבר מועצה, או חבר וועדה, ושומע על רצון להרים קונצרט, ישר הוא חושב על 100 נגנים, ו 50 חברי מקהלה, כשהכל כתוב ומתוכנן על פי התווים והסולמות, לפרטי פרטים.
הוא שואל מה מי מו ולמה, על מי מדובר והיכן ומי הקהל, מציגים בפניו הרכבים צנועים של נגנים שהתרגלו אחד לשני במרדף אחרי עבודות, עם מקהלת סולו שיותר ממלאת נפח ווקאלי ברגעי שקט וצבירת כוחות, וחזן או זמר או פייטן ששר את השירים שכולם מכירים משולחן שבת, או מנחשים לבש שמדובר בקאברים מתקופת אלווהב וחאפז, והלאה והלאה, עד המשורר הערבי האחרון.
את מה בדיוק יש פה לממן, למי בדיוק יש לתת, את מה זה מקדם, איפה הצעידה קדימה, זו מוסיקה יפהפייה, הכל טוב ומקצועי, ויש אחלה קהל, אבל זה כבר פה, זה קורה מול העיניים גם כשהם עצומות, אז מה הבשורה, למה להכניס את היד לכיס ולממן את המשכיותה של הנוסטלגיה, הרי הכסף הזה בא על חשבון דברים אחרים, סטודנטים שהולכים ללמוד מוסיקה, זמרים שמלחינים, אנשי תרבות שמחכימים, ומוסיקאים שממשיכים לייצר עוד ועוד חומרים...
ופה בעצם מתנגשות להם המסקנות ההדדיות שמותירות את המצב תקוע, רצון לעזור מול חוסר הבנה למי ולמה לעזור, ורצון להיעזר מול חוסר הבנה כיצד ולצורך מה, וכיצד לנצל את העזרה נכון.המסקנה: צריך להיאבק, אין ברירה
התרבות הזו הגיעה לארץ ביחד עם העולים מכל הארצות, אמנם היא התפתחה והתקדמה הן מבחינת עולם הפיוט, והן מבחינת הציוד המוסיקלי, אבל אנשים אף פעם לא קמו בבוקר ושאלו "איך משיגים תקציב לחפל'ה כזו או אחרת", כי לפני כן הם היו צריכים לדאוג למלגת לימודים לילדים, וסיוע בשכר דירה, מציאת מקום לימודים לילד או לילדה, ולהחליף גלגל ברכב. וכשתהיה חתונה או אירוע כלשהו, כולם יגיעו, אבל זו לא תרבות ממקום אידאלי וערכי, אלא ממקום של מסורת ומנהג, שהחלו ללא שום סיבה מיוחדת, וגם ממשיכים בלעדיה.
ופתאום קם דור, ששואל וחוקר, ולומד, מביע את דעותיו, מגבש שפה אקדמאית, ומייצר מונחים מקצועיים, מתחבר שכלית ורגשית, ואומר "רגע, עם כל הכבוד, אנחנו רוצים את זה בדיוק כך, ללא שום שינויים, רק עם כל השיפורים", שיפור ברצף האירועים, במיקומים המיועדים לכך (היכלי תרבות וכו'), באיכות ההגברה, באיכות הנגנים והאמנים, וביכולת להמשיך ולתת חשק לכל מי שקשור להמשיך ולרצות להיות קשור ופעיל לטובת כולם.
אנחנו לא צריכים מקהלות ואמצעים דיגיטליים נדירים ויקרים, לא תווים ולא סולמות שיחייבו עיבודי קצה, לא מקהלות ולא מאות נגנים, לא רקדנים ולא אפקטים תיאטרליים, אנחנו צריכים את מה שקיים כך ובמתכונתו, ואנחנו צריכים שזה יבוא מהממסד, ללא צורך להתבכיין ולהפגין טענות. בתי כנסת מתוקצבים, חזנים עמלים שנשכרים, ערבי שירה ותרבות לקהל הרחב, הקמת תזמורות מקצועיות, ובעיקר בעיקר רוח גבית כלפי העמדת המסורת התרבותית הזו, בפתיחת בתי ספר וסדנאות תרבות, בשלל הנושאים, בשירה ונגינה, בחזנות ובפיוט.
והם משרד התרבות, והיושבים על צינורות התקציב, לא צריכים להרגיש שהכסף אינו אלא "זריזות ידיים" מזרחית לתרבות ה"מהיד לפה" הידועה, תזמורות שקמות להן, אמנים שבאים בשם האג'נדה התרבותית שלהם, צריכים בעזרת הכרה עצמית, אמביציה ומעט הקרבה לבוא ולהוכיח, ולהתנהל עקב בצד אגודל, לא לוותר על עקרונות וערכים עבור קריצה ישראלית לכיוון המיינסטרים, לא לקצר הליכי תרבות לטובת שעות שינה ובילוי, להוכיח, להיות מעודכנים על פי ההיגיון התרבותי ששורר כיום ולא לחרוג מכלליו, להוכיח השקעה, להוכיח מסירות, ולא להיות עסוקים בהפגנת טענות, ויכולות, כישורים וידיעות.
לא יתכן שפתיחות תוביל לזלזול במקוריות, ולא יתכן שהתפתחות תגרום לחוסר עניין בקיים, כי אז הכל הופך לרדוף זמן ויכולות. אם בשנת 2016 אנשים נפתחים תרבותית והולכים להופעה כזו או אחרת, ויוצאים משם ומזלזלים במה שהם ראו ושמעו, בגלל שהם לא קבלו את מה שהם רגילים לקבל, אז משהו פה התפספס, אם בשנת 2016 קיימים סקרנות מצד אחד וזלזול וביקורת רדודה מהצד השני, משהו פה לא עובד נכון.
כשכל אחד יכיר את מקומו, ואת צרכיו, את ייחודיותו ומחויבויותיו, הדרך לשיתוף פעולה תתקצר, ומסלול שילוב הזרועות יתארך, וזה יגיע רק בעזרת מלחמה, מלחמה תודעתית וחברתית, ברמה הציבורית וברמה הבינ-אישית, ובמלחמה כמו במלחמה, מי שלא מנצח הוא המפסיד, ולא תמיד זה שמפסיד הוא זה הראוי והזקוק לרחמים.
הם חזרו לפעולה, ואיתם האירועים השונים, קונצרטים, הופעות חיות, חתונות ושאר אירועים, חלקם מושקעים יותר וחלקם פחות, חלקם אינם אלא יוזמות פרטיות, וחלקם הינם יוזמות ממלכתיות, של גופי תרבות, או עיריות וכדו'.
והשאלה הניצבת שוב ושוב ללא הרף, זו שעד שהמצב לא ישונה היא לא תנוח, היא שאלת התמיכה מול שאלת הקיפוח, שאלת השמן התקציבי, מול מי המלח במשורה, שאלת התרבויות המתוקצבות, מול התרבויות ששורדות בזכות אומץ לב של יזמים ואהבת קהל שמבעבעת כל העת, תרבויות שעסוקות להמציא את עצמם כל הזמן מחדש בכדי לא לפשוט רגל תרבותית, מול תרבויות שמחפשות כל הזמן הכרה ממלכתית לתוכן התרבותי העשיר והפורה שלהן, בכדי לא לפשוט רגל כלכלית.
אלו טוענים "אנחנו מקופחים" ואלו עונים להם "די לבכיינות, קומו ותעשו", אלו מדברים כשברזומה מאות אירועים המתוקצבים בעשרות ומאות אלפי שקלים כל אחד, שלא לדבר על העתיד, ואלו מדברים כשאין להם אלא שאריות תקציביות מפה ומשם, חברי מועצה מעט פעלתנים וכדו'.
