גזר הדין של אלאור אזריה • אנחנו לא מחליטים
בטור כואב כותבת מאי גולן על גזר הדין שקיבל החייל שהרג את המחבל בחברון, ומה היא הבינה על המציאות בה אנחנו חיים
אלאור אזריה, פלאש90
הבטן מתהפכת, מן בחילה שכזאת. רצון להרים ידיים מהכל ומאידך רצון להילחם כמו שוורים שמולם מתנופף סדין אדום ומרתיח. אלו הן התחושות שמתארים רבים מחבריי ב-24 השעות האחרונות שבהן ציפו כולם לגזר הדין של החייל אלאור אזריה. "גזר דין", זוג מילים כמעט בלתי נתפשות כשנאמרות ביחס לנער חדור מוטיבציה, שהתגייס להגן על מדינתו האהובה, חיסל מחבל מתועב שניסה להרוג את חבריו ועכשיו, גוזרים עליו גזר דין.
אם גזר הדין הזה היה ניתן לפני חמש שנים, סביר להניח שאת הטור הזה היה פותח מטר של תיאורים לא נעימים במיוחד אל עבר כל מי שהשמיץ את אזריה ועל כל מה שהוביל לפה – הכנסת חייל לכלא על שירה בטרוריסט. אבל היום אני מבינה את מה שלא הבנתי אז: הרוב לא קובע. אנחנו לא מחליטים. דעת הקהל לא באמת משפיעה על מקבלי ההחלטות למרות שככה נראה לנו והדמוקרטיה הזו שכולנו מתגאים בה, היא לא ערך עליון לבתי המשפט השונים כמו שאנחנו חושבים. היא סה"כ כלי לשימוש ציני וקר כשמתאים, אך בכללי - לא. או כמו שאמרה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור: "החלטת רוב אינה בהכרח דמוקרטית".
אני חונכתי וגדלתי על ערכי אהבת המדינה. מה שהחזיק וחיזק אותי בכל השנים שעיצבו את חיי ובכל שלבי ההתבגרות שלי היה מתווה אחד: הצדק תמיד מנצח. שנים הצלחתי להחזיק בזה, שנים, לא משנה כמה תאוריות התנפצו בדרך, כמה אכזבות, כמה הברזות ועדיין, כל זה זה נשבר, כשראיתי את אלאור אזריה מובל באזיקים בבית המשפט. הרגשתי באותם רגעים כאילו אני אזוקה, כאילו כולנו אזוקים והמשפט הזה שהנחה אותי לאורך כל הדרך, אזוק גם הוא בכל רמ"ח אבריו.
הבעיה מבחינתי היא לא כמה חודשים ישב אלאור אזריה בכלא כי את הטראומה שהוא ומשפחתו כבר קיבלו אף אחד לא יוכל לתקן, הבעיה היא שהצדק לא ניצח, להיפך, הרוע לקח פה בגדול. הרשע, העוון.
אור לגויים קראו לעם היהודי, העם הנבחר אנחנו, אך כרגע יותר מהכל אנחנו עם קשה עורף שלא מבין שהוא יורה לעצמו ברגליים. עזבו איך שרואים אותנו בעולם, את התבוסתנות, הבושה, החבלים שאנחנו קושרים לעצמנו ובמקביל מראים לכולם שאין לנו את עמוד השדרה הכי בסיסי - של הגנה על חיילינו התמימים והצעירים, אל מול מרצחים צמאי דם, עזבו. בסופו של יום יותר מדאיג אותי איך אנחנו נראה את עצמנו; מי יאחה את השבר העצום שנוצר בחברה הישראלית, מי ישיב את חוסר האמון ההדדי, יחזיר את חוסר הביטחון שנסדק אצל גורמי האכיפה והרשויות השונות ומי עוד יאמין שיש צדק בבית המשפט לצדק...
כל אדם רוצה להשאיר את חותמו בעולם, להוכיח שעשה משהו שהוא מעבר. אני רוצה, שכשיגיעו ילדיי לעולם בע"ה, אהיה מסוגלת להגיד להם שאמא לא ישבה על זרי הדפנה - אלא נאבקה למען האמת. כשהם יקראו עוד שנים רבות מהיום על משפט אלאור אזריה בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל וישאלו אותי: אמא מה עשית באותו זמן? אני אוכל להגיד להם שאת ההשתדלות שלי עשיתי, שלא הסכמתי להשלים עם ההפקרות ועיוות הדין הזה. רק כך אוכל להמשיך את המסורת ולחנך אותם את מה שחונכתי עליו אני, להאמין בצדקת עם ישראל, כי כאן במדינת היהודים הצדק חייב לנצח. נכון...?
אם גזר הדין הזה היה ניתן לפני חמש שנים, סביר להניח שאת הטור הזה היה פותח מטר של תיאורים לא נעימים במיוחד אל עבר כל מי שהשמיץ את אזריה ועל כל מה שהוביל לפה – הכנסת חייל לכלא על שירה בטרוריסט. אבל היום אני מבינה את מה שלא הבנתי אז: הרוב לא קובע. אנחנו לא מחליטים. דעת הקהל לא באמת משפיעה על מקבלי ההחלטות למרות שככה נראה לנו והדמוקרטיה הזו שכולנו מתגאים בה, היא לא ערך עליון לבתי המשפט השונים כמו שאנחנו חושבים. היא סה"כ כלי לשימוש ציני וקר כשמתאים, אך בכללי - לא. או כמו שאמרה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור: "החלטת רוב אינה בהכרח דמוקרטית".
אני חונכתי וגדלתי על ערכי אהבת המדינה. מה שהחזיק וחיזק אותי בכל השנים שעיצבו את חיי ובכל שלבי ההתבגרות שלי היה מתווה אחד: הצדק תמיד מנצח. שנים הצלחתי להחזיק בזה, שנים, לא משנה כמה תאוריות התנפצו בדרך, כמה אכזבות, כמה הברזות ועדיין, כל זה זה נשבר, כשראיתי את אלאור אזריה מובל באזיקים בבית המשפט. הרגשתי באותם רגעים כאילו אני אזוקה, כאילו כולנו אזוקים והמשפט הזה שהנחה אותי לאורך כל הדרך, אזוק גם הוא בכל רמ"ח אבריו.
הבעיה מבחינתי היא לא כמה חודשים ישב אלאור אזריה בכלא כי את הטראומה שהוא ומשפחתו כבר קיבלו אף אחד לא יוכל לתקן, הבעיה היא שהצדק לא ניצח, להיפך, הרוע לקח פה בגדול. הרשע, העוון.
אור לגויים קראו לעם היהודי, העם הנבחר אנחנו, אך כרגע יותר מהכל אנחנו עם קשה עורף שלא מבין שהוא יורה לעצמו ברגליים. עזבו איך שרואים אותנו בעולם, את התבוסתנות, הבושה, החבלים שאנחנו קושרים לעצמנו ובמקביל מראים לכולם שאין לנו את עמוד השדרה הכי בסיסי - של הגנה על חיילינו התמימים והצעירים, אל מול מרצחים צמאי דם, עזבו. בסופו של יום יותר מדאיג אותי איך אנחנו נראה את עצמנו; מי יאחה את השבר העצום שנוצר בחברה הישראלית, מי ישיב את חוסר האמון ההדדי, יחזיר את חוסר הביטחון שנסדק אצל גורמי האכיפה והרשויות השונות ומי עוד יאמין שיש צדק בבית המשפט לצדק...
כל אדם רוצה להשאיר את חותמו בעולם, להוכיח שעשה משהו שהוא מעבר. אני רוצה, שכשיגיעו ילדיי לעולם בע"ה, אהיה מסוגלת להגיד להם שאמא לא ישבה על זרי הדפנה - אלא נאבקה למען האמת. כשהם יקראו עוד שנים רבות מהיום על משפט אלאור אזריה בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל וישאלו אותי: אמא מה עשית באותו זמן? אני אוכל להגיד להם שאת ההשתדלות שלי עשיתי, שלא הסכמתי להשלים עם ההפקרות ועיוות הדין הזה. רק כך אוכל להמשיך את המסורת ולחנך אותם את מה שחונכתי עליו אני, להאמין בצדקת עם ישראל, כי כאן במדינת היהודים הצדק חייב לנצח. נכון...?
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 14 תגובות