בעל המנגן זלמן שטוב בטור מיוחד לשבת
זה יכול לקרות בפתע פתאום, במקומות הכי לא צפויים: תוך כדי לימוד סוגיה, תוך כדי ניענוע לולב, בתוך חלום הלילה, או במפגש לא צפוי ברחוב עם זקן וגיטרה • זלמן שטוב בטור מיוחד לשבת על הכמיהה להתחבר למקום האמיתי
בסמטה שכוחה בתוככי שכונות שערי חסד - נחלאות, יושב איש 'אמריקאי' זקן, לבוש מגבעת וחליפה, חנוט בעניבה, בידו גיטרה וסביבו כמה נערי טוהר חסידיים.
מצד אחד הם מביטים בו בהשתוממות, כאילו שאלו: "מה לך פה?", ומצד שני מקשיבים בהשתאות לצלילי הגיטרה, המתאימים כל כך לאבנים הישנות.
על כיסא שלצידו מונח ספר תהילים, הוא הוגה בו ומרעיד במיתרי ליבו.
"צמאה לך נפשי - כמה לך בשרי", הוא שר בעוז מופלג בסולם מיז'ורי, במין סגנון 'סוונטיז' מעניין כזה. דומה כאילו מרחף הוא בין עולמות.
צעדתי קרוב יותר. תמיד נמשכתי אל הלא רגיל, אל מה שמעבר לנורמטיביות המייגעת. או אז צליל D נשמע בפריטה אחרונה והזקן פקח את עיניו.
הוא התחיל לספר לילדים, שעדיין נצבו שם כאשתו של לוט - המומים ומרותקים, על ההיסטוריה שמאחורי מזמור ס"ג, על איך משפחתו של דוד נרצחה במואב אחרי שגד הנביא אמר לו לשוב למדבר יהודה מאותה הארץ, והוא, דוד המסכן, עומד לו שם לבדו.
חי נפשי, האבנים הירושלמית העתיקות הקשיבו, בור המים הקשיב, העץ חסר העלים הקשיב. ענני השמים התקרבו והקשיבו, וגם אני הקשבתי.
חזרתי בזמן אל רגע של עצב קדום, אל כמיהה אדירה, אל בקשה, התכווצות, שקיקה ורצון. אל אדם בודד העומד בתוך מדבר שומם. הוא וליבו, הוא ורוחו, הוא ודמו הניגר על גבי הדף, מנסה לשרבט משהו ממה שמתחולל אי שם בפנים - במקום העמוק ביותר.
גם אני רציתי לחוש, לכמוה, להיות צמא. כן, גם אני רציתי לעמוד שם - בארץ ציה, עייפות ובלי מים. שקעתי.
כולם כבר עזבו; האבנים המשיכו להתיישן, העץ התחיל כבר להתכונן לקיץ, הילדים שבו ללימודם, העננים למלחמתם העיקשת בשמש עייפת החורף, ורק אני נשארתי, רוצה לרצות, כמה לכמיהה. משתוקק להשתוקק.
לכולנו יש את הרצון להתחבר אל "בקודש חזיתיך", כולנו מנסים שוב ושוב, כל אחד בדרכו שלו, אבל זה דבר קשה - אין ספק! לכל אחד יש עליות תלולות וירידות עד עמקי תהום, מה שיכול להוביל למשבר עמוק בתוך תוכנו. החכמה היא לקחת את אותם רגעים, בהם אנחנו תופסים משהו מן "הגבוה הגבוה הזה" ולהרגיש אותם - לשמר אותם, כיוון שדווקא שם, בסצנות של הרגע, מסתתר ליבנו.
זה יכול לקרות בפתע פתאום תוך כדי לימוד סוגיה, זה יכול לקרות תוך כדי ניענוע לולב, זה יכול לקרות בתוך חלום הלילה, וזה יכול לקרות במפגש לא צפוי ברחוב עם זקן וגיטרה. זה יכול לקרות וזה קורה - כל הזמן, בלי כללים ובלי הכנה, וכשזה בא - זהו הזמן לתפוס, לזכור ולזרוח.
כן. בקודש חזיתיך, אותך, את עוזך וכבודך. כן, לכמה שניות.
מצד אחד הם מביטים בו בהשתוממות, כאילו שאלו: "מה לך פה?", ומצד שני מקשיבים בהשתאות לצלילי הגיטרה, המתאימים כל כך לאבנים הישנות.
על כיסא שלצידו מונח ספר תהילים, הוא הוגה בו ומרעיד במיתרי ליבו.
"צמאה לך נפשי - כמה לך בשרי", הוא שר בעוז מופלג בסולם מיז'ורי, במין סגנון 'סוונטיז' מעניין כזה. דומה כאילו מרחף הוא בין עולמות.
צעדתי קרוב יותר. תמיד נמשכתי אל הלא רגיל, אל מה שמעבר לנורמטיביות המייגעת. או אז צליל D נשמע בפריטה אחרונה והזקן פקח את עיניו.
הוא התחיל לספר לילדים, שעדיין נצבו שם כאשתו של לוט - המומים ומרותקים, על ההיסטוריה שמאחורי מזמור ס"ג, על איך משפחתו של דוד נרצחה במואב אחרי שגד הנביא אמר לו לשוב למדבר יהודה מאותה הארץ, והוא, דוד המסכן, עומד לו שם לבדו.
חי נפשי, האבנים הירושלמית העתיקות הקשיבו, בור המים הקשיב, העץ חסר העלים הקשיב. ענני השמים התקרבו והקשיבו, וגם אני הקשבתי.
חזרתי בזמן אל רגע של עצב קדום, אל כמיהה אדירה, אל בקשה, התכווצות, שקיקה ורצון. אל אדם בודד העומד בתוך מדבר שומם. הוא וליבו, הוא ורוחו, הוא ודמו הניגר על גבי הדף, מנסה לשרבט משהו ממה שמתחולל אי שם בפנים - במקום העמוק ביותר.
גם אני רציתי לחוש, לכמוה, להיות צמא. כן, גם אני רציתי לעמוד שם - בארץ ציה, עייפות ובלי מים. שקעתי.
כולם כבר עזבו; האבנים המשיכו להתיישן, העץ התחיל כבר להתכונן לקיץ, הילדים שבו ללימודם, העננים למלחמתם העיקשת בשמש עייפת החורף, ורק אני נשארתי, רוצה לרצות, כמה לכמיהה. משתוקק להשתוקק.
לכולנו יש את הרצון להתחבר אל "בקודש חזיתיך", כולנו מנסים שוב ושוב, כל אחד בדרכו שלו, אבל זה דבר קשה - אין ספק! לכל אחד יש עליות תלולות וירידות עד עמקי תהום, מה שיכול להוביל למשבר עמוק בתוך תוכנו. החכמה היא לקחת את אותם רגעים, בהם אנחנו תופסים משהו מן "הגבוה הגבוה הזה" ולהרגיש אותם - לשמר אותם, כיוון שדווקא שם, בסצנות של הרגע, מסתתר ליבנו.
זה יכול לקרות בפתע פתאום תוך כדי לימוד סוגיה, זה יכול לקרות תוך כדי ניענוע לולב, זה יכול לקרות בתוך חלום הלילה, וזה יכול לקרות במפגש לא צפוי ברחוב עם זקן וגיטרה. זה יכול לקרות וזה קורה - כל הזמן, בלי כללים ובלי הכנה, וכשזה בא - זהו הזמן לתפוס, לזכור ולזרוח.
כן. בקודש חזיתיך, אותך, את עוזך וכבודך. כן, לכמה שניות.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 16 תגובות