כשהנכד בר המצווה עלה לתורה בלי הסבא הגדול
השבר הגדול בקהילתו של הרב יעקב אדלשטיין הגיע לשיא בשבת האחרונה, כאשר נכדו הפעוט עלה לתורה בלי ברכתו של הסבא הגדול זצ"ל
- רוני תשובה-מרק
- ל' שבט התשע"ז
- 1 תגובות
הגאון הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, צילום: שוקי לרר
בשבועות האחרונות היה עסוק נכדו של הגר"י אדלשטיין זצ"ל להזכיר לנו מדי שבת בעיניים נוצצות ששבת פרשת משפטים היא שבת בר המצווה שלו ושלא נשכח לבוא. כולנו עוד ביקשנו והתפללנו בכל מאודנו שהרב ירגיש טוב יותר ויהיה נוכח בבר המצווה.
מי היה מאמין ששבת בר המצווה של נכדו תהיה השבת הראשונה שלנו בלי הרב הגדול? מאז ההודעה על פטירתו עולה בשיחות חברי הקהילה כי כולנו כאחד לא מצליחים לתפוס בשכל את גודל השבר. כולם מרגישים שזה חייב להיות חלום רע שהנה עוד מעט נתעורר ממנו והרב יחזור, נראה את חיוכו ונשמע את קולו המרגיע שמבשר שהכל בסדר והנה הוא חוזר אלינו כמימים ימימה. מתקשים לקבל שהרגע הזה יקרה רק בביאת משיח צדקנו.
במהלך יום שישי יצאה הודעה רשמית שסעודת המצווה של בר המצווה מבוטלת, תהיה עליה לתורה וקידוש צנוע. יחד עם הכאב הפרטי של כל אחד ואחת אי אפשר היה שלא לכאוב על הנכד שבר המצווה שלו נחגגת במהלך השבעה של אביו על סבו האהוב. עד לדקות האחרונות שלפני שבת הפלאפונים היו פעילים, חיזוקים הדדיים ותזכורות שאסור להיות בצער ולבכות בשבת.
תוך כדי התאספו בבית הצנוע שברחוב נעמי 4 כמעט כל בני המשפחה – ילדים ונכדים, חתנים וכלות שבאו לתמוך אחד בשני ולהשתתף בשמחת הנכד. הבית לא הכיל את כל הבאים ובני הקהילה נערכו לארח ללינה את בני משפחת הרב, בעצם את בני משפחתם השנייה.
בשעה מאוחרת בלילה, כל אותם חברי הקהילה שדלת הרב נפתחה עבורם שוב ושוב פתחו את דלתם לאורחים שבאו ללון אחרי סעודת השבת בבית הסבא, הבית המלא עד אפס מקום. לאורחים שבאו אחרי סעודה משפחתית מורחבת ראשונה ללא האבא והסבא האהוב שיושב בראש השולחן ומשקיף באהבה על משפחתו הברוכה.
כשהנכד עלה לתורה השמחה נמהלה בעצב. תוך כדי השירים, הנפת הנכד חתן בר המצווה אל על וזריקת הסוכריות כולם בלעו בכל הכח את הדמעות כי שבת היום. אך קשה היה לעמוד בקולו המיוסר של בנו אומר קדיש יתום ואי אפשר היה לשלוט במבטים שנמשכו למקום המיותם במזרח.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... שמחה מהולה בעצב, עצב גדול מהול בשמחה.
בתום הקידוש וההודעה על הסעודה שנדחית לשבוע הבא הלכנו כל אחד לדרכו. קשה היה שלא להיזכר בסעודות שבת של פעם, משמחות הרבה יותר. השבתות שהרב היה מזמין כאורחי השבת בני משפחה ובני קהילה. שבתות שתוך כדי שירים ודברי תורה עינו היתה צופיה תמיד לנכדים הקטנים, מאתרת את השובבים הסרבנים שלמרות שכנועי האמא מסרבים לאכול את מנתם. כ"כ אהבנו לראות איך בפשטות אוהבת היה מסמן לאבא שיקרא בשקט לנכד. הסבא הגדול היה פונה ברוך לנכד ואומר לו שהוא ממש זקוק לעזרתו כי הוא כבר שבע והנה נשאר אוכל בצלחת ואם הוא ייזרק זה יהיה בל תשחית. לכן הרב זקוק לעזרת הנכד, אם יסכים לתת לסבא להאכיל אותו במנה שנשארה.
גם סרבן האכילה הגדול לא יסרב לעולם להזדמנות לשבת ליד הסבא הגדול ולאכול מידו. וכך היה גדול הדור והסבא הגדול מתנתק מהכל, כולו עסוק בהאכלת הנכד ביס אחרי ביס בעיניים נוצצות מלאות אהבת אין קץ. כבר לא נראה את המראות המתוקים האלה, לא נראה את הרב שמח בשמחות בני משפחתו וסוחף למעגל ריקודים את המשתתפים, כבר לא נראה אותו יושב שוחק בראש השולחן במשתה פורים ומרקיד את כולם במרץ מקטן הגדול ולא נקבל ממנו יותר בפורים כוסית יין וברכה.