ועד שמגיעה איזושהי שרת תרבות שמנפנפת בראש כל חוצות עם "קלף השוויון" המושג מזרחי מול מערבי משתבש, והופך להיות ישראלי אשכנזי מול ישראלי ים תיכוני, וכאן כולם נופלים, כי הים תיכוני לא זקוק לגלי-עזר, והישראלי האשכנזי תמיד ימצא מעונבים ומחויטים שיתפארו בו, הסגנון המערבי האמיתי, האמנותי והעשיר מתוקצב כ"נכסי צאן ברזל", ושוב המוסיקה המזרחית הערבית, זו שנותנת חסות הגדרתית לכל עולם החזנות והפיוט, על שלל אמניו בנגינה או בשירה, מוצאת את עצמה נעלמת.
זוכה לסקרנות, בגלל שזה כיכוב לאהוב את מה שבצדדים, ומנוצלת לצרכים פוליטיים ושיווקיים, אך נותרת בשולי הדרך, עם אמנים וקהל שחיים ויונקים מהיד לפה, עם יאוש מוחלט מהרשויות, מחברי המועצה שמפחדים פן יקשרו בין מוצאם לבין אפיקי תקצובם, ועם משרד תרבות, שכל מי שקשור למי שקשור איכשהו למשהו שם, אלו הם אנשים המנותקים לגמרי מהז'אנר במישור החברתי, ומחוברים אליו בקטע נוסטלגי.ולכן מה קורה?
בשורות הבאות אני לא רוצה להתעסק עם נתונים, כי נתונים הכי קל להגיש בפני הקורא (דפדוף קצרצר בתקציבי התרבות מעלה מסקנות נוקבות, בתסקירי האירועים, ובמקום הניתן לתרבות הזו בתקשורת הכתובה, המדוברת, והדיגיטלית), ועם נתונים ג"כ הכי קל להתווכח, בעזרת נתונים אחרים שלא בהכרח קשורים, מה שגורם לעיגול פינות, ולרושם מתון בעיני הקורא והמתבונן, למקום הזה אינני רוצה להגיע.
בפורומים רבים, בשיחות פרטיות, ברשתות חברתיות, ובהתחבטויות אישיות ביני לבין עצמי, תוך כדי שאני עובר על הנתונים והפרשנויות השונות, אני אוסף תגובות וסגנונות גישה, ומציע נקודה לדיון.
האם ישנו קיפוח, או שזו אינה אלא הזנחה, האם מדובר פה בקבוצה של סולטני-הון שלטון, מול נכאי-כח פוליטי, האם הבושה המזרחית גוברת על ה"חטוף ואכול", או שמא שיטת העבודה מורגלת ומנוצלת בידי הבקיאים במסדרונות יותר מאלו שרק לאחרונה החלו לאייש תפקידי מפתח פה ושם?
האם קיים עיוות תרבותי, או שיש כאן קבוצה שהתעוררה מאוחר ומחליטה להתלונן, האם מישהו פה גוזל את המגיע לאחרים מתוך חרדת-נטישה, או שמא יש כאן תרבות שלא תהיה קיימת לו לא יפנקו אותה ממלכתית ותקציבית, ויש כאן תרבות ששורדת ומתפתחת למרות הכל ולא זקוקה למאום, ולכן אף אחד לא מרגיש דחיפות וצורך עז לתמוך בה, היא כמו תפילות בבית כנסת, היא כמו קבצנים ברחוב, כמו לחם וחלב במכולת, וכמו כל מוצר יסוד בסיסי שאינו תלוי בכלום, והתפתחותו והנגיעה השונה בו בצורתו ובמתכונתו, זו בעצם הפגיעה בו.
הדיונים האלו מתחברים לדיון עשיר הרבה יותר, שאלת השמרנות מול המודרניזציה בתרבות המזרחית, נושא שדנו ודשו בו הן בצד המזרח תיכוני של התרבות המזרחית, והן בצד הצפון אפריקאי ששויך אליה בשנים האחרונות, הוי אומר במוסיקה הערבית והאנדלוסית ותולדותיהם.
דיונים של מוסיקאים ואנשי תרבות ואקדמיה, בעקבות 2 התזמורות האנדלוסיות שקיימות, באשדוד ובירושלים, ראשיתם אז והתפתחותם עד הלום, ולאורם השאלה ששאל פרופ' אדווין סרוסי, המוסיקה והטכנולוגיה שותפים או אויבים וכו', וביסס עליה הרצאה שלמה לפני כ 4 שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.
כל הדיונים האלו באים בעקבות שאלת השאלות, את מה המדינה מתקצבת, ומהו האינטרס התרבותי שלה? האם התרבות זהו צורך חברתי או פוליטי, האם הקדמה והתרבויות החדשות שקמו בזכות הטכנולוגיה העדכנית והמודרניזציה השתלטנית, מחייבות את כל שאר התרבויות לרוץ אחריהן, באיכות הצלילים, בתחכום, ובפופולאריות.העבר אין, אך ההווה עדיין
פעם לא היה רדיו, ולא טלוויזיה, לא קלטות ולא דיסקים, וקל וחמר לא אינטרנט ויוטיוב, והתרבויות האלו קמו ב"פעם" ההוא, והם חיים ונושמים עד היום, ומנסים בכל דרך אפשרית להיכנס ולחדור ולהיות פופולאריים ומוצלחים גם במקומות הללו, והם לא מצליחים לשבור את אחוזי ההצלחה של התרבויות החדשות, שחלק גדול מהם מבוסס על התרבויות האלו, וחלק גדול אף מוגדר ומגדיר את עצמו כתולדותיהן.
אז אולי הקצר בין תפיסת העולם של התרבויות השונות לבין תפיסת העולם התרבותית של המיינסטרים מייצר חוסר יכולת תקשורת כלכלית וממלכתית.
יושב לו חבר מועצה, או חבר וועדה, ושומע על רצון להרים קונצרט, ישר הוא חושב על 100 נגנים, ו 50 חברי מקהלה, כשהכל כתוב ומתוכנן על פי התווים והסולמות, לפרטי פרטים.
הוא שואל מה מי מו ולמה, על מי מדובר והיכן ומי הקהל, מציגים בפניו הרכבים צנועים של נגנים שהתרגלו אחד לשני במרדף אחרי עבודות, עם מקהלת סולו שיותר ממלאת נפח ווקאלי ברגעי שקט וצבירת כוחות, וחזן או זמר או פייטן ששר את השירים שכולם מכירים משולחן שבת, או מנחשים לבש שמדובר בקאברים מתקופת אלווהב וחאפז, והלאה והלאה, עד המשורר הערבי האחרון.
את מה בדיוק יש פה לממן, למי בדיוק יש לתת, את מה זה מקדם, איפה הצעידה קדימה, זו מוסיקה יפהפייה, הכל טוב ומקצועי, ויש אחלה קהל, אבל זה כבר פה, זה קורה מול העיניים גם כשהם עצומות, אז מה הבשורה, למה להכניס את היד לכיס ולממן את המשכיותה של הנוסטלגיה, הרי הכסף הזה בא על חשבון דברים אחרים, סטודנטים שהולכים ללמוד מוסיקה, זמרים שמלחינים, אנשי תרבות שמחכימים, ומוסיקאים שממשיכים לייצר עוד ועוד חומרים...
ופה בעצם מתנגשות להם המסקנות ההדדיות שמותירות את המצב תקוע, רצון לעזור מול חוסר הבנה למי ולמה לעזור, ורצון להיעזר מול חוסר הבנה כיצד ולצורך מה, וכיצד לנצל את העזרה נכון.המסקנה: צריך להיאבק, אין ברירה
התרבות הזו הגיעה לארץ ביחד עם העולים מכל הארצות, אמנם היא התפתחה והתקדמה הן מבחינת עולם הפיוט, והן מבחינת הציוד המוסיקלי, אבל אנשים אף פעם לא קמו בבוקר ושאלו "איך משיגים תקציב לחפל'ה כזו או אחרת", כי לפני כן הם היו צריכים לדאוג למלגת לימודים לילדים, וסיוע בשכר דירה, מציאת מקום לימודים לילד או לילדה, ולהחליף גלגל ברכב. וכשתהיה חתונה או אירוע כלשהו, כולם יגיעו, אבל זו לא תרבות ממקום אידאלי וערכי, אלא ממקום של מסורת ומנהג, שהחלו ללא שום סיבה מיוחדת, וגם ממשיכים בלעדיה.
ופתאום קם דור, ששואל וחוקר, ולומד, מביע את דעותיו, מגבש שפה אקדמאית, ומייצר מונחים מקצועיים, מתחבר שכלית ורגשית, ואומר "רגע, עם כל הכבוד, אנחנו רוצים את זה בדיוק כך, ללא שום שינויים, רק עם כל השיפורים", שיפור ברצף האירועים, במיקומים המיועדים לכך (היכלי תרבות וכו'), באיכות ההגברה, באיכות הנגנים והאמנים, וביכולת להמשיך ולתת חשק לכל מי שקשור להמשיך ולרצות להיות קשור ופעיל לטובת כולם.
אנחנו לא צריכים מקהלות ואמצעים דיגיטליים נדירים ויקרים, לא תווים ולא סולמות שיחייבו עיבודי קצה, לא מקהלות ולא מאות נגנים, לא רקדנים ולא אפקטים תיאטרליים, אנחנו צריכים את מה שקיים כך ובמתכונתו, ואנחנו צריכים שזה יבוא מהממסד, ללא צורך להתבכיין ולהפגין טענות. בתי כנסת מתוקצבים, חזנים עמלים שנשכרים, ערבי שירה ותרבות לקהל הרחב, הקמת תזמורות מקצועיות, ובעיקר בעיקר רוח גבית כלפי העמדת המסורת התרבותית הזו, בפתיחת בתי ספר וסדנאות תרבות, בשלל הנושאים, בשירה ונגינה, בחזנות ובפיוט.
והם משרד התרבות, והיושבים על צינורות התקציב, לא צריכים להרגיש שהכסף אינו אלא "זריזות ידיים" מזרחית לתרבות ה"מהיד לפה" הידועה, תזמורות שקמות להן, אמנים שבאים בשם האג'נדה התרבותית שלהם, צריכים בעזרת הכרה עצמית, אמביציה ומעט הקרבה לבוא ולהוכיח, ולהתנהל עקב בצד אגודל, לא לוותר על עקרונות וערכים עבור קריצה ישראלית לכיוון המיינסטרים, לא לקצר הליכי תרבות לטובת שעות שינה ובילוי, להוכיח, להיות מעודכנים על פי ההיגיון התרבותי ששורר כיום ולא לחרוג מכלליו, להוכיח השקעה, להוכיח מסירות, ולא להיות עסוקים בהפגנת טענות, ויכולות, כישורים וידיעות.
לא יתכן שפתיחות תוביל לזלזול במקוריות, ולא יתכן שהתפתחות תגרום לחוסר עניין בקיים, כי אז הכל הופך לרדוף זמן ויכולות. אם בשנת 2016 אנשים נפתחים תרבותית והולכים להופעה כזו או אחרת, ויוצאים משם ומזלזלים במה שהם ראו ושמעו, בגלל שהם לא קבלו את מה שהם רגילים לקבל, אז משהו פה התפספס, אם בשנת 2016 קיימים סקרנות מצד אחד וזלזול וביקורת רדודה מהצד השני, משהו פה לא עובד נכון.
כשכל אחד יכיר את מקומו, ואת צרכיו, את ייחודיותו ומחויבויותיו, הדרך לשיתוף פעולה תתקצר, ומסלול שילוב הזרועות יתארך, וזה יגיע רק בעזרת מלחמה, מלחמה תודעתית וחברתית, ברמה הציבורית וברמה הבינ-אישית, ובמלחמה כמו במלחמה, מי שלא מנצח הוא המפסיד, ולא תמיד זה שמפסיד הוא זה הראוי והזקוק לרחמים.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 25 תגובות