הילולת הבבא סאלי: ראש לכל הילולה // רשמים
רפי נתיב היה אמש בהילולת הענק לזכרו של סידנא בבא סאלי זיע"א בנתיבות, וחזר כדי לספר על המראות ועל התחושות, ולהסביר מדוע דווקא ההילולא הזו היא ראש לכל ההילולות - ולא ל"ג בעומר במירון • ויש גם הזמנה לגזענים על "משטחי הקברים"
הבבא סאלי
ד' בשבט הוא ראש השנה להילולות.
עד אמש גם אני הייתי מאלה שחשבו כי ראש השנה להילולות הלא הוא ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י זיע"א. אבל כעת, לאחר שהייתי גם בציונו של רשב"י ביום ההילולא וגם בציונו של הבבא סאלי ביום ההילולא, אני יכול לומר בפה מלא: ראש השנה להילולות הוא יום ההילולא של סידנא בבא סאלי.
זה לא עניין של חשיבות או כבוד, פופולאריות או איכות, וגם לא של מה קדם למה, אלא של תופעה. אך קודם שאחטט בפרטיה, אגדיר את המונח ראש השנה.
ראש השנה זהו כינוי לזמן המהווה קודקוד בראש מערכת מסוימת של ספירת שנים, של מה שנגזר על האדם בחייו, של מלכים, של יובלות, של אילנות. זהו לא יום השיא של הנושא אותו הם מייצגים, זה לא חייב להיות היום הטוב ביותר או המלבלב ביותר בשנה, אבל זהו סוג של יום הדין לנושא המדובר.
התופעה של ימי שנה, ימי זיכרון, אזכרות, הילולות וכדו', איננה תופעה של מאה השנים האחרונות, שהרי היא נמצאת ברזומה של ההיסטוריה אלפי שנים כבר, מאז יהושע שהלך להתפלל על קברי אבות, דרך גדולי ישראל שהיו משתטחים על קברי הצדיקים מהדורות שקדמו להם, ועד ימינו אנו עם כל המנהגים האלו שנצבעו בצבעים עדכניים - מה שקורה במירון בל"ג בעומר, על קברי צדיקים והאבות במשך כל ימות השנה, כמו באומן בראש השנה, ובקברי האבות בחברון בחול המועד.
מה שמפליא זה שישנם קברות צדיקים שתאריכים מסוימים בשנה שיוחדו להם כזמן סגולה וישועה, הצליחו לנצח איכותית וכמותית את תאריכי הפטירה של אותם הקבורים שם. דבר נוסף שכדאי לשים לב אליו, הוא שלב המהפך שמתרחש בין השנים הסמוכות לפטירה שמאופיינים בעצב אבל וזיכרון, וככל שמתרחק הזמן המאפיינים פושטים צורה ולובשים אחרת - כזו של הילולא: חגיגת זכרו של הצדיק, ודביקות של אהבה במורשתו.
כמובן שזהו בדיוק השילוב הזה שבין "פטירת צדיקים טוב להם, ורע לעולם" - הקב"ה שש בבא אליו נפש צדיק, והצדיק מבחינתו מגיע אל המנוחה ואל הנחלה לקראת ההנאה מהטרקלין עליו הוא טרח בפרוזדור.
אבל העולם, העולם חסר. העולם מבכה את היעדרות נוכחות הצדיק, זו שמשפיעה גשמית ורוחנית על העולם, טבעית ורעיונית על העולם. ואחרי שעובר הזמן, הכאב נשכח, ובמקומו נשאר רק הרושם הטוב, חידושיו, סגולותיו וזכרו החיובי של הצדיק, מה שהופך את תאריך הפטירה לזמן של הזדהות חיובית עם הצדיק. ובנוסף, גם קצת הסתפקות במועט שנשאר, והוא התפילה על ציונו לפני ה', ותחינה שהצדיק יהיה מליץ יושר.
העניינים ההלכתיים, הסגולות, המנהגים ושינויי ההליכות בין הקהלים השונים, מפורסמים וכתובים עלי כל עלון המתפרסם בסמיכות לתאריכי הפטירה השונים. אז למה בעצם ההילולא של הבבא סאלי היא ראש השנה להילולות?
בשונה מכל ההילולות האחרות, שתמצא בהם אנשים שמשננים את תורתו של הצדיק, מאמצים את סגולותיו, קוראים את ספריו, מספרים בשבחיו, פה לא תמצא (ברמת התופעה), אלא אנשים שעולים לקברו להתפלל.
כמובן שמעלים את חידושיו, מספרים על הניסים שחולל, ושחים אודות קדושתו - אבל זה לא העיקר. מה שקורה בקבר הבבא סאלי בנתיבות בד' בשבט, זהו השלב התודעתי הראשוני והעמוק ביותר של הגעה להילולא: לכבודו של הצדיק. העניין המרכזי הוא כבודו של הצדיק. שיא תופעת הכבוד הזו לצדיק, שהיא הבסיס לזכרו הטוב, מתרחשת מאז אמש ועד הרגעים הללו בקברו של הבבא סאלי.
הגעתי בשעות הערב ושהיתי זמן ארוך, ראיתי את כל סוגי בני האדם, ממש את כל הסוגים, אפילו דוכן של חב"ד שמגייס נפשות אל התנועה היה שם (הם פחות בקטע של יארצייט). רוב האנשים שראיתי, לא היו בתוך הציון, שהיה די משוחרר (אמנם אנשים רבים המתינו להיכנס, אך זמן ההמתנה לא ארך יותר מ-10 דק', ובחכמה פעלו כוחות הביטחון, שוויסתו את הליך הכניסה והיציאה למתחם). רוב האנשים חגגו, שרו, שוחחו, נהנו והסתובבו בין עשרות הדוכנים, הקשיבו לפייטני-אורח, נתנו צדקה לעניי הצמתים בדרך אל הציון, והגיעו כי זה המנהג, ובגלל שזה כל העניין - להגיע היום לבבא סאלי. להיות חלק.
הדבר הזה הפך את התופעה לקסומה יותר, לטעימה ומעשירה רוחנית וחברתית פי כמה יותר מכל הילולא אחרת שמעסיקה את הבאים בתוכן ישיר, ולאו דווקא בתוכן עקיף, המעיד על החיבורים הפנימיים שיש בין בחור שלומד בפוניבז' לבין הצורך להיות נוכח במקום כזה בעת הזו, או אישה שגרה בקפריסין, שמחייגת לכל מכריה ומבקשת "אם אתם שם, תזכירו את שמי".
היו כאלו שבזו למשתטחי הקברים ומנשקי הקמעות, אך לו היו מגיעים וחווים את החוויה הזו שהייתה פעם נחלת העדה המרוקאית, ונגנבה ממנה בחטף אל הציבוריות הישראלית המשוועת לחגים וזמני הילולא - כקודמו "חג המימונה" - לו היו מגיעים, מסתובבים, מריחים, חשים, מדברים עם הסובבים, ונותנים לעצמם להיות חלק מתופעות מבורכות מהסוג הזה בכל היבט, רוחני וגשמי, אזי הבוז היה מתחלף באהבה, וההתנשאות הייתה הופכת לחיבור והבנה.
"ששון לבי המה, בזוכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו.
נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גידלם"
(מתוך הפיוט שכתב סידנא בבא סאלי ע"ה, "יודו לך רעיוני").
עד אמש גם אני הייתי מאלה שחשבו כי ראש השנה להילולות הלא הוא ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י זיע"א. אבל כעת, לאחר שהייתי גם בציונו של רשב"י ביום ההילולא וגם בציונו של הבבא סאלי ביום ההילולא, אני יכול לומר בפה מלא: ראש השנה להילולות הוא יום ההילולא של סידנא בבא סאלי.
זה לא עניין של חשיבות או כבוד, פופולאריות או איכות, וגם לא של מה קדם למה, אלא של תופעה. אך קודם שאחטט בפרטיה, אגדיר את המונח ראש השנה.
ראש השנה זהו כינוי לזמן המהווה קודקוד בראש מערכת מסוימת של ספירת שנים, של מה שנגזר על האדם בחייו, של מלכים, של יובלות, של אילנות. זהו לא יום השיא של הנושא אותו הם מייצגים, זה לא חייב להיות היום הטוב ביותר או המלבלב ביותר בשנה, אבל זהו סוג של יום הדין לנושא המדובר.
התופעה של ימי שנה, ימי זיכרון, אזכרות, הילולות וכדו', איננה תופעה של מאה השנים האחרונות, שהרי היא נמצאת ברזומה של ההיסטוריה אלפי שנים כבר, מאז יהושע שהלך להתפלל על קברי אבות, דרך גדולי ישראל שהיו משתטחים על קברי הצדיקים מהדורות שקדמו להם, ועד ימינו אנו עם כל המנהגים האלו שנצבעו בצבעים עדכניים - מה שקורה במירון בל"ג בעומר, על קברי צדיקים והאבות במשך כל ימות השנה, כמו באומן בראש השנה, ובקברי האבות בחברון בחול המועד.
מה שמפליא זה שישנם קברות צדיקים שתאריכים מסוימים בשנה שיוחדו להם כזמן סגולה וישועה, הצליחו לנצח איכותית וכמותית את תאריכי הפטירה של אותם הקבורים שם. דבר נוסף שכדאי לשים לב אליו, הוא שלב המהפך שמתרחש בין השנים הסמוכות לפטירה שמאופיינים בעצב אבל וזיכרון, וככל שמתרחק הזמן המאפיינים פושטים צורה ולובשים אחרת - כזו של הילולא: חגיגת זכרו של הצדיק, ודביקות של אהבה במורשתו.
כמובן שזהו בדיוק השילוב הזה שבין "פטירת צדיקים טוב להם, ורע לעולם" - הקב"ה שש בבא אליו נפש צדיק, והצדיק מבחינתו מגיע אל המנוחה ואל הנחלה לקראת ההנאה מהטרקלין עליו הוא טרח בפרוזדור.
אבל העולם, העולם חסר. העולם מבכה את היעדרות נוכחות הצדיק, זו שמשפיעה גשמית ורוחנית על העולם, טבעית ורעיונית על העולם. ואחרי שעובר הזמן, הכאב נשכח, ובמקומו נשאר רק הרושם הטוב, חידושיו, סגולותיו וזכרו החיובי של הצדיק, מה שהופך את תאריך הפטירה לזמן של הזדהות חיובית עם הצדיק. ובנוסף, גם קצת הסתפקות במועט שנשאר, והוא התפילה על ציונו לפני ה', ותחינה שהצדיק יהיה מליץ יושר.
העניינים ההלכתיים, הסגולות, המנהגים ושינויי ההליכות בין הקהלים השונים, מפורסמים וכתובים עלי כל עלון המתפרסם בסמיכות לתאריכי הפטירה השונים. אז למה בעצם ההילולא של הבבא סאלי היא ראש השנה להילולות?
בשונה מכל ההילולות האחרות, שתמצא בהם אנשים שמשננים את תורתו של הצדיק, מאמצים את סגולותיו, קוראים את ספריו, מספרים בשבחיו, פה לא תמצא (ברמת התופעה), אלא אנשים שעולים לקברו להתפלל.
כמובן שמעלים את חידושיו, מספרים על הניסים שחולל, ושחים אודות קדושתו - אבל זה לא העיקר. מה שקורה בקבר הבבא סאלי בנתיבות בד' בשבט, זהו השלב התודעתי הראשוני והעמוק ביותר של הגעה להילולא: לכבודו של הצדיק. העניין המרכזי הוא כבודו של הצדיק. שיא תופעת הכבוד הזו לצדיק, שהיא הבסיס לזכרו הטוב, מתרחשת מאז אמש ועד הרגעים הללו בקברו של הבבא סאלי.
הגעתי בשעות הערב ושהיתי זמן ארוך, ראיתי את כל סוגי בני האדם, ממש את כל הסוגים, אפילו דוכן של חב"ד שמגייס נפשות אל התנועה היה שם (הם פחות בקטע של יארצייט). רוב האנשים שראיתי, לא היו בתוך הציון, שהיה די משוחרר (אמנם אנשים רבים המתינו להיכנס, אך זמן ההמתנה לא ארך יותר מ-10 דק', ובחכמה פעלו כוחות הביטחון, שוויסתו את הליך הכניסה והיציאה למתחם). רוב האנשים חגגו, שרו, שוחחו, נהנו והסתובבו בין עשרות הדוכנים, הקשיבו לפייטני-אורח, נתנו צדקה לעניי הצמתים בדרך אל הציון, והגיעו כי זה המנהג, ובגלל שזה כל העניין - להגיע היום לבבא סאלי. להיות חלק.
הדבר הזה הפך את התופעה לקסומה יותר, לטעימה ומעשירה רוחנית וחברתית פי כמה יותר מכל הילולא אחרת שמעסיקה את הבאים בתוכן ישיר, ולאו דווקא בתוכן עקיף, המעיד על החיבורים הפנימיים שיש בין בחור שלומד בפוניבז' לבין הצורך להיות נוכח במקום כזה בעת הזו, או אישה שגרה בקפריסין, שמחייגת לכל מכריה ומבקשת "אם אתם שם, תזכירו את שמי".
היו כאלו שבזו למשתטחי הקברים ומנשקי הקמעות, אך לו היו מגיעים וחווים את החוויה הזו שהייתה פעם נחלת העדה המרוקאית, ונגנבה ממנה בחטף אל הציבוריות הישראלית המשוועת לחגים וזמני הילולא - כקודמו "חג המימונה" - לו היו מגיעים, מסתובבים, מריחים, חשים, מדברים עם הסובבים, ונותנים לעצמם להיות חלק מתופעות מבורכות מהסוג הזה בכל היבט, רוחני וגשמי, אזי הבוז היה מתחלף באהבה, וההתנשאות הייתה הופכת לחיבור והבנה.
"ששון לבי המה, בזוכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו.
נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גידלם"
(מתוך הפיוט שכתב סידנא בבא סאלי ע"ה, "יודו לך רעיוני").
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 19 תגובות