ט"ו סיון התשפ"ד
21.06.2024

ההסתבכות של נתניהו: מי מפסיד ומי מרויח?

מרבית סיעות הקואליציה נערכות לקראת הגרוע מכול, אבל הח"כים של יהדות התורה אופטימיים. מי חושש מבחירות חדשות ומי לא?

ההסתבכות של נתניהו: מי מפסיד ומי מרויח?
יעקב ריבלין צילום: באדיבות המצלם

פינת יקרת אחת יש בכנסת שבה זורח אורו של נתניהו כמו בימי טרום החקירות. יושבים בה ששה אישים רבי ניסיון פוליטי שכולם ללא יוצא מן הכלל בטוחים שראש הממשלה ייצא זך כבדולח מהחקירות נגדו, הממשלה לא תתפזר והבחירות, ב"ה וב"ש, יתקיימו במועדן ולא יום אחד קודם.

אם נתניהו היה ממעט קצת בביקוריו הליליים בבית פרקליטו יעקב ויינרוט, ומפנה יותר מזמנו היקר לפגישות איתם, הוא היה יוצא מעודד ובטוח הרבה יותר.

ראש וראשון לאופטימיים הוא ח"כ משה גפני שבראיונות השבוע שעבר הביע ביטחון מלא בהישרדותו של ראש הממשלה. דעתו לא השתנתה גם לאחר הפרסומים בסוף השבוע על הזמירות לשבת של ארנון מילצ'ן בחקירות המשטרה. ראש ממשלה לא נופל על כאלה דברים, הוא אומר לנו בביטחון מלא. מחרה מחזיק אחריו סגן השר מאיר פרוש, שעל סמך ניסיון משפחתי מצטבר של ארבעים שנה בכנסת, בטוח שביבי יוצא מזה.

כך גם סבורים הח"כים אשר ואייכלר, איש איש בסגנונו המיוחד. מקלב טיפ טיפה פחות בטוח, ואת דעתו של ליצמן אי אפשר היה לשמוע יען כי נעדר מישיבת הסיעה. אם לשפוט ממה ששמענו ממקורביו הצמודים, גם הוא לא באמת חושב שאת סל הבריאות של השנה הבאה יקבע מישהו אחר. אם אפשר היה לנקז את ים האופטימיות הזאת לתוך בקבוקים ולשווק אותה בחדרי ההמתנה של מחלקות ההוספיס בבתי החולים, הרבה מאוד דמעות מוקדמות היו נחסכות.

אז מה יודעים ח"כי היהדות שלא ידוע ליתר סיעות הקואליציה שבשקט בשקט נערכות לקראת הגרוע מכול? חוץ מהניסיון המצטבר של החברים, כנראה שיש כאן הוכחה ליעילותה של שיטת הדמיון המודרך. אם אי אפשר לשנות את המציאות, אפשר להביט עליה באור חיובי ולהשתחרר כך מהכאבים והלחצים שהיא נושאת עמה. גם כלפי העתיד אומרים שהראייה החיובית היא בעלת השפעה. תחשוב טוב, אמרו אדמו"רי חב"ד, יהיה טוב. אז שיהיה.

לתקווה הכללית של יהדות התורה החוששת מפני ממשלה חליפית גרועה מאוד, מצורפות גם החששות הפרטניות של כל אחד מהחברים. ח"כ אייכלר ממש לא צריך קרב נוסף מול דגל התורה על המקום השישי שלו. יעקב אשר ממש לא בטוח בפעם נוספת של קיום החוק הנורווגי (ולוואי והחוק ינוצל עד תום הקדנציה הנוכחית והוא לא יצטרך לחזור הביתה. יש צרות באופק הקרוב). מוזס לא בטוח בייצוג של ויז'ניץ בקדנציה הבאה (עוזרו של ליצמן, יענקי טסלר, נושף לו בעורף). מקלב חושש מתוכניות הרענון של חזו"א 5 לטובת נאמני הבית. גפני מודאג מהאופציה של אבדן ועדת הכספים וליצמן מהפרידה מתפקיד שר הבריאות ויקיר הקהל (לפחות עד התנכלויות התקשורת בתחקירים האחרונים).

היחיד שאין לו מה להפסיד הוא סגן השר פרוש, שכיסאו הנוכחי מרופד בזרים של קוצים. גפני הולך להיפגש עם מנכ"לית המשרד מלווה בכל יועציו ולא נכנס אפילו להגיד שלום לסגן השר החרדי היושב באותה קומה. גם מליצמן אין לו נחת. מאז שבנט החליט שהאח החדש שלו - במקום לפיד - הוא ליצמן, אין האחרון נזקק כלל ועיקר לשירותיו של סגן השר. כל זה אומר שהרצון של פרוש בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית הוא אלטרואיסטי בלבד. כלומר: המשך קיומה של ממשלת ימין שחושבת ברצינות על סיפוח מעלה אדומים. רק בממשלה כזאת הוא יכול להרים טלפון למשרד הביטחון ולשאול מדוע נפקד מקומה של ביתר עילית ממפת הפשרת הדירות ולקבל הבטחות. בממשלה הקודמת, ואולי גם בזו הבאה, לא היה לו את מי לשאול.

זמירות חדשות
למרבה הצער, דווקא נשוא האופטימיות של יהדות התורה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא מאמץ לעצמו את שיטות העידוד העצמי של אוהדיו החרדים. העובדה שהטריח את עצמו להגיע לביתו של עו"ד יעקב ויינרוט להתייעצות לילית דחופה, ולא הזמין אותו אליו לבית ברחוב בלפור (או לחילופין בקיסריה), מלמדת שמאחורי הזחיחות הרשמית יש פחד עמוק מאוד. רק בביתו הפרטי של עורך הדין היוקרתי יכול נתניהו לשפוך את אשר על ליבו ולקבל במלואה את תמונת המצב הקודרת.
בשבוע שעבר פרסמנו כאן הערכה על יכולת הנזק של חקירת ארנון מילצ'ן במשטרה. המעריך היה שר בכיר שעבר פרק בהלכות חקירה ומשטרה ויודע איך המערכת עובדת. הוא טען שנחקרים אמריקאיים אינם נוטים לשקר בחדרי החקירות. למיטב ניסיונו המר, נחקרים שאינם קשורים קשר הדוק לנחקר המרכזי (ואינם חוששים מחרמות ודין מוסר) נוטים להציל קודם כל את ראשם.

מהרגע שהם מבינים שלא מחפשים את ראשם אלא את הראש של הקודקוד הם פותחים את הפה ושופכים את הכול. גם אם יש בכך הפללה שלהם. גם אם זה לא מגיע להסכם של עד מדינה, הפרקליטות נוטה להניח להם ומתמקדת בחשוד המרכזי. אין חברים מול חומות הכלא המתקרבות - אמר בשעתו אחד מגדולי הסנגורים בארץ. וידע על מה הוא מדבר.

רבים מקוראי מדור זה טרם הספיקו לעיין בטור לפני שפורסמה הידיעה שאישרה את ההערכה משל הייתה נבואה. ביום שישי פרסם העיתונאי גידי וייץ ציטוטים מחדר החקירות שאם חצי מהם נכונים, נתניהו הוא ציפור שנפלה בתוך פח יוקשים. מילצ'ן לא רק פתח את הפה. הוא פצח במחרוזת של זמירות לשבת. במשך שעות ארוכות חשף, לכאורה ולפי הפרסומים, את שיטת העברת המתנות לנתניהו במשך קרוב לעשרים שנה. עוד מהימים שהוא היה שר אוצר בממשלת שרון.
אפרופו ימי האוצר העליזים. בסוף השבוע חשף העיתונאי אמנון אברמוביץ את סיפור המתנה החסרה של מילצ'ן לנתניהו. לדבריו שלח מילצ'ן סט תכשיטים מוזהב לגברת המלכותית אך מטעמי חסכון - גם מיליארדרים יודעים להתקמצן - הוא ויתר על הצמיד. כעבור מספר ימים הוא קיבל מסר מבעלה של האישה המאוכזבת בו נדרש להשלים את החסר. חוק ההתיישנות לא מאפשר העמדה לדין על הסיפור, אך הוא מחזק את הקייס המרכזי של תיק התביעה המתגבש: מימון אישי מכיסם של אחרים כדפוס חיים קבוע.

העדות של מילצ'ן, לפי הפרסום, לא הניחה מתנה אחת שלא נסקרה. הוא גם פירט את דרך העברת המתנות בצורה מפורטת ביותר. אם מתוך שכחה העלים פרט כל שהוא, השלימו אותו עובדי צוות התחזוקה שלו שביצעו את מסע הרכישות. אם גם הם שכחו משהו, נעזרו החוקרים בעדויות של נהגי ראש הממשלה.

התיק של נתניהו בפרשת המתנות נראה אפוא סגור לתפארה. בשבוע שעבר רמז המפכ"ל רוני אלשיך שלחוקרים יש בעצם את כל מה שדרוש. מה הניע אותו להצהרה זו שכל כולה כפיות טובה למי שמינה אותו? כל הסבר לכך אפשרי. כולל ההסבר שדובר השבוע במערכת הפוליטית, לפיו רוצה המפכ"ל להוכיח שהלחשושים סביב בחירתו לא היו נכונים. כלומר: הוא לא נבחר תמורת איזו הבנה שקטה לטיפול סלחני בפרשיות ראש הממשלה. למנדלבליט, שנכון לעכשיו עדיין שומר על ראשו של נתניהו כפיטם באתרוג מהודר ערב סוכות, אין כנראה את המניע הזה. טיפולו בפרשה הוא עדיין הכי רך ומתחשב שיכול להיות בנסיבות העניין.

מי ילחץ על הכפתור האדום
אם מנדלבליט לא יעשה את הבלתי יאומן ויחלץ את הראש של מרשו בתעלול משפטי מחוכם - כמו שעשו ויינשטיין לאביגדור ליברמן ומני מזוז לשרון בפרשת האי היווני - הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה היא עניין של זמן. בתחום הזמן דווקא יש למנדלבליט שליטה מוחלטת. גם כאשר חוקרי המשטרה יניחו על שולחנו את התוצרים המוגמרים שלהם, הוא יכול לבקש מהם השלמות חקירה נוספות בפרטים שנראים לו עמומים. כשהשלב הזה יסתיים והתיק המלא ינוח על שולחנו, אין תחימת זמן חוקית למועד בו עליו להחליט האם ומתי להגיש כתב אישום.

אבל למנדלבליט יש גם אחריות לאומית שאם לא ייזכר בה יהיו מי שיזכירו לו אותה. ראש ממשלה הממתין לכתב אישום, הוא ברווז צולע. גם אבו-עלי כמו נתניהו שמתפאר ביכולת חלוקת הקשב שלו ועמידה בלחצים, לא ממש מצוי במיטבו כאשר הוא ממתין בחרדה לגורלו. הממשלה לא יכולה לקבל החלטות קשות בתקופה של המתנה, והקואליציה מתחילה להשמיע חרחורים לא נעימים. כל היועצים המשפטיים שקדמו למנדלבליט לא עינו את דינה של המדינה, ופרסמו את חוות הדעת שלהם, לסגירה או הגשת כתב אישום, בתוך מספר חודשים. ראש ממשלה הוא לא שר הפנים או יו"ר אופוזיציה שעניינם יכול לחכות עד בוש. דעת הקהל תדרוש תשובות מהירות לכאן או לכאן, וגם בג"ץ עשוי להתערב.

כל ההנחות והמידע האמור מתכנסים לקראת פרק זמן משוער של ששה חודשים. כשלושה מתוכם להשלמת חקירה ועוד שלושה לבחינה משפטית של היועץ ופרקליטות המדינה. בהקשר לאחרונים יש לזכור שהם מכירים את חומרי החקירות לפני ולפנים. והם גם יודעים להדליף. מנדלבליט שמכיר את נפש בהמותיו יחשוב אפוא פעמיים לפני שהוא מחליט לסגור את התיק, אם החומרים בו מוצקים כפי שהם נראים כעת.

השלב הבא, בהנחה שיהיה כזה, הוא המותחן הבלשי של המערכת הפוליטית. החוק היבש מפלה באופן ברור בין ראש ממשלה לשר או ראש עיר, שצריכים להתפטר מתפקידם כאשר מוגש נגדם כתב אישום. ההפליה נובעת משיקול בהחלט הגיוני. התפטרות של שר או ראש עיר משפיעה עליו בלבד. התפטרות של ראש ממשלה היא בעצם פירוק הממשלה והליכה לבחירות חדשות. תיאורטית יכול נתניהו להמשיך לכהן עד שבית המשפט יפסוק את דינו, לאחר משפט שלא יכול להסתיים פחות משנה עד שנתיים.
מבחינה מעשית וציבורית זה נראה תסריט דמיוני. עם כל התקדימים שנתניהו קבע לעצמו, ועם כל מנות החוצפה שהוא נכון בהן, קשה לראות אותו מתייצב ביום ראשון בבוקר לישיבת הממשלה ולמחרת בבית המשפט. יש גבול לחרפה ולביזיון. אם לשרה וליאיר רודפי התענוגות אין גבולות, לנתניהו כנראה שעדיין יש. וגם אם אין לו עדיין, הוא לא שליט יחיד כמו ארדואן או פוטין. יש לו שותפים קואליציוניים שחושבים על העתיד הקרוב שלהם בבחירות הבאות. לש"ס וישראל ביתנו רדופות החקירות והמשפטים, אין אולי בעיה לכהן תחת ראש ממשלה עם כתב אישום. גם נפתלי בנט הצהיר לאחרונה שלא שולחים ראש ממשלה הביתה רק בגלל כמה סיגרים, אבל כאשר תיחשף שיטת המתנות במלואה, לא ברור שהוא יחזור על ההצהרה המבישה.

לפי חוקי הפיסיקה, לחץ המופעל על גוף מסוים תמיד מתמקד בנקודת החיבור החלשה ביותר שלו. מבין כל מרכיבי הקואליציה, כחלון הוא הציר הכי פחות הומוגני. יש לו מחויבות ציבורית לערכי שלטון ומשפט (הוא החסם הקבוע לחוקים עוקפי בג"ץ בקואליציה); יש לו ציבור מחוגי המרכז שטרם נואשו משלטון החוק, ויש לו הכי הרבה מה להפסיד בבחירות הבאות, אם ימשיך לכהן תחת ראש ממשלה שמצפצף על ההגינות הציבורית ונאחז בקרנות המזבח.

מבחינת ש"ס וישראל ביתנו והציבור שהן מייצגות, נתניהו יכול לנהל את הממשלה גם מתוך ביתן עשרים ושמונה במעשיהו. הבוחרים של כחלון נוטים אמנם יותר ימינה, אך הם לא החבר'ה של לה-פמיליה. חצי שנה תחת ראש ממשלה עם כתב אישום, וכחלון נמחק בבחירות הבאות. גם עם ירידה במחיר הדירות - תופעה שמתחילה להסתמן לאחרונה.

מי שכח את הציבור החרדי
יומיים לפני ההצהרה הנשיאותית של נתניהו וליברמן על הפשרת אלפיים וחמש מאות יח"ד בשטחים, ביקר ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין במשרד השיכון בירושלים. פקיד מקורב אחד הרשה לו להציץ ברשימת היישובים בהם עומדת להתבצע הפשרת הדירות. ליד השם ביתר עילית הוא מצא שם את המספר בר המזל של שבע מאות וחמישים דירות. רובינשטיין לא ידע את נפשו מרוב שמחה. לא רק בגלל רווחת הציבור החרדי הזקוק לדירות כמו חמצן לחולה אסטמה בזמן התקף, אלא גם בשל אגרות הפיתוח וההיטלים שמניב כל בניין חדש בעירו. עיר בלי בנייה היא כמו גוף בלי נשמה.
דא עקא שהשמחה הייתה קצרת מועד. ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן פורסמה הרשימה המלאה והיא הייתה שונה לחלוטין. הרוב המוחלט של הדירות המופשרות נותב לערים שליכוד ולישראל ביתנו יש בהן עניין רב. במיוחד לעיר אריאל שקיבלה תשע מאות ותשע עשרה דירות. כל היתר, ובתוכן ביתר עילית, קיבלו פירורים בלבד. בחלקם של הביתרים נפלו רק תשעים ושבע יחידות דיור מופשרות לבנייה.

גם ראשי יו"ש הופתעו מהרשימה. בימי ממשלת לפיד, בנט, אורי אריאל וזמביש הנודע, הם הורגלו שמרבית הבנייה המופשרת מפעם לפעם מנותבת להתנחלויות המבודדות. בתפיסה של מועצת יו"ש הגושים הגדולים הם חלק ממדינת ישראל דה פקטו. המלחמה שלהם היא על ההכרה בהתנחלויות המבודדות. הן אלה שיעמדו במועד כלשהו ותחת ממשלה אחרת במוקד הדיונים המדיניים עם הפלסטינים כמועמדות ודאיות לפינוי. כל דירה שם הופכת את הפינוי ליותר ויותר בלתי אפשרי.
ופתאום מגיע שר ביטחון שחושב אחרת. ליברמן שגר בעצמו בהתנחלות שמחוץ לגושים אומר זה מכבר, שההתעקשות לבנות שם היא אבן נגף. לטענתו של ליברמן ניתן היה להגיע להסכם עם האמריקאים, גם בתקופת ממשל אובמה, על הקפאה בישובים שנמצאים בעומק השטח הפלסטיני, ולקבל בתמורה הסכמה שקטה לבנייה מאסיבית בירושלים וגושי ההתיישבות הגדולים. נתניהו והמתנחלים דחו את הצעתו של ליברמן, כל אחד מסיבותיו שלו. נתניהו לא מסוגל להודות רשמית שהוא מקפיא את הבנייה, למרות שהוא עושה זאת בפועל. הבית היהודי המייצג את המתנחלים לא הסכים מהסיבה האמורה לעיל.

בשבתו על כס שר הביטחון ובשיתוף פעולה עם כחלון וגלנט, ביצע ליברמן לראשונה את מדיניותו המוצהרת. הוא שחרר דירות לגושים הגדולים וכמעט אפס ליישובים המבודדים. אגב, מתוך אלפיים וחמש מאות הדירות שאושרו, ייבנו בפועל בזמן הנראה לעין אלף ומאתיים בלבד. כל היתר, זה קידום הליכי בנייה שאפשר לתקוע מחדש בכל רגע נתון (עיין ערך הבנייה ברמת שלמה שבכל פעם מקדמים אותה בהליך אחד, תוקעים אותה בשני ההליכים הבאים).

גם אלף דירות זו מנה שיש להתכבד בה. מאז הקפאת הבנייה הראשונה בימי אולמרט טרם שוחררה מאסה שכזאת בבת אחת. אממה שגם כאן זכו מתיישבי יו"ש החילונים והד"לים לרוב המוחלט של העוגה. לחרדים שחררו כמאה ושישים דירות בעיירת הרפאים הנקראת עמנואל (לפני מספר שנים ביקרנו שם ולא מצאנו משפחה אחת שלא מוכנה להתפנות במיידית תמורת פיצוי סביר), עוד מאה בגבעת זאב ועוד כתשעים ושבע בביתר עילית. באופן פרופורציונלי זה אפילו לא לעג לרש.
האם מדובר בהמשך מדיניות הקיפוח של החרדים, או שסתם כך הם מחוץ לתודעה כאשר מדובר בנושאים שאינם תקציבים לישיבות או מוסדות? כנראה שמישהו במשרד הביטחון העריך כך ולפיכך גרע מההקצאה שתוכננה להם מראש.

עם פרסום ההודעה, שוחח שר הפנים עם ידידו לשעבר אביגדור ליברמן ושמע ממנו כיצד התבשלה ההחלטה. לדברי דרעי, שח לו הנ"ל שקיבל מידע מעוזריו ויועציו לענייני התיישבות - כולם עם כיפות סרוגות כמובן - אלה סיפרו לו שביתר-עילית קיבלה מנות נאות בכל ההפשרות הקודמות, והגיע הזמן גם לתת לאחרות. הטעו אותך, כך דרעי. הערים החרדיות הופלו תמיד על ידי אריאל וזמביש, שניתבו את ההפשרות ליישובים שהם חפצים ביקרם.

בסיכומה של הפגישה הוחלט שלא לתקן במיידית את רשימת ההפשרות. גם כדי לא להרגיז את הבית היהודי וגם כדי לא למתוח יתר על המידה את יכולת הסיבולת של הממשל האמריקאי החדש, שכבר הספיק לסגת מתוכנית העברת השגרירות לירושלים. כלומר: לא בדיוק חובבי ציון כמו שנתניהו מנסה לספר לנו.

ההחלטה הייתה להותיר את ההחלטה על תילה ולחכות להזדמנות קרובה אחרת שבמסגרתה יקבלו החרדים פיצוי על האפליה הזועקת. בעיריית ביתר-עילית כבר מדברים על כשלוש מאות יח"ד שיופשרו בזמן הקרוב. אם לא תהיה פנייה דחופה של יועצי טראמפ להקפאה עד שהשליח המיוחד למזרח התיכון ייפגש עם כל הצדדים - יש סיכוי טוב שזה יקרה. מה שצריך להדאיג הוא שבתפיסה של נתניהו וליברמן - ושלא יספרו לנו על הטעיות - חרדים הם עדיין שותפים סוג ב'. כך מרשה לעצמו האחרון להשתלח בהם מעל כל במה אפשרית, וכך הוא נענה קודם כול לצרכי ההתיישבות של זרמים אחרים, ורק בדיעבד ולאחר איומים, הוא מפצה אותם בצ'קים דחויים.
יעקב ריבלין ביבי נתניהו שר הפנים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד