כך מסיתים רוגל אלפר והארץ נגד החרדים

המגזר החרדי אף פעם לא היה אהוד על כלל החברה הישראלית בלשון המעטה, אך נדמה שהשנאה לכלל האורתודוכסים לא היתה כל כך עוצמתית כבעת האחרונה. מעולם לא היה שימוש כה ציני ולא מוסרי בילדים רכים כדי להילחם ברבנות כפי שראינו בימים האחרונים, כאשר בשם המלחמה בדת המועצה לשלום הילד דוממת.

מעולם מועמד לראשות ממשלה לא הצהיר כחלק ממצע הבחירות שלו תמיכה ברפורמים ובעקיפין מלחמה באורתודוכסים.

עד כה אף כתב חילוני לא הרשה לעצמו להשתלח בהתנשאות אכזרית בציבור האורתודוכסים כפי שמרשה לעצמו רוגל אלפר ובגיבוי תמוה מהעורך שלו, שכן עיתון הארץ מתיימר לליברליות...
הגדיל לעשות מר אלפר השבוע כשבתגובה לטור אחר, הוציא מטעמו טור שלם בו הוא טוען לא רק שאין אלוקים אלא שלהאמין בו זה טמטום מוחלט ואף קורא להתעמת בנחרצות ובנחישות בדת האורתודוכסית.

מתברר שהטור הסעיר אפילו את הכותבים בעיתון והחל פינג פונג מילולי מסחרר: עוזי ברעם מיהר לענות לו ולתת כדוגמה את פרופסור ליבוביץ, אלפר לא נשאר חייב וגרס בטור חדש כי פרופסור ליבוביץ היה חסר את האמונה בהשגחה הפרטית שהיא הכל כך מטומטמת בעיניו והמשיך לנמק מדוע אנו המאמינים משתייכים כאמור לציבור מטומטם לחלוטין. במסגרת הפינג פונג, חמי בר אור כתב טור משלו וגרס כי שניהם מפספסים את הנקודה והיא שמה שלא ניתן להוכחה לא ניתן להפרכה.

למרבית הצער, גם חמי וגם עוזי מפספסים את כוונת ועוצמת הארס וההרס הקטלני של אלפר. אפשר להגיד הרבה דברים על רוגל אלפר אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא טיפש ואינו יודע מה הוא עושה. באחד מטוריו סביב פרשת ביבי-נוני הוא מתאר את הקשר בין הכתב לעורך שלו. הוא מתאר איך כל כותב יודע מה העורך שלו מצפה ממנו ואיזה סדר יום העיתון/אתר שבו הוא כותב מנסה לכונן בחברה. את עיתון הארץ הוא תיאר כעיתון שבא לכונן סדר יום שמאל ליברלי. לא ברור לי איך השתלחות חסרת רסן בציבור המאמינים עולה בקנה אחד עם ליברליות. מה שברור זה שאלפר מבין היטב את כוחה של המילה הכתובה ואת השפעתה על קוראיה.

לא מדובר בטור שנכתב לצורך הפילוסופיה לשם נסחפו בטעות עוזי ברעם וחמי בר אור. מדובר בהסתה כנגד ציבור שלם. ברגע שאלפר יצליח במשימתו לשכנע את קוראיו כי אנו באמת מטומטמים וכי הדת האורתודוכסית באמת חשוכה ומסוכנת ויש להילחם בנו, מי ירצה לשלב חרדים בתעסוקה? מי ירצה להתייחס לצרכים של החרדים, בפרט אלו שגרים בערים המעורבות ברצינות הנדרשת? האם קוראיו וחבר מרעיו לא ידחקו החוצה את בעלי התשובה מהמעגל החברתי והתעסוקתי אליו השתייכו קודם לכן?

ההסתה במאמרו החזירה אותי אחורה בבת אחת לתקופה בה חזרתי בתשובה. עבדתי אז בבית חולים פרטי. החילונים ה"נאורים" מבית מדרשו של אלפר התקשו לעכל את השינוי החיצוני והפנימי שחל בבחורה שקיבלו לעבודה כמה חודשים קודם לכן והלגלוג וההתנשאות סביבי חגגו. באופן מפתיע מי שהתגייסו לצידי לאורך כל הדרך היו חברי הצוות הערבים – כח עזר ואחיות כאחד. דרך אגב החילונים ה"נאורים" שידעו לכבד אותם כל כך יפה לא היו מסוגלים לכבד את אמונתה של בת עמם. בשיחה עם אחת האחיות הערביות – ערביה חילונית פמיניסטית שנטשה את האמונה בקל אחד, היא הודתה שלמרות שכבר אינה מאמינה היא מכבדת באופן טוטלי את משפחתה ובני עמה הדתיים "אצלנו אין דבר כזה לא לכבד מישהו בגלל שהוא דתי...."

בתחילה לצד הערבים היתה איתי רק האחות אחראית המחלקה השיקומית - יהודיה שבאה מבית מזרחי מסורתי. בסופו של דבר באה הפתעה מהכיוון הרוסי: המנהלת הרפואית ושני אחים מבוגרים שגדלו ברוסיה הלבנה במשטר שלא הרשה את קיומה של הדת והאמונה בכללותה, אך הרשה גם הרשה להתעלל ולהצר את צעדיהם של היהודים. למרות חוסר האמונה האישית שלהם הם לא יכלו לתת יד להתנגחות ביהודיה שרוצה לממש את יהדותה, זה יותר מדי הזכיר להם נשכחות. אחד האחים הגן עלי בפני הצוות אך לא הסתיר בפני את האנטי האמונתי שלו, למרות שבסופה של כל שיחה היה אומר "אני לא מבין למה את עשית את זה אבל בכל אופן זאת זכותך המלאה".

באחד הימים חברו גילה לי את הסיבה לאנטי שלו. ישבנו כמה אנשי צוות סביב לשולחן האוכל בזמן שהחולים נמו את שנת הצהריים. "אל תעלבי ממ'" הוא אמר לי. "את צריכה להבין מה הוא עבר בשביל לא להיפגע. הוא היה בצבא הרוסי. בגלל שמו והיותו נימול הם ידעו שהוא יהודי. הצבא הרוסי הוא אחד הצבאות האכזריים ביותר שיש בכלל וליהודים בפרט" הוא ניסה לתאר לי חלק מהזוועות אבל נשבר באמצע וגעה בבכי כתינוק בן יומו "אני לא יכול לספר לך יותר כדי לא להיזכר. אני הטלתי בעצמי מום פעמיים כדי להשתחרר משם. אבל מ' נשאר עד הסוף. אני לא יודע מאיפה היה לו הכח לשרוד עד הסוף ולהישאר שלם בגופו אחרי כל ההתעללות שלהם. אבל הלב שלו...לב של מי שהיה בצבא הרוסי לא יכול אף פעם להישאר אותו דבר. אז אל תעלבי ממנו. זה רק החומות שהוא בנה סביב הלב שלו...."

במבט לאחור אני נדהמת מכך שמי שסבל זוועות כאלה שאפילו לא ניתן לספר אותן היה מסוגל לכבד את הזכות הבסיסית לאמונה פרטית, מה שרוגל אלפר וחבריו לא מסוגלים לעכל בביצה המרושעת בה הם בוחרים לחיות.

ביום האחרון לעבודתו של מ' (הוא קיבל עבודה בתנאים טובים יותר ועזב אותנו) הוא דאג להביא אוכל כשר במיוחד כדי להבטיח שגם אני אשתתף כמו כולם במסיבת הפרידה הקטנה שהוכנה לכבודו. בתום המסיבה הוא קרא לי בשקט בעודו מעביר מידע אחרון לאחראית המחלקה. "אני יכול לבקש ממך משהו"? שאל ואחרי שעניתי לחיוב בעודו מסיר לראשונה חלק מהחומות שבנה סביב ליבו הוא ביקש : "אני מאמין לך שהחרדים שהחזירו אותך בתשובה הם חרדים טובים ונחמדים. אבל יבוא יום ולא תוכלי להישאר בבועה שאת נמצאת בה. יבוא יום ותראי את החרדים האחרים שכולנו שונאים – הסחטנים והאלימים. אני רוצה לבקש ממך שלא תתני להם אף פעם לקלקל אותך ושאף פעם לא תתני להם להרוס את התמימות שלך".

"אם אני אבטיח, תבטיח לא לזלזל אוטומטית בכל החרדים?"

"כן, אבל רק אם תבטיחי את ראשונה".

הבטחתי והוא הבטיח אחרי ומיד אחר כך צלל חזרה אל בין חומות ההגנה הציניות שלו. אלא שכמה שניות לפני שהעביר את כרטיס העובד שלו בשעון הנוכחות בפעם האחרונה הוא אמר בקול עצוב "אני מקווה שבמשך השנים שנינו נוכל לקיים את ההבטחות" ואחר כך הלך לבלי שוב.

זה היה כל כך קל להבטיח אז, אבל בימים אלו הרבה יותר קשה לעמוד בהבטחה. קשה לעמוד בה מול השנאה ברחובות והוויכוחים האינסופיים בכנסת בין ציבור הנבחרים – ויכוח עדתי שנדמה שלעולם לא יגמר. אבל הכי קשה לעמוד בה מול שונאי הדתיים שלא מסוגלים להתעלות מעל חוסר האמונה הפרטי שלהם כמוהו אלא רוצים לרדוף ולכלות את מה שעמלנו עליו מקבלת התורה על הר סיני ועד ימינו אנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!