ט"ז סיון התשפ"ד
22.06.2024

התרגיל שפתר את תיק מקסיקו

המקסיקני הבין שמרמים אותו אך גם לו היה חשוב למנוע תקריות אנטישמיות • התרגיל שיישא את ההדורים בין ישראל למקסיקו • טורו של יעקב ריבלין

התרגיל שפתר את תיק מקסיקו
יעקב ריבלין צילום: באדיבות המצלם

ארבעה אנשים אחראיים ניסו השבוע לפעול בניגוד לכלל האומר שאבן שטיפש אחד זרק לבור - עשרה חכמים לא יצליחו להוציא. הטיפש במקרה זה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, יהודי עם איי.קיו. של מאה וארבעים שהשתבש בחלקו בגלל מסכת החקירות והצרות שהוא עובר. האנשים האחראיים הם נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיא מקסיקו אנריקה פנייה נייטו, שר הפנים אריה דרעי, ואיש העסקים הישראלי אבישי נריה. נכון לעכשיו נראה שהם הצליחו. אם כי הגחלים עדיין לוחשות ותיתכן התפרצות נוספת.

והכול בגלל מסר אחד קטן. ביום שישי שעבר, לאחר שלוש שעות רצופות של חקירה בפרשת השיחות שלו עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס. ישב נתניהו וחשב, כנראה, מה לעשות כדי שמהדורות סוף השבוע לא יעסקו שוב בו ובחקירותיו. הטקטיקה שלו במקרים כאלו ידועה. הוא יוזם נושא מסעיר חדש שמנקז אליו את הכותרות. בלשון לועז קוראים לזה ספין.
ובכל מה שקשור לספינים, נתניהו אלוף העולם. גם הפעם זה הצליח לו. הגילויים על תיק 3000 (פרשת הצוללות בגרמניה) הופיעו גם הופיעו, אבל הכותרות עסקו יותר במסר אחד שהוא הוציא בשעות אחר הצהריים של יום שישי. במסר חלק נתניהו מחמאות לטראמפ על ההחלטה לבנות חומה בגבול ארה"ב מקסיקו והזכיר שהחומה שהוא יזם ובנה בגבול ישראל-מצרים עזרה להפחית את מספר המסתננים.

כל הפרשנים היו מאוחדים בדעתם שהחנופה לטראמפ הנמצא כעת במתקפה פנים אמריקאית חריפה על התנהלותו הגזענית, תועיל לנתניהו מאוד לקראת הביקור הצפוי שלו בוושינגטון בעוד שבועיים.
אבל ספינים, ובמיוחד אלה שנשלפים בעת מצוקה, הם כמו פחמימות ריקות. הם ממלאים את הבטן לשעה קלה שלאחריה הרעב חוזר כשהיה. במקרים הגרועים יותר, כמו בפרשת המסר האנטי מקסיקני, הם מתגלים כמזון מקולקל הגורם להרעלות. התסמינים מתגלים כעבור יום או יומיים לכל המאוחר. נתניהו הרגיש אותם רק בישיבת ראשי הקואליציה שהתקיימה מיד לאחר סיום ישיבת הממשלה.

את עווית המעיים הראשונה הוא קיבל בעקבות דבריו של השר דרעי. זה סיפר לו שמאז המסר ביום שישי החלו תקריות אנטישמיות חריפות במקסיקו. עד למסר המטופש הזה נהנו יהודי מקסיקו מפריווילגיה שכמותה טרם ידעו קהילות יהודית אחרות בשלושת חלקיה של היבשת האמריקאית, צפון, דרום ומרכז: אפס תקריות אנטישמיות. גם במזרח אסיה אין אנטישמיות, אבל אין גם כמעט קהילות יהודיות של ממש. במקסיקו החלו לקלוט יהודים כבר בראשית המאה שעברה, והסוחרים הממולחים של חאלב ודמשק תופסים מקום מרכזי בכלכלה המקומית. בדרך כלל הצלחה יהודית גוררת בעקבותיה גילויים אנטישמיים, אבל בני התערובת של האינדיאנים והמהגרים הספרדים של מקסיקו לא הכירו את המושג הזה. עד המסר הנוכחי.

דרעי תיאר את האווירה הסוערת בתקשורת המקסיקנית, את האיומים שהחלו ראשי הקהילות לקבל, וביקש מנתניהו להתנצל. במצבו הנוכחי הרעוע, הדבר האחרון שנתניהו יכול להרשות לעצמו זה להודות בטעות. אבל מה עושים עם התקרית הדיפלומטית שהולכת וצוברת תאוצה? מאשימים את התקשורת השמאלנית. בישיבת סיעת הליכוד שהתקיימה למחרת, טען נתניהו שאין כל בעיה ביחסי ישראל-מקסיקו, וכל הפרשה היא ניפוח של התקשורת הזוממת להפיל אותו במהפכה שלטונית. לא פחות ולא יותר.

במקסיקו הרחוקה לא שמעו כנראה על התקשורת הישראלית ומזימותיה. המסר כשלעצמו הוציא אותם מדעתם. במיוחד לאחר שטראמפ פרסם אותו לעשרות מיליוני האוהדים שלו. אם הייתה כאן מזימה, הם ראו אותה דווקא בהקשר הזה. לדעתם, נתניהו וטראמפ היו מתואמים בסיפור מתחילתו ועד סופו. טראמפ היה זקוק לגיבוי של נתניהו מול הביקורת שנמתחת עליו גם מחוגי המפלגה הרפובליקנית - שם נתניהו הוא בעל מעמד של 'גורו' - ונתניהו שמח לעזור לו לקראת הביקור. היכן החלק של התקשרות הישראלית בסיפור? לא היה ולא יהיה. אחד הסימנים לנפילתו של מנהיג הוא אבדן הקשר עם המציאות. אצל נתניהו זה כבר הסימן השלישי.

הדבר היחיד שדרעי הצליח לחלץ מנתניהו היה הסכמה שהוא, כשר בקבינט הישראלי, יכתוב בשמו שלא הייתה כל כוונה לפגוע בעם המקסיקני אלא לשבח את רעיון הקמת הגדר הישראלית בגבול המצרי. דרעי ניסח זאת בקצרה, ואת התרגום לספרדית עשה איש העסקים הישראלי חיים כהן הנמצא דרך קבע על קו נתב"ג-מקסיקו סיטי. המסר תפס כותרות בארץ הסומבררו, אבל הזעם הציבורי שם לא שכח.

בשלב זה נכנס לתמונה קונסול הכבוד של מקסיקו בישראל, המיליונר הבני-ברקי אבישי נריה. הוא הבין שמנתניהו וממשלתו לא ייצא דבר, ורק התערבות של נשיא המדינה ראובן ריבלין תעזור. הוא גייס מכתב של ראשי הקהילות היהודית במקסיקו לריבלין והחל לפעול לקיום שיחה בין שני הנשיאים (אגב, אחיו של אבישי נריה, ד"ר חיים נריה, הוא יועץ תוכן בלשכתו של ריבלין. בלשכה טוענים שההקשר הוא מקרי והשיחה הייתה מתקיימת בכל מקרה. וצריך עיון).

בכל מקרה, ריבלין היה שוב המבוגר האחראי שמנקה אחרי הילד השובב. ריבלין שכבר נכווה ברותחין כאשר הואשם בהתערבות בענייני החוץ של ישראל לא היה נכנס לסיפור, גם עם הפניות של המקסיקנים, אלמלא המסרים שקיבל מהחוגים המקצועיים במשרד החוץ. שם צפו בדאגה בהתערערות היחסים עם אחת מבעלות הברית הוותיקות של ישראל ביבשת. יש לציין בהקשר לכך שלאחר החלטת מועצת הביטחון נגד ההתנחלויות הייתה זו מקסיקו שהגישה את הבקשה להצבעה חוזרת. חבל להפסיד סתם כך ידידה טובה בגלל איזה מסר מיותר - אמרו הגורמים המקצועיים במשרד לאנשי לשכתו של ריבלין.

השיחה התקיימה ביום שלישי בערב והייתה חמימה באופן מופגן. ניכר היה שהנשיא המקסיקני רוצה לשים את הפרשה מאחוריו אבל הוא מתקשה לעשות זאת מול דעת הקהל הזועמת. הוא עצמו סובל ממנה קשות (אם כי הוא לא מאשים אותה בשמאלנות או משהו כזה) ולפי הסקרים האחרונים נהנה משנים עשר אחוזי תמיכה בלבד. סיום נאות של הפרשה יוסיף לו אולי כמה אחוזים לרפואה.

המקסיקני פתח את השיחה בתיאור הנזק הפנים מקסיקני שגרם המסר המיותר. "הקהילה היהודית היא בשר מבשרה של מקסיקו והיא חשובה לנו מאוד. בעקבות המסר החלנו לראות תופעות שלא היו בעבר. מאוד חשוב לנו לתת לציבור שלנו הסבר מגורם בעל משקל כמו נשיא מדינת ישראל שבאמת לא הייתה כוונה לפגוע ברגשות הציבור המקסיקני", אמר הנשיא המקסיקני.

איך זה שמסר אחד מסוגל להוציא מהכלים אומה שלמה? גם כאן היה למקסיקני הסבר שאי אפשר שלא להבין אותו. "אנחנו כעת במצב מאוד מתוח עם הנשיא האמריקאי שרוצה לפתוח איתנו במלחמת סחר. ניסיתי קצת להרגיע את הרוחות איתו ואז הוא מודיע על הקמת הגדר. כלפי מי מקימים גדר? נגד גנבים ופושעים שלא רוצים שייכנסו. מאוד נפגענו מכך, ופתאום בא ראש הממשלה הישראלי וגם הוא מזדהה עם הקמת הגדר".

ריבלין ידע בדיוק למה נתניהו התכוון במסר הזה. אבל כדי להרגיע את דעת הקהל הרוגשת, היה צורך בהסבר ממלכתי רשמי שיוציא את העוקץ. ריבלין סתם את האף - הוא הרי מכיר את השקרים של עמיתו הוותיק - והסביר שראש הממשלה לא חשב לרגע להשוות בין מצבה הביטחוני של ישראל והצרכים הנגזרים ממנו למצבה של אחת מידידותינו בעולם. הוא רק התכוון וכו'. המקסיקני הבין שמרמים אותו אך גם לו היה חשוב למנוע תקריות אנטישמיות והרעת היחסים עם ישראל. לכן הוא קיבל את ההסבר והשניים קבעו להיוועד מתי שהוא במהלך הביקור שייערך בישראל במהלך השנה הקרובה. אם נתניהו עוד יהיה עד אז ראש הממשלה.

נתניהו כמובן לא התקשר להגיד תודה. ההפך. בראשו הפרנואידי הוא ראה במהלך עוד תרגיל מנהיגות של ריבלין שנועד להביך אותו. התגובה הייתה תדרוכים חצי רשמיים של גורמים במשרד החוץ שטענו שההתערבות הייתה מיותרת. מאוחר יותר התקשרו אותם גורמים ללשכת הנשיא והבהירו שהם אולצו לעשות זאת. נתניהו, יש להזכיר למי ששכח, הוא גם שר החוץ של ישראל. דעתנו המקצועית, אמרו הגורמים, הייתה ונשארה שנתניהו גרם נזק שרק דרג בכיר ממנו, קרי: נשיא המדינה, יכול היה לתקן אותו.

שער האשפות
מעבר לקרבה למקומות הקדושים, והסמיכות למרכזי השלטון - למי שזקוק לכך - לא ממש טוב לחיות בעיר הבירה. אם עשרה קבין של לכלוך ירדו לעולם, הם מתגוררים בתוך תשעה מהם. העשירי הוא 'בונוס' מיוחד לימים של שביתות. הוסף לכך את רמת השירותים הכללית לתושב, שהיא מהנמוכות בישראל, את חסימות הכבישים לרגל ביקורים או הפגנות כל שני וחמישי, את מצוקת מבני החינוך לחרדים, את הארנונה הגבוהה ביותר בארץ, והנה לך עיר שהדבר הטוב היחיד שלה הוא כביש היציאה לאזור המרכז. וכעת גם זה לא, בגלל ישראל כץ והמנהרות הדו נתיביות שלו במעלה הקסטל.

עשור ויותר של הזנחה גרמו לתושבים לפתח אופי סבלני ונדכא. שאלמלא כן הם היו יוצאים השבוע להפגנות סוערות מול בניין העירייה ומנסים לפרוץ את מחסום השומרים בדרך לקומה השישית. ברקת שמכיר את האופי הזה (עובדה, הוא נבחר פעם שנייה אחרי קדנציה ממש לא מוצלחת) בנה על זה את התוכנית האסטרטגית שלו למאבק מול משרד האוצר. רק כך הוא יכול היה להרשות לעצמו להשבית את השירותים בעיר ללא הודעה מוקדמת, ולשלוח את עובדי מחלקת התברואה לשפוך זבל על פסי הרכבת הקלה. צעד שכמותו הם מעולם לא עשו כאשר נאבקו על תנאי השכר שלהם. אבל כשראש העיר מלחיץ אותם באיומי פיטורים אם האוצר לא ייענה לו ונותן להם אור ירוק להשתולל, הם עושים זאת בחדווה.

בכל מדינה נורמלית, ראש עיר שהיה משבית את עירו במאבק מול הממשל המרכזי, היה מוזמן לשימוע שלאחריו, אם היה עומד במרדו, היה נשלח הביתה. החוק בישראל קצת פחות נוקשה, אך הוא בהחלט מאפשר למשרד הפנים למנות חשב מלווה מיידית, ולפתוח במהלך של הקמת ועדה קרואה. היות והנורמליות מתה מזמן בישראל, ברקת יכול להתנהג כמו ראש מדינה ולא כמו ראש עירייה. מי יגיד לו מה לעשות - שר פנים שמפלגתו העירונית היא חלק מהקואליציה ותלויה בחסדיו? ראש ממשלה שהוא הפטרון החצי רשמי שלו? אז נתניהו, התערב במשבר רק ביום שלישי, וגם זה רק לאחר שברקת החל לשדר מצוקה מול העיקשות של שר האוצר והזעם המצטבר של תושבי העיר.

ההחלטה של ברקת להפסיק את השביתה לפני שהאוצר אותת אפילו על נכונות לפשרה, היא ניצחון שני בסדרת הקרבות בין ברקת לשר האוצר כחלון. הסיבוב הראשון היה בדיוק לפני שנה ועל אותו רקע. ברקת דרש תוספת של מאות מיליוני שקלים למענק הבירה, וכחלון סירב. בתגובה הוציא ברקת את משאיות העירייה לרחובות ועליהן הכרזות 'כחלון מוכר את ירושלים' ו'כחלון מפקיר את העיר'. שוב צעד שטרם היה כמותו ביחסי רשויות מקומיות עם הממשל המרכזי.

ברקת עשה זאת, בין היתר, כי כמו רבים אחרים הוא טעה בחיוך הנצחי של כחלון. מאחורי החיוך והסובלנות המילולית מסתתר סכינאי קר רוח שמחכה לרגע הנכון כדי לנעוץ. הוא גם טריפולטאי שלא שוכח ולא סולח (גם לנו היה פעם אחד כזה). נתניהו למד את זה בדרך הקשה, וברקת שלא לומד כלום מאף אחד, נאלץ ללמוד זאת על בשרו. אחרי כמה ימים של מאבק מתוקשר, קיפל ברקת את הדגל הלוחמני וישב לשולחן המו"מ. הוא לא קיבל שם שקל שהאוצר לא חשב לתת לו לפני המלחמה.
הכישלון בהימור של השנה שעברה לא ריפה את ידיו של ברקת. ההפך. כמו מהמר שנשאר ליד השולחן ונחוש להחזיר לעצמו את ההפסד הוא הכפיל את ההימור עד למספר הדמיוני של שמונה מאות מליון שקל. אם בשנה שעברה הוא קיבל מהאוצר חצי מיליארד שקל 'מענק בירה', הפעם הוא העלה את הסכום ואת רמת ההימור ששם עליו. בהחלטה להשבית את שירותי העיר ולהציף אותה באשפה, הוא הלך על הראש של כחלון וצמרת האוצר. אם היה מנצח, תושבי העיר היו שוכחים לו את ימי הסרחון. ההפסד המוחץ יכול לעלות לו בהמשך הקריירה הפוליטית. לשבר את האוזן: אם הבחירות לעירייה מתקיימות בעוד חודשיים, אפילו יוסי דייטש לוקח אותו בהליכה.

השמחה של כחלון על הפסקת השביתה ללא תנאים כנראה השכיחה גם ממנו את תפקידו הממלכתי. ההודעה הרשמית של האוצר הייתה כמו דיווח על תחרות: "אחת אפס", בישרה ההודעה והסתיימה. אם מישהו מתנהג כמו פרחח, אומר לנו גורם בכיר בסביבתו של כחלון, זו השפה שאנחנו משיבים לו.
הכישלון החוזר בקרבות עם כחלון צריך ללמד את ברקת משהו מעבר לכך שעם שר אוצר חזק לא מתחילים. הוא צריך להסתכל סביבו ולשאול את עצמו איך זה שאף אחד ממקורביו ויועציו עתירי השכר לא הצביע בפניו על הכתובת שעל הקיר. אין בכיר אחד בעירייה שלא צפה שכך זה ייגמר. הבעיה היא שלאף אחד לא היה אומץ לומר את זה. כמו כל דיקטטור, הוא הקיף את עצמו במחסום של פחד. מי שחושב אחרת, אחת דרכו להרחקה. אפילו מנכ"ל העירייה, אמנון מרחב, שיש לו לפעמים קצת דעה עצמית, יודע שכאשר הבוס נכנס לקריזה צריך לענות אחריו קדוש ולתפוס מחסה כשהכול יתפוצץ לו בחזרה בפנים.

ולא שכל הדרישות של ברקת מהאוצר אינן צודקות. הפטורים מארנונה שהממשלה ממטירה על הרשויות המקומיות, פוגעים במיוחד בירושלים, שמרבית תושביה מקבלים הנחות של עד שבעים אחוזים. במגזר הערבי אין כמעט גביית מיסים, ובמגזר החרדי רמת ההכנסה הממוצעת - לפחות זו המדווחת... - מתחת לסף המס. אי אפשר לנהל משק של עיר ברמה תוך הסתמכות על תשלומי התושבים פלוס מה שמשלמים בעלי החנויות, המשרדים והמוסכים. יש לעיר גם בעיות ביטחון ושטח מוניציפאלי שגדול יותר מכל גוש דן.

בדיוק לשם כך חוקק בשעתו 'חוק הבירה' המזכה אותה במענקים שנתיים גדולים. הוויכוח הוא תמיד על כמה: יש עוד ערים עניות ברחבי הארץ הזוכות לתמיכה ממשלתית. נתוני האוצר מלמדים שאחרי ירושלים, הסכום הגבוה ביותר שמקבלת עירייה כלשהי הוא שישים מיליון שקל. אם מחלקים את התמיכה במספר התושבים - פר תושב - ירושלים היא שיאנית הארץ. אז גם אם מביאים בחשבון את עלויות הביטחון המיוחדות והצורך להציב דגלים לכבודו של כל ראש מדינה שבא לבקר - עדיין ירושלים מקבלת מעל ומעבר.

לאיפה הולך הכסף? שואל את עצמו כל רפרנט מתחיל באוצר. בתקופת אולמרט קיבלה ירושלים מאה מיליון שקל 'מענק בירה'. אצל לופוליאנסקי זה כמעט לא השתנה. ברקת התחיל במאה וחמישים מיליון וטיפס לאט למעלה בקצב הגידול הטבעי. ב-2013 הוא קיבל מאתיים וחמישים מיליון ומכאן זה התחיל לרוץ. בשנת התקציב הקודמת הוא קיבל חצי מיליארד שקל והפעם דרש מיליארד והיה מוכן לרדת לשמונה מאות מיליון בלבד. בירושלים כידוע אין כמעט בנייה חדשה מאז שנתניהו עלה לשלטון בתשס"ט. הגידול הטבעי מינורי. פה בניין, שם בניין. מהיכן צצו פתאום הצרכים המיוחדים המחייבים את ההכפלה והשילוש של המענק?!

התשובה נמצאת, בחלקה לפחות, במסדרונות האין סופיים של בתי כיכר ספרא. בתקופת אולמרט-לופוליאנסקי העסיקה העירייה כארבעת אלפי עובדים. היום מספרם נע באזור הששת אלפים. לפני מספר חודשים העריך באוזנינו מנהל מחלקה בכיר בעירייה שיש לפחות חמש מאות עובדים שאם יישלחו הביתה, איש לא ירגיש. האמת, לא צריך להיות מנהל בעירייה כדי לדעת זאת. מספיק לצאת לסיור במחנה יהודה ובחנויות מרכז העיר ולראות למי יש זמן לעשות שם קניות בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים.

במקביל, הגדיל ברקת את צוות העובדים בלשכתו פי שלושה מכל קודמיו. רובם בחוזים אישיים מנופחים של עשרות אלפי שקלים לכל עוזר ויועץ.

וראה זה פלא, מצבת העובדים התפתחה לאורך ולרוחב, אך לא הגיעה לשני תחומים הנוגעים לאזרח הקטן. מספר עובדי התברואה לנפש בעיר הוא מהנמוכים בארץ. כך גם מספר העובדים הסוציאליים. וזה אומר לכלוך ברחובות ואלפי משפחות לא מטופלות. לברקת יש כסף להקים רשות מיוחדת לצעירים עם עשרות עובדים שעוסקת בתחומים בהם פעילות מחלקות אחרות כמו תרבות ורווחה. יש לו גם כסף למרוצי מכוניות, אבל כשהוא נכנס לגירעונות הוא מאשים את האוצר שלא מגלה התחשבות בצרכיה המיוחדים של העיר.

שני בעלי הברית של ברקת במאבק היו ועדי העובדים והסיעות החרדיות. העובדים חששו מצמצומים וסיום עידן השפע. הסיעות החרדיות חששו כל אחת לאינטרסים הצרים שלה. יהדות התורה יצאה להגנתו של ברקת באופן הגלוי והנרצע ביותר, כשהדובר הבולט הוא יצחק פינדרוס שאף השתתף באחת ההפגנות. בסיעת ש"ס הירושלמית שתקו, ולו בגלל שאין שם מי שיודע לפתוח את הפה. הצד השווה לשתי הסיעות הוא הידיעה הברורה שקיצוצים לא יפגעו ברשות לצעירים ובשכבות השומן של לשכת ברקת, אלא במה שחשוב להם. צביקה כהן יקבל פחות באגף החינוך ויוסי דייטש בשיפור פני העיר בשכונות החרדיות.

החששות כשלעצמם היו מוצדקים, אלמלא שהנציגים החרדים מוכי תסמונת שטוקהולם שכחו שהם היום לשון המאזניים של הקואליציה. במיוחד לאחר שאחת הסיעות החילוניות פרשה והבית היהודי התפצל. אין החלטה אחת במועצת העיר שברקת יכול להעביר ללא קולות החרדים. כלומר: אין אפשרות להעמיס את הקיצוצים רק על החרדים ללא הסכמתם.

חולשתו של ברקת השוכב כעת על הקרשים, היא הזדמנות פז שבניצול נכון אפשר למנף אותה לסיום הקריירה העירונית שלו. עוד שנה-שנתיים של 'מענק בירה' מקוצץ והפחתת שירותים לאזרח, והוא הולך הביתה. בפועל זה לא יקרה, בגלל הפיצול החרדי. הסכיתו ושמעו את אשר אומר לנו ח"כ דגלאי שיודע על מה הוא מדבר. "אם נניף את נס הדגל נגד ברקת, הוא ילך לסיעות האגודאיות ויקנה אותם כמו שקנה בבחירות הקודמות. אין להם הרבה צרכים. מגרש פה, מגרש שם והם מסודרים. את התקציבים שלנו לשכונות המעורבות הוא יחתוך ללא רחמים, והחברים שלנו ישתקו כמו דגים. כבר למדנו את הלקח הזה פעמיים", הוא אומר בזעם אין אונים. פעם שלישית כבר לא תהיה. עבדים היינו, עבדים נישאר.

על הארץ ועל המזון
לפני שבועיים תוארה כאן דמותו המתייסרת של ברוכק'ה ווייטפיש. בן ישיבה מצטיין שמצוקתו היחידה היא ההזדקקות לשירותי הפיצריה השכונתית בימים בהם האוכל בישיבה כמעט אינו ראוי למאכל אדם. המצוקה הייתה אמורה להיעלם אם ועדת החינוך של הכנסת הייתה מאשרת את תקנות המזון החדשות שהכינו משרדי החינוך והבריאות. בשני המשרדים, צוין בכתבה, מכהנים נציגים חרדים.

המהלך נבלם בעקבות התערבות חירום של מנהלי הישיבות שהזעיקו מצידם את המקורבים בחצרות גדולי התורה. מול הדרישה המפורשת נאלץ יו"ר הוועדה ח"כ יעקב מרגי לדחות את ההכרעה ליום שני השבוע. הערכנו שגם במועד זה הוא לא יצליח להעביר את התקנות.
ההמשך היה מרתק. ליצמן לקח את הנושא באופן אישי ויצא לקרב. גם בגלל שהתקנות יצאו ממשרד הבריאות וגם כנראה בגלל שמי שניצב מולו היה נציג איגוד הישיבות, שלמה ברילנט, המזוהה עם דגל התורה. שברילנט אחד יטרפד לו מהלך שהוא עובד עליו מאז שנכנס לתפקידו? לא יקום ולא יהיה. אי לכך נשלח יו"ר סיעת יהדות התורה, מנחם אליעזר מוזס, לוועדת החינוך כדי ללחוץ לאשר מיידית את התקנות.

אבל גם ח"כי דגל התורה לא נולדו אתמול. הם דיברו עם ראשי ומנהלי ישיבות ספרדים והריצו אותם לדרעי ולמרגי. הגדיל לעשות חבר מועצת החכמים הגאון רבי דוד יוסף שהתייצב ביום שני בבוקר בביתו של דרעי והזהיר אותו מפני התמוטטות כלכלית של הישיבות הקטנות. זבל עולה גרושים, אבל מזון איכותי כמה וכמה שקלים. בתקציב חודשי של ישיבה זה מסתכם בלא מעט כסף.
דרעי הבין שהוא נקלע לסמטה ללא מוצא. מצד אחד ליצמן ובנט - שגויס לנושא על ידי הראשון - לוחצים עליו לאשר מיד את התקנות. מצד שני, מנהלי הישיבות הספרדיות שגם הם לובי חזק בפני עצמו. בצר לו הוא מצא פתרון. במהלך הדיון בוועדה התקשר אליו עוזרו של בנט, טל גן צבי, וביקש ממנו להורות למרגי להעלות את התקנות להצבעה. מה דעתך, כך דרעי לגן צבי, שנחליט להחיל את התקנות על כלל המוסדות הממלכתיים לאלתר, ועל הישיבות הקטנות (שמקבלות תקצוב חסר מהמדינה) רק לאחר שמשרד החינוך יתחייב לפצות אותן על התוספת הכספית הנדרשת למזון הבריא.
גן צבי לא יכול לקבל החלטות כאלה על דעת עצמו. תוך כמה דקות היה על הקו שר החינוך בנט בכבודו ובעצמו. גם לו הציע דרעי את ההצעה האמורה. בוא נודיע כעת שמשרד החינוך ידאג לתקציב מיוחד למזון הבריא לישיבות הקטנות ותוך עשר דקות מרגי מאשר את התקנות בוועדת החינוך - הציע דרעי. אני צריך לחשוב על כך ולהתייעץ עם הדרג המקצועי ואחזור אליך עם תשובה - כך בנט. עד למועד כתיבת השורות הוא לא חזר, והסיבה ברורה: אם יש לו כמה מיליונים פנויים בתקציב המשרד הוא ייעד אותם לגרעינים תורניים של הציבור הד"לי או לתגבור לימודי ציונות בבתי הספר הממלכתיים. לא בשביל אוכל בריא לחרדים.

בהיעדר הסכמה הסתיים הדיון בוועדת החינוך ללא הכרעה. כמנהג גוברין יהודאין שאינם מגיעים להסכמות, הוחלט על דיון נוסף בעוד שלושים יום. עד אז ינסו למצוא מקור תקציבי להוצאה החדשה. בדגל התורה מתלחששים שאם גפני היה נכנס לתמונה, הוא היה מגייס את הכסף הדרוש - שלושה עד ארבעה מיליון שקל לכל היותר - בשיחה שקטה אחת עם שר האוצר. אבל מאחר שמי שמוביל את הנושא מטעם דגל התורה הוא ח"כ יעקב אשר, אין לגפני מוטיבציה מיוחדת לעשות זאת.
ליצמן מצידו נחוש להעביר את התקנות בין אם יהיה תקציב מיוחד ובין אם לאו. את זעקת המנהלים מרוששי התקציב הוא דוחה על הסף. כשהוספנו כסף לישיבות הקטנות כשביטלנו את גזירות לפיד, לא ראינו שהם הורידו את שכר הלימוד להורים, אז שאת ההפרש שצברו יעבירו לטובת המזון הבריא לתלמידים - נאום שר הבריאות.

בחוגי יהדות התורה מעריכים שבסופו של דבר תתקבל הפשרה שמוביל ח"כ יעקב אשר: המזון הבריא יאושר והמדינה תמצא לשם כך את הכסף הדרוש. השאלה שנותרה פתוחה היא האם באמת ההתנגדות של מנהלי הישיבות היא כלכלית בלבד, או שמא הם חוששים שפקחי משרד החינוך ייכנסו להם למטבח ותוך כדי בדיקת תפריטים יגלו גם דברים אחרים. ח"כ אשר מודע לכך אבל הוא מבטיח שבמקרה זה הוא יסיר מהם את חסותו. אם המדינה תדאג לתקציב החסר אני אתמוך בתקנות המזון הבריא בלי לשאול אף אחד אם הוא מסכים או לא - אומר הח"כ הלוחמני. מה שנותר לבני הישיבות לכוון בסעודת ט"ו בשבט, שהיא סגולה ידועה לבריאות לכל השנה, שלא משנה מי ינצח: ליצמן או אשר, שהם עצמם ירוויחו בכל מקרה.

אור המאיר
בשעת ערב מאוחרת של יום שלישי השבוע הודיע שר הביטחון אביגדור ליברמן על גל הפשרה נוספת של יחידות דיור בשטחים. בסיבוב הקודם הוא קצת 'שכח' את החרדים והקצה להם כמה יחידות מיותרות בעמנואל ועוד כמה יחידות מבוקשות בגבעת זאב פלוס תשעים ושבע יח"ד בביתר עילית. הנציגים החרדים ששוחחו עם ליברמן שמעו ממנו הבטחה מעורפלת שבסיבוב הבא, שמועדו טרם נקבע, יקבלו החרדים את הפיצוי ההולם.

ליברמן לא יכול היה לדעת שבתוך שבוע יסתבך טראמפ עם פרשת צווי איסור הכניסה למוסלמים לארה"ב שהסעירה את ארה"ב והעולם הערבי. ההסתבכות יצרה חלון מדיני נוסף להפשרה, עוד קודם לפגישה המתוכננת בין נתניהו לטראמפ בעוד כשבועיים. לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא לא חיכה עד שהחלון ייסגר, ומיהר לנצל אותו. בתוך פחות משבוע הוא אישר גל הפשרות נוסף.
החלק החרדי בהפשרה הנוכחית היה מכובד בהחלט. עוד שש ומאות וחמישים דירות בביתר עילית. יצוין כי בניגוד להפשרות ביישובים אחרים שמרביתן בסך הכול קידום אישורים בוועדות השונות, הרי שבביתר עילית יש כאן אישורים מוכנים, פלוס קרקעות שעברו פיתוח של משרד השיכון. מה שהיה חסר לבנייה מיידית זה רק אישור של משרד הביטחון. כעת ניתן להעלות את הטרקטורים אל השטח.

כנהוג וכמקובל במחוזותינו פרצה מלחמת קרדיטים, והפעם בין דוברי דרעי לדוברי סגן שר החינוך מאיר פרוש. כל אחד ייחס את ההצלחה לשיחות שניהל מרשו עם שר הביטחון. האמת היא שוב כמקובל שכולם דיברו ולבסוף כולם קיבלו. אבל אם כבר עושים צדק קרדיטאלי צריך להוסיף אליו, כתוספת מרובה על העיקר, את זה של ראש עיריית ביתר מאיר רובינשטיין שלא פסק לטרטר את הנציגים החרדים מאז ההפרשה הקודמת בה קופחו החרדים. הוא ממש לא נתן להם מנוחה לרגע. לרשימה יש לצרף גם את עוזרו של ליברמן עו"ד אברהם אבוחצירא, שפעל בשקט-בשקט מאחורי הקלעים. כולם יעמדו על הברכה ועל ההפשרה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב'בקהילה'
מקסיקו ריבלין

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 9 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד