אחרי הסלסולים: לאמץ את העומק של הזמר המזרחי
הזמר המזרחי ידע לאמץ לחיקו היטב את הסלסולים הערביים על כל גווניהם - המצרי והתוניסאי, הטורקי ואפילו הים תיכוני, אך מה עם הטקסטים? הגיע זמן לפתח לנו "שפת פיוט" כמו בשירי המקור • טור חובה
רפי נתיב
בשנים האחרונות ישנם נושאים רבים בהם אירע מהפך תודעתי, בראשם נושאי כבוד האדם, חירותו, ובין היתר - אפס סובלנות כלפי זלזול והתנשאות של אדם על רעהו, של עם על שכניו, ושל תרבות על אחותה.
זה לא אומר שכל בני האדם אהובים ומכובדים איש על רעהו, כל העמים נזהרים זה בכבודו של זה וכל התרבויות זוכות להכרה. זה בסך הכל אומר שכל היחסים השליליים לא יכולים להיות מופגנים, וקיפוח לא יכול להיות נוכח סתם ככה, וגזענות חייבת למצוא קטגוריות אחרות בכדי להתקיים - אז נמצאו עטיפות אחרות, אמצעי הזנחה מסוג נוצץ יותר, וחוסר סבלנות בדרך מעונבת. תגידו מה שתגידו, זו עליית שלב.
אחת התופעות שמעניין מאוד לחקור היא התופעה של מגפת הסלסולים במוסיקה. שנים על גבי שנים הגבולות בין הסגנונות השונים היו ברורים, וגם הקהלים היו מוגדרים, אט אט הסגנונות למדו אלו מאלו, והקהלים החלו להיות חופפים יחד בכמה סגנונות, ופתאום נהיה איזשהו סטייל של גזור הדבק.
לשיר שיר מסולסל ומזרחי בגישה ווקאלית מערבית לגמרי, או לקחת שירים באנגלית או שירים ישראליים, ולסלסל אותם מכל פינה, לבל ידח מהם מזרח, והאחרונה נפוצה יותר לאין ערוך.
אז מצד אחד קהל שמעט איבד את אוטנטיות השמיעה שלו (זה לא רע בהכרח), ומתלהב מכל דבר שנשמע לו מעט שונה, ומעט מגוון, ומצד שני קהל שמכיר צד אחד של המטבע ומתקשה שלא להפגין איזושהי הנאה, או לפחות הערכה, או לפחות הבנה, כי היום לא להתחבר, או לא לאהוב, או להפגין אנטי סגנון מסוים, זה כבר טיפשי וקטנוני, וגורם לתוצאה הפוכה, כי הרי כל אחד צריך להיות כל-יכול וכל-אוהב וכו'.
וכך תוכניות מוסיקה בזה אחר זה קמות להם, ונעלמות, והכל נע סביב חיפוש אחרי הדבר הבא, החדש, הכולל, המשביע לכל חי, מצד אחד מחפשים את הקול היפה, העוצמתי, או הנעים והעדין, עם יכולת הגשת טקסט מצויינת, ועם ערכי מוסף, או יכולות ווקאליות, או משחקי סלסולים שמצד אחד יבואו כמה שיותר, ומצד שני בלי להעיק על הלחן, אלו ועוד מהווים כלי חיפוש וזיהוי כוכבים בעידן הנוכחי.
והמוסיקה המזרחית יושבת לה בצד הדרך ושואלת "אם אמנות אני, איה כבודי", וכי המגדיר הבולט והדומיננטי של המוסיקה הזו הוא הסלסול?! כמובן שאופציית הסלסול הכרחית, ושימושית בכל שלב, אבל זה לא הרעיון.
פעם ישבתם לקרוא את הטקסטים של השירים המקוריים? פעם הבנתם כיצד יצאו לחנים כה עמוקים שיושבים על מפתח הלב והנשמה בכל עת מצוא? פעם שאלתם את עצמכם מדוע תקופת היצירתיות במוסיקה המזרחית אבדה לה, ובמקומה באה תקופת הצילום וההדפסה?
אם הייתי צריך להמשיל את הסלסול במוסיקה המזרחית, הייתי ממשיל אותו לטעם של שתייה חריפה.
ישנם סוגים רבים של משקאות אלכוהוליים, ולכל אחד טעם ייחודי, אך הטעם איננו הסיבה לכך ששותים אותם, הוא בסך הכל הסיבה לבחירת המשקה הספציפי שבאמצעותו האלכוהול יפעל את פעולתו, האלכוהול זה הנושא.
הסלסול שיש לו סגנונות רבים, והוא משתנה בכלליו ובאופן הגעתו לכדי ביטוי, לא ראי הסלסול המרוקאי כסלסול המצרי, ולא ראי שניהם כראי הסלסול התוניסאי, ולא זה וזה שיש בהם רעיון דומה כראי הסלסול התימני, ולא כל אלו כסלסול הטורקי, העירקי, הסורי וכו', ולאחרונה ישנו גם סלסול חדש - סלסול ים תיכוני. כל הסלסולים האלו הם בסך הכל המאפיינים החיצוניים של הסגנון, באמצעותם הרעיון המוסיקלי מוגש, ורגשות הביצוע באות לידי ביטוי, והטקסט מקבל את משמעותו הטונאלית, זהו.
הגיע הזמן שנפסיק להגדיר באופן כללי את המוסיקה המזרחית כ"משפחת הסלסולים" וזהו, צריכים להגדיר אותה כאמנות עמוקה ורחבה מני ים, שאלו הם חלק ממאפייניה.
אופן השימוש היצירתי באוקטבה, בשונה מהשימוש המערבי, משחקים לא צפויים, ודרמתיות שנעה בין הסדר הטוב לבין האלתור המומלץ בכל שלב, הטקסטים המרהיבים, כן גם של המוסיקה הערבית, שפת הפיוט בערבית יפהפייה ומעוררת השראה, הגדרת מצבי רוח, המחשת מערכות יחסים, סיפורי לבטים, פתגמי חיים, ושיגם ושיחם המתפייט של בני האדם, בדרך של רמז ומשלים, חידודי לשון, והגיגי דעת. הרעיון הווקאלי הערבי שהפוך מהרעיון הווקאלי המערבי, הקצב והמקצב, מקומה הנפשי והרגשי של המוסיקה, מועדי השימוש בה, ועולם התיאוריה והמונחים, הרחב והעמוק, כל אלו הם ראשי הפרקים בסיפור התוכן של תרבות "שירת המזרח".
לו ישכילו תולדותיה של המוסיקה המזרחית, כדוגמת הים תיכונית ודומיה, ולו יחפצו בהערכה מן השפה ולחוץ ופנימה, והכרה אמיתית ויציבה, כזו שאיננה תלויה בהמצאה תחרותית של גימיקים, ותלות בהדפסת חומרים חדשים לבקרים, לו ישכילו יקיימו בהם "ואל תטוש תורת אמך", התורה כולה, על כלליה פרטיה ודקדוקיה.
לא רק לסלסל, גם לשיר חכם, לא רק לומר מילים שלקוחות מעולם הרגשות, אלא גם לנסח אותם מעניין ונכון - ממקום אמיתי אל מקום אמיתי. להשקיע במלודיה, לתרבת את דחפי ההופעה שלנו ודחפי ההאזנה של הקהל, לא ממקום של התנשאות, אלא של העמקה והתרחבות, אהבה לדבר והתקדמות. אוכל טעים ושגרתי שוכחים, ובקושי מספרים עליו, ומאידך סיפורים טובים אף פעם לא שוכחים, ובכל הזדמנות מתאימה מספרים אותם, וכל פעם הם מהנים ומחכימים ומועילים כבתחילה.
זה לא אומר שכל בני האדם אהובים ומכובדים איש על רעהו, כל העמים נזהרים זה בכבודו של זה וכל התרבויות זוכות להכרה. זה בסך הכל אומר שכל היחסים השליליים לא יכולים להיות מופגנים, וקיפוח לא יכול להיות נוכח סתם ככה, וגזענות חייבת למצוא קטגוריות אחרות בכדי להתקיים - אז נמצאו עטיפות אחרות, אמצעי הזנחה מסוג נוצץ יותר, וחוסר סבלנות בדרך מעונבת. תגידו מה שתגידו, זו עליית שלב.
אחת התופעות שמעניין מאוד לחקור היא התופעה של מגפת הסלסולים במוסיקה. שנים על גבי שנים הגבולות בין הסגנונות השונים היו ברורים, וגם הקהלים היו מוגדרים, אט אט הסגנונות למדו אלו מאלו, והקהלים החלו להיות חופפים יחד בכמה סגנונות, ופתאום נהיה איזשהו סטייל של גזור הדבק.
לשיר שיר מסולסל ומזרחי בגישה ווקאלית מערבית לגמרי, או לקחת שירים באנגלית או שירים ישראליים, ולסלסל אותם מכל פינה, לבל ידח מהם מזרח, והאחרונה נפוצה יותר לאין ערוך.
אז מצד אחד קהל שמעט איבד את אוטנטיות השמיעה שלו (זה לא רע בהכרח), ומתלהב מכל דבר שנשמע לו מעט שונה, ומעט מגוון, ומצד שני קהל שמכיר צד אחד של המטבע ומתקשה שלא להפגין איזושהי הנאה, או לפחות הערכה, או לפחות הבנה, כי היום לא להתחבר, או לא לאהוב, או להפגין אנטי סגנון מסוים, זה כבר טיפשי וקטנוני, וגורם לתוצאה הפוכה, כי הרי כל אחד צריך להיות כל-יכול וכל-אוהב וכו'.
וכך תוכניות מוסיקה בזה אחר זה קמות להם, ונעלמות, והכל נע סביב חיפוש אחרי הדבר הבא, החדש, הכולל, המשביע לכל חי, מצד אחד מחפשים את הקול היפה, העוצמתי, או הנעים והעדין, עם יכולת הגשת טקסט מצויינת, ועם ערכי מוסף, או יכולות ווקאליות, או משחקי סלסולים שמצד אחד יבואו כמה שיותר, ומצד שני בלי להעיק על הלחן, אלו ועוד מהווים כלי חיפוש וזיהוי כוכבים בעידן הנוכחי.
והמוסיקה המזרחית יושבת לה בצד הדרך ושואלת "אם אמנות אני, איה כבודי", וכי המגדיר הבולט והדומיננטי של המוסיקה הזו הוא הסלסול?! כמובן שאופציית הסלסול הכרחית, ושימושית בכל שלב, אבל זה לא הרעיון.
פעם ישבתם לקרוא את הטקסטים של השירים המקוריים? פעם הבנתם כיצד יצאו לחנים כה עמוקים שיושבים על מפתח הלב והנשמה בכל עת מצוא? פעם שאלתם את עצמכם מדוע תקופת היצירתיות במוסיקה המזרחית אבדה לה, ובמקומה באה תקופת הצילום וההדפסה?
אם הייתי צריך להמשיל את הסלסול במוסיקה המזרחית, הייתי ממשיל אותו לטעם של שתייה חריפה.
ישנם סוגים רבים של משקאות אלכוהוליים, ולכל אחד טעם ייחודי, אך הטעם איננו הסיבה לכך ששותים אותם, הוא בסך הכל הסיבה לבחירת המשקה הספציפי שבאמצעותו האלכוהול יפעל את פעולתו, האלכוהול זה הנושא.
הסלסול שיש לו סגנונות רבים, והוא משתנה בכלליו ובאופן הגעתו לכדי ביטוי, לא ראי הסלסול המרוקאי כסלסול המצרי, ולא ראי שניהם כראי הסלסול התוניסאי, ולא זה וזה שיש בהם רעיון דומה כראי הסלסול התימני, ולא כל אלו כסלסול הטורקי, העירקי, הסורי וכו', ולאחרונה ישנו גם סלסול חדש - סלסול ים תיכוני. כל הסלסולים האלו הם בסך הכל המאפיינים החיצוניים של הסגנון, באמצעותם הרעיון המוסיקלי מוגש, ורגשות הביצוע באות לידי ביטוי, והטקסט מקבל את משמעותו הטונאלית, זהו.
הגיע הזמן שנפסיק להגדיר באופן כללי את המוסיקה המזרחית כ"משפחת הסלסולים" וזהו, צריכים להגדיר אותה כאמנות עמוקה ורחבה מני ים, שאלו הם חלק ממאפייניה.
אופן השימוש היצירתי באוקטבה, בשונה מהשימוש המערבי, משחקים לא צפויים, ודרמתיות שנעה בין הסדר הטוב לבין האלתור המומלץ בכל שלב, הטקסטים המרהיבים, כן גם של המוסיקה הערבית, שפת הפיוט בערבית יפהפייה ומעוררת השראה, הגדרת מצבי רוח, המחשת מערכות יחסים, סיפורי לבטים, פתגמי חיים, ושיגם ושיחם המתפייט של בני האדם, בדרך של רמז ומשלים, חידודי לשון, והגיגי דעת. הרעיון הווקאלי הערבי שהפוך מהרעיון הווקאלי המערבי, הקצב והמקצב, מקומה הנפשי והרגשי של המוסיקה, מועדי השימוש בה, ועולם התיאוריה והמונחים, הרחב והעמוק, כל אלו הם ראשי הפרקים בסיפור התוכן של תרבות "שירת המזרח".
לו ישכילו תולדותיה של המוסיקה המזרחית, כדוגמת הים תיכונית ודומיה, ולו יחפצו בהערכה מן השפה ולחוץ ופנימה, והכרה אמיתית ויציבה, כזו שאיננה תלויה בהמצאה תחרותית של גימיקים, ותלות בהדפסת חומרים חדשים לבקרים, לו ישכילו יקיימו בהם "ואל תטוש תורת אמך", התורה כולה, על כלליה פרטיה ודקדוקיה.
לא רק לסלסל, גם לשיר חכם, לא רק לומר מילים שלקוחות מעולם הרגשות, אלא גם לנסח אותם מעניין ונכון - ממקום אמיתי אל מקום אמיתי. להשקיע במלודיה, לתרבת את דחפי ההופעה שלנו ודחפי ההאזנה של הקהל, לא ממקום של התנשאות, אלא של העמקה והתרחבות, אהבה לדבר והתקדמות. אוכל טעים ושגרתי שוכחים, ובקושי מספרים עליו, ומאידך סיפורים טובים אף פעם לא שוכחים, ובכל הזדמנות מתאימה מספרים אותם, וכל פעם הם מהנים ומחכימים ומועילים כבתחילה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 13 תגובות