את כל רגעי החסד המתוקים האלה ועוד רבים אחרים גנז היושב במרומים במקום גבוה במיוחד בעולמות העליונים. שם יישארו גנוזים עד לביאת משיח צדקנו. או אז הוא יחזור בתחיית המתים עם החיוך המאיר והעיניים הנוצצות, ויזמין את כולנו לעלות איתו לירושלים לבית המקדש, לזבוח זבח תודה להשם.
מי היה מאמין ששבת בר המצווה של נכדו תהיה השבת הראשונה שלנו בלי הרב הגדול? מאז ההודעה על פטירתו עולה בשיחות חברי הקהילה כי כולנו כאחד לא מצליחים לתפוס בשכל את גודל השבר. כולם מרגישים שזה חייב להיות חלום רע שהנה עוד מעט נתעורר ממנו והרב יחזור, נראה את חיוכו ונשמע את קולו המרגיע שמבשר שהכל בסדר והנה הוא חוזר אלינו כמימים ימימה. מתקשים לקבל שהרגע הזה יקרה רק בביאת משיח צדקנו.
במהלך יום שישי יצאה הודעה רשמית שסעודת המצווה של בר המצווה מבוטלת, תהיה עליה לתורה וקידוש צנוע. יחד עם הכאב הפרטי של כל אחד ואחת אי אפשר היה שלא לכאוב על הנכד שבר המצווה שלו נחגגת במהלך השבעה של אביו על סבו האהוב. עד לדקות האחרונות שלפני שבת הפלאפונים היו פעילים, חיזוקים הדדיים ותזכורות שאסור להיות בצער ולבכות בשבת.
תוך כדי התאספו בבית הצנוע שברחוב נעמי 4 כמעט כל בני המשפחה – ילדים ונכדים, חתנים וכלות שבאו לתמוך אחד בשני ולהשתתף בשמחת הנכד. הבית לא הכיל את כל הבאים ובני הקהילה נערכו לארח ללינה את בני משפחת הרב, בעצם את בני משפחתם השנייה.
בשעה מאוחרת בלילה, כל אותם חברי הקהילה שדלת הרב נפתחה עבורם שוב ושוב פתחו את דלתם לאורחים שבאו ללון אחרי סעודת השבת בבית הסבא, הבית המלא עד אפס מקום. לאורחים שבאו אחרי סעודה משפחתית מורחבת ראשונה ללא האבא והסבא האהוב שיושב בראש השולחן ומשקיף באהבה על משפחתו הברוכה.
כשהנכד עלה לתורה השמחה נמהלה בעצב. תוך כדי השירים, הנפת הנכד חתן בר המצווה אל על וזריקת הסוכריות כולם בלעו בכל הכח את הדמעות כי שבת היום. אך קשה היה לעמוד בקולו המיוסר של בנו אומר קדיש יתום ואי אפשר היה לשלוט במבטים שנמשכו למקום המיותם במזרח.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... שמחה מהולה בעצב, עצב גדול מהול בשמחה.
בתום הקידוש וההודעה על הסעודה שנדחית לשבוע הבא הלכנו כל אחד לדרכו. קשה היה שלא להיזכר בסעודות שבת של פעם, משמחות הרבה יותר. השבתות שהרב היה מזמין כאורחי השבת בני משפחה ובני קהילה. שבתות שתוך כדי שירים ודברי תורה עינו היתה צופיה תמיד לנכדים הקטנים, מאתרת את השובבים הסרבנים שלמרות שכנועי האמא מסרבים לאכול את מנתם. כ"כ אהבנו לראות איך בפשטות אוהבת היה מסמן לאבא שיקרא בשקט לנכד. הסבא הגדול היה פונה ברוך לנכד ואומר לו שהוא ממש זקוק לעזרתו כי הוא כבר שבע והנה נשאר אוכל בצלחת ואם הוא ייזרק זה יהיה בל תשחית. לכן הרב זקוק לעזרת הנכד, אם יסכים לתת לסבא להאכיל אותו במנה שנשארה.
גם סרבן האכילה הגדול לא יסרב לעולם להזדמנות לשבת ליד הסבא הגדול ולאכול מידו. וכך היה גדול הדור והסבא הגדול מתנתק מהכל, כולו עסוק בהאכלת הנכד ביס אחרי ביס בעיניים נוצצות מלאות אהבת אין קץ. כבר לא נראה את המראות המתוקים האלה, לא נראה את הרב שמח בשמחות בני משפחתו וסוחף למעגל ריקודים את המשתתפים, כבר לא נראה אותו יושב שוחק בראש השולחן במשתה פורים ומרקיד את כולם במרץ מקטן הגדול ולא נקבל ממנו יותר בפורים כוסית יין וברכה.
את כל רגעי החסד המתוקים האלה ועוד רבים אחרים גנז היושב במרומים במקום גבוה במיוחד בעולמות העליונים. שם יישארו גנוזים עד לביאת משיח צדקנו. או אז הוא יחזור בתחיית המתים עם החיוך המאיר והעיניים הנוצצות, ויזמין את כולנו לעלות איתו לירושלים לבית המקדש, לזבוח זבח תודה להשם.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות