להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 
חוויה מרגשת של חני מלול בטיול שורשים בסלובקיה • צפו
חוויות טיול השורשים של החצי השני שלי • כיצד חווים, לומדים ומתחברים לחוויה, על אף שכל חיי שמעתי רק סיפורים על טוניס ומרוקו?
- חני מלול, וושינגטון
- י"ב טבת התשע"ז
- 2 תגובות
אוטובוס אחד גדול, כדי שכל המשפחה תהיה ביחד ביום הזה, ומדריכת טיולים מקומית שתספר לנו קצת על המקום וההיסטוריה, זה כל מה שאנחנו צריכים.
זה מה שביקש ג׳רמי מאבא שלו, לארגן לקראת היום הזה. היום שבשבילו הגענו עד לכאן, כל המשפחה, כולל עוד כמה קרובי משפחה רחוקים יותר - כדי שיהיה מניין של גברים.
הטיולים בבודפשט, ברטיסלאבה, וינה ועוד כמה ערים באזור, היו נחמדים וכיפיים בהחלט, אבל ליום הזה חיכינו, כי ידענו שזו המהות של הנסיעה הזו.
השכמנו קום, נסענו למקום המפגש עם האוטובוס והמדריכה המקומית והתחלנו בנסיעה. 3 שעות של סיפורים היסטוריים, סיפורי גבורה, סיפורי שואה קשים לשמיעה, שבסופם הגענו לעיר זלטה-מורבץ שבסלובקיה, העיר בה גדלו סבא וסבתא רבא של ג'רמי, בה גידלו את ילדיהם ומשפחתם, ובסופו של דבר נרצחו בה על ידי הנאצים והתפרקה משפחתם. עיר מלאה רגשות מעורבים, של זיכרונות וסיפורי ילדות מתוקים, הישרדות וגבורה, שכול וכאב.
סיפרו לנו שתהיה הפתעה, לא היה לנו מושג מהי, ובכלל, איזה הפתעה יכולה כבר להיות לנו בעיר קטנה ושקטה כמו זלטה מורבץ?
ירדנו מהאוטובוס ליד בניין ראש העיר, הוליכו אותנו לאולם קטן ומרשים שבמשרדו. נכנסנו, הופתענו מההפקה שהייתה שם. בר של אוכל, להקה של זמרים שלמדו שירים בעברית לכבודנו, שולחן מתנות למזכרת וטקס התנצלות.
ראש העיר נשא דברים. הצטער, התנצל, דיבר על עתיד טוב יותר של שלום, של חברות הדדית ושל חיים רגועים יחד כולם. לאחר מכן, נשא דברים חמי, עם דמעות בעיניו, על סיפורי ילדות ששמע מסבא וסבתא, על נוסטלגיות מתוקות וגם על הרגע שרק אביו, אייזיק, זכה בוויזה לארצות הברית וניצל.
קבלת הפנים הסתיימה בלחיצות ידיים, הענקת מתנות וברכה לשלום. ואנחנו המשכנו הלאה, לכיוון הבית של סבא דוב וסבתא חנה שבעיר. הבית שעדיין מתנוסס עליו שם המשפחה היהודי.
אנחנו מגיעים לשם, נדהמים מהבית הגדול והמרשים, מהשם המתנוסס שם בגאווה, מהסיפורים על הבית הזה שצפים ועולים, ומהשמחה שסוף סוף זכינו לחזור, לבקר, לחוש, להתחבר אל העבר, להודות על ההווה ולהתפלל על העתיד.
פתאום צד את עיניו של ג׳רמי משהו מוזר. שלט מכוסה התלוי על פני הבית. הוא תהה לעצמו בקול ״מה יש להם להסתיר? למה שיכסו פה משהו״, כשתוך כדי התהיות אנחנו רואים את ראש העיר ושיירה של אנשים מהקהילה צועדים לעברנו. ולמרבה הפתעתנו מוזמן חמי, ביחד עם ראש העיר, להוריד את הבד המכסה את השלט בכניסה לבית. תחתיו מתגלה לעינינו שלט היסטורי, הכולל את שמות בני המשפחה שגרו בבית הזה לפני המלחמה. התרגשנו, מודה.
המשכנו את המסע בדרכנו אל בית הקברות, לממש את חלומו של חמי, להביא מניין גברים יהודיים להגיד קדיש על הקברים. והנה זה קורה, לראשונה הוא מגיע לקבר הורי אביו, עם ששת ילדיו, ומשפחותיהם, מוכיח בכך וכמו-מכריז ״ניצחנו, המשכנו את השושלת, ואנחנו כאן בגאווה״. היה טקס סוחט דמעות, עצוב ושמח, כואב מנחם כאחד. בסיומו, שמענו משני הסלובקים המקומיים, שהחליטו לקחת על עצמם את פרויקט שיפוץ בית הקברות הקטן, שהביקור שלנו גרם לכל עבודתם בשנים האחרונות להיות שווה משהו.
ביקור במפעל אפיית המצות שהיה כשר בזמנו, סיבוב רגלי בעיר עד שהשמש שקעה, והיום הזה הסתיים. אבל החיבור החי הזה להיסטוריה, כאילו כל זה קרה לסבא וסבתא שלי, כאילו אני דם מדמם, חווה את החוויות שלהם וחשה את התחושות, גרם לי להרגיש שגם כשהיום הזה הסתיים, אצלי משהו רק התחיל.
מתוך הפייסבוק הפרטי של חני
בתמונה: החוליה השניה בשרשרת הדורות של יצחק אייזיק בן דוב (Jeremy) וחנה (אני) ליד קברם של דוב וחנה שרה, השם יקום דמם, לאחר אמירת קדיש על קברם בפעם הראשונה.
זה מה שביקש ג׳רמי מאבא שלו, לארגן לקראת היום הזה. היום שבשבילו הגענו עד לכאן, כל המשפחה, כולל עוד כמה קרובי משפחה רחוקים יותר - כדי שיהיה מניין של גברים.
הטיולים בבודפשט, ברטיסלאבה, וינה ועוד כמה ערים באזור, היו נחמדים וכיפיים בהחלט, אבל ליום הזה חיכינו, כי ידענו שזו המהות של הנסיעה הזו.
השכמנו קום, נסענו למקום המפגש עם האוטובוס והמדריכה המקומית והתחלנו בנסיעה. 3 שעות של סיפורים היסטוריים, סיפורי גבורה, סיפורי שואה קשים לשמיעה, שבסופם הגענו לעיר זלטה-מורבץ שבסלובקיה, העיר בה גדלו סבא וסבתא רבא של ג'רמי, בה גידלו את ילדיהם ומשפחתם, ובסופו של דבר נרצחו בה על ידי הנאצים והתפרקה משפחתם. עיר מלאה רגשות מעורבים, של זיכרונות וסיפורי ילדות מתוקים, הישרדות וגבורה, שכול וכאב.
סיפרו לנו שתהיה הפתעה, לא היה לנו מושג מהי, ובכלל, איזה הפתעה יכולה כבר להיות לנו בעיר קטנה ושקטה כמו זלטה מורבץ?
ירדנו מהאוטובוס ליד בניין ראש העיר, הוליכו אותנו לאולם קטן ומרשים שבמשרדו. נכנסנו, הופתענו מההפקה שהייתה שם. בר של אוכל, להקה של זמרים שלמדו שירים בעברית לכבודנו, שולחן מתנות למזכרת וטקס התנצלות.
ראש העיר נשא דברים. הצטער, התנצל, דיבר על עתיד טוב יותר של שלום, של חברות הדדית ושל חיים רגועים יחד כולם. לאחר מכן, נשא דברים חמי, עם דמעות בעיניו, על סיפורי ילדות ששמע מסבא וסבתא, על נוסטלגיות מתוקות וגם על הרגע שרק אביו, אייזיק, זכה בוויזה לארצות הברית וניצל.
קבלת הפנים הסתיימה בלחיצות ידיים, הענקת מתנות וברכה לשלום. ואנחנו המשכנו הלאה, לכיוון הבית של סבא דוב וסבתא חנה שבעיר. הבית שעדיין מתנוסס עליו שם המשפחה היהודי.
אנחנו מגיעים לשם, נדהמים מהבית הגדול והמרשים, מהשם המתנוסס שם בגאווה, מהסיפורים על הבית הזה שצפים ועולים, ומהשמחה שסוף סוף זכינו לחזור, לבקר, לחוש, להתחבר אל העבר, להודות על ההווה ולהתפלל על העתיד.
פתאום צד את עיניו של ג׳רמי משהו מוזר. שלט מכוסה התלוי על פני הבית. הוא תהה לעצמו בקול ״מה יש להם להסתיר? למה שיכסו פה משהו״, כשתוך כדי התהיות אנחנו רואים את ראש העיר ושיירה של אנשים מהקהילה צועדים לעברנו. ולמרבה הפתעתנו מוזמן חמי, ביחד עם ראש העיר, להוריד את הבד המכסה את השלט בכניסה לבית. תחתיו מתגלה לעינינו שלט היסטורי, הכולל את שמות בני המשפחה שגרו בבית הזה לפני המלחמה. התרגשנו, מודה.
המשכנו את המסע בדרכנו אל בית הקברות, לממש את חלומו של חמי, להביא מניין גברים יהודיים להגיד קדיש על הקברים. והנה זה קורה, לראשונה הוא מגיע לקבר הורי אביו, עם ששת ילדיו, ומשפחותיהם, מוכיח בכך וכמו-מכריז ״ניצחנו, המשכנו את השושלת, ואנחנו כאן בגאווה״. היה טקס סוחט דמעות, עצוב ושמח, כואב מנחם כאחד. בסיומו, שמענו משני הסלובקים המקומיים, שהחליטו לקחת על עצמם את פרויקט שיפוץ בית הקברות הקטן, שהביקור שלנו גרם לכל עבודתם בשנים האחרונות להיות שווה משהו.
ביקור במפעל אפיית המצות שהיה כשר בזמנו, סיבוב רגלי בעיר עד שהשמש שקעה, והיום הזה הסתיים. אבל החיבור החי הזה להיסטוריה, כאילו כל זה קרה לסבא וסבתא שלי, כאילו אני דם מדמם, חווה את החוויות שלהם וחשה את התחושות, גרם לי להרגיש שגם כשהיום הזה הסתיים, אצלי משהו רק התחיל.
מתוך הפייסבוק הפרטי של חני
בתמונה: החוליה השניה בשרשרת הדורות של יצחק אייזיק בן דוב (Jeremy) וחנה (אני) ליד קברם של דוב וחנה שרה, השם יקום דמם, לאחר אמירת קדיש על קברם בפעם הראשונה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות