1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. עיתונות ותקשורת

אתם שאלתם, גרינבוים ענה

הסופר חיים גרינבוים, מחבר 'צוואה', התארח בפורום 'בחדרי חרדים' והשיב לשאלות הגולשים. הנה ה'ראיון'
משה לוי, כ"ג חשון תשס"ז 14/11/2006 00:00

מקור ראשון חיים גרינבוים. צילום: מקור ראשון

הסופר החרדי חיים גרינבוים, מחבר ספר המתח 'צוואה', התארח בפורום 'בחדרי חרדים' והשיב לשאלות הגולשים, לרגל הפצת ספרו במהדורה מיוחדת לציבור החילוני, ולרגל ההוצאה-לאור של המהדורה האנגלית בהוצאת 'ארטסקרול'.

להלן אנו מגישים בצורה מסודרת, נוחה לקריאה, את השאלות שהציגו הגולשים, ואת התשובות שהשיב גרינבוים.

שאלה: האם יש ספר חדש בצנרת?

תשובה: אכן יש ספר חדש בצנרת. הוא נכתב בחודשים האחרונים לאחר עבודת תחקיר מאומצת על תעשיית היין ועולם היקבים, איזור טקסס וצפון מקסיקו, ירושלים של לפני 70 שנה ולקינוח מעט טרור ביולוגי. אני מקווה מאוד לסיים את הכתיבה בעז"ה במהלך החורף, וכפי הנראה הוא יתחיל להתפרסם בהמשכים בעיתון 'בקהילה'.


ש. מניין הרעיון לכתיבת הספר?

ת. ובכן, הגויים קוראים לזה השראה; אנחנו קוראים לזה סיעתא דשמיא.

הרעיונות לכתיבת הספר מגיעים מאותו מקום שמהם מגיעים הרעיונות לכתיבת טור, ומאותו מקום שמגיעה הפרנסה, ומאותו מקום שמגיעה הבריאות, והנחת מהילדים אם אתה מבין למה אני מתכוון.

אם השאלה היא כיצד מגיחים הרעיונות, אז אצלי זה אך ורק מתרחש בדרך כלל בשעת הכתיבה. בעבר הייתי מפנה זמן למחשבה כיצד לקדם את העלילה, הייתי אוהב לנסוע במכונית, לשמוע מוסיקה קלאסית ולצפות שהרעיונות יצוצו להם יש מאין. אחר-כך הבחנתי שהזמן הזה מתבזבז לשווא, והרעיונות מגיעים דווקא מול המחשב, בשעת הכתיבה, או סתם בשעת ארוחת הבוקר, טיול עם הילדה, המתנה בתור בבנק (או בשעת הלימוד והתפילה, כידוע...), בקיצור הם לא באים בהזמנה ולא בזמנים מסוימים, אלא מתי שבא להם.


ש. האם הספר מתחילת פרסומו (בעיתון, בפרקים) היה מוכן, או שהוא נכתב תוך כדי?

ת. הגרסה הראשונה של הספר אכן הייתה כתובה עוד לפני שהופיע הפרק הראשון בעיתון, ותוך כדי פרסום הפרקים ערכתי אותו מחדש. אני מעריץ את אלו שמצליחים לכתוב סיפורים בהמשכים, כשכל שבוע הם כותבים את הפרק השבועי. בעלילת מתח יש צורך לא פעם 'לשתול' דמות או לבצע מהלך מסוים כמה עשרות או מאות דפים מוקדם יותר. למשל: דמותו של לוקה ב'צוואה', אותו נער-משרת נוצרי שמאזין לרפאלו קונטי מאחורי הדלת בליל הסדר תש"ג, קיבלה נפח ומשקל רק לקראת סיום כתיבת הספר, כאשר מתברר כי כשופט ברומא יש לו תפקיד מרכזי בעלילה. במקרה כזה חוזרים לתחילת הספר ומשנים ומעדכנים את הדמות ואת העלילה בהתאם.
כן כן, אני מצטער לאכזב את אלו שבטוחים שהכתיבה יוצאת מתוך השרוול באיזה פרץ של השראה. רקיחה של עלילת מתח היא מסובכת למדי ולא פעם יש בה הרבה עבודה 'טכנית'. צריך להחזיק ראש ולסגור את כל הקצוות, ואת זה אפשר לעשות, לעניות דעתי, רק אם כל העלילה מונחת לפניך עוד בטרם ראה הפרק הראשון אור עולם.


ש. כמה זמן אורכת כתיבת ספר בסדר גודל כמו צוואה?

ת. כשנתיים ואולי יותר. אבל אז לא התרכזתי אך ורק בכתיבה אלא בעיסוקים נוספים.

כמה זמן אמורה לקחת כתיבת ספר? סופר ספרי האימה סטיבן קינג טוען שאסור כי כתיבת הטיוטה הראשונית של העלילה תארך יותר משלושה-ארבעה חודשים, ולאחר מכן, הוא טוען, המילים מתחילות לקבל ריח של דגים מעופשים.

הוא מדבר כמובן שטויות מוחלטות, ולכן הוא מכר בסך הכול כמה עשרות מיליוני ספרים.


ש. א. איך מגיעים לזה? האם זו 'מתנה' שנולדים איתה, או שעובדים על זה. לפי הידוע לי, לא הלכת ללמוד 'עיתונות' כשאר עיתונאים ולבלרים, אז מניין הכישרון המיוחד הזה? ב. מתי ישוב הטור למקומו ב'בקהילה'? ג. מדוע אינך כותב כאן מידי פעם? יש לך 'ניק', שהשתמשת בו בראשית ימי הפורום ומעט אחר-כך, מדוע חדלת?

ת. א. אכן, לא למדתי עיתונאות ולא ספרות, והסיפור על כיצד הידרדרתי לעולם העיתונות הלוא כבר סופר כמה וכמה פעמים. יש סדנאות לספרות גם בעולם הכללי ולאחרונה גם בציבור החרדי (על-ידי כמה סופרות מוכשרות). יודעי דבר טוענים כי סדנא לכתיבה לא הופכת סופר גרוע לסופר טוב, ולא סופר טוב לסופר מופלא, אבל היא בהחלט נותנת כלים למי שיש לו כישרון כתיבה בסיסי. אחר כך הוא יצטרך לקחת את הכלים הללו ולהמשיך להתפתח בכוחות עצמו.

אם כן, זו ראשית מתנת שמיים שנולדים איתה או מגלים אותה בגיל 30, אבל גם מי שניחן בכישרון חייב לטפח אותו, לכתוב הרבה, לקרוא הרבה, ובעיקר לדעת שהטקסט הראשוני הוא רק בסיס לשינויים. חייבים לשכתב, ללטש, להדק, לשפץ - ולעיתים הטקסט הראשוני דומה מעט מאוד לתוצאה הסופית. אחד הכישרונות החשובים לסופר היא היכולת לעבור על טקסט שלו שוב ושוב, וללטש ולשפר אותו.

ב. הטור 'סוף ציטוט' יחזור אי"ה בקרוב. אתייחס לכך באחת התשובות הבאות.

ג. אכן, בעבר כתבתי כמה פעמים בפורום, אבל מזה זמן רב שקיבלתי החלטה אישית להתנתק מאינטרנט. בבית כמובן אין לי אינטרנט, וגם במשרד בו אני נוהג לכתוב יש חיבור לאי-מייל בלבד באמצעות הנטו-מייל.

הסיבה לכך כפולה. ראשית פסק ההלכה של גדולי ישראל האוסר חיבור לאינטרנט בבית ושלא לצרכי עבודה, אבל האמת שאצלי זה אפילו לא בגדר 'ניסיון', שכן החלטתי לוותר על האינטרנט נובעת מטעמים פרקטיים של ניצול זמן. אינטרנט הוא זולל זמן נוראי. עומדות לרשותי כמה שעות ביום כדי לכתוב, ואם תהיה לי אפשרות לגלוש, השעות הללו יצטמצמו באורח פלא.

כאשר אני זקוק לשירותי הרשת, אני מכין לעצמי רשימה של דברים, הולך למשרד של חבר, למערכת העיתון או לכל מקום שבו יש אינטרנט זמין, וגולש משם.

ברור לי שהתשובה הזו תקפיץ כמה אנשים. אני לא מטיף ולא אומר לאף אחד מה לעשות. אני רק מספר מה אני עשיתי כדי להשתמש באינטרנט ככלי עבודה שאי-אפשר לוותר עליו בשום אופן, ולהימנע מאינטרנט ככלי בידורי שבו אני בוחר שלא להשתמש.


ש. א. אם כבר אתה יוצא 'החוצה', מדוע ספריך יוצאים לאור על-ידי הוצאת 'ארטסקרול' הדתית ולא בידי מו"ל לא מתוייג? ב. האם תשאר לנצח 'הסופר החרדי' או שמא יבוא יום ותהפוך לסופר ולא (רק) בגלל היותך 'חרדי'? ג. האם הספר 'במהדורה מיוחדת לציבור החילוני' זהה למהדורה החרדית?

ת. א. גם כשאני יוצא "החוצה" ומציע את ספרי לשוק הכללי, אינני שוכח מי אני ומאין אני בא (ובמיוחד לא לפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון). המגרש הביתי שלי הם הקוראים החרדים. הפריצה לשוק הכללי היא בשלב זה ניסיון, אולי אפילו הרפתקאה. אני מקווה מאוד שהקורא הישראלי יקבל את הספר באהדה, אבל גם בספרים הבאים סביר להניח שהפניה הראשונית תהיה לקורא החרדי, ורק אחר-כך לקורא הכללי.

הספר באנגלית יצא בהוצאת 'ארטסקרול' האמריקאית כי הם מאוד-מאוד רצו אותי, וגם אני מאוד-מאוד רציתי אותם, אז ענבי הגפן בענבי הגפן וכו'.

ב. לשאלתך "האם תשאר לנצח 'הסופר החרדי' או שמא יבוא יום ותהפוך לסופר ולא (רק) בגלל היותך 'חרדי'?" –

ובכן, היצירה היא בדמותו של היוצר, והסיפור הוא בדמותו של המספר. לכן כל עוד אני חרדי, אהיה גם סופר חרדי. קשה לי להאמין שיום אחד אכתוב ספר עלילתי שלא יהיו בו שום סממנים חרדיים, אבל לך תדע. מי יודע.

ג. הספר שמופץ בשוק הכללי הוא אותו ספר בדיוק מבחינת הטקסט. רק הכריכה שונתה הן כדי להתאימה יותר לשפה הגראפית השולטת בו, והן מכיוון שהספר מופץ באותו פרק זמן על-ידי שני מפיצים: 'יפה-נוף' בשוק החרדי ו'ספרות עכשיו' בשוק הכללי, והיה צורך לבדל את שני המוצרים זה מזה.


ש. מבחינה מקצועית, המלצתך לקרוא את המהדורה החרדית או החילונית?

ת. כאמור, הטקסט בשתי המהדורות, ה"חרדית" וה"חילונית" הוא זהה לחלוטין, כך שתבחר אתה האם לרכוש את הספר בחנויות הספרים המובחרות, או בחנויות הספרים הבלתי מובחרות.


ש. ביום חמישי האחרון נפתחה שוב עונת הכדורסל (להזכירך, בסיום העונה הקודמת כתבת את מאמרך "הגהקן הלאומי" ואחר-כך הבהרת את עצמך), וכאן אני שואל מה יש לך להגיד הפעם (אולי כדאי עוד בתחילת העונה): א. לציבור החרדי שמתעניין במשחקים. ב. ומה יש לך לומר למאמן פיני גרשון, אולי יש לך איזה הצעה לתחליף למילים שהרגיזו אותך "אין עוד מלבדו".

ת. אני חושב שזה די ברור שהביקורת שלי לא הייתה על פיני גרשון עצמו, אלא על אישי ציבור ועל כלי תקשורת דתיים וחרדיים שהאדירו את שמו ולימדו את הבן שלי, שיעור ב' ישיבה קטנה, שיש מאמן כדורסל שמקדש שם-שמיים ומלמד את כולם מה זה "אל יתבייש מן המלעיגים עליו", אז למה למען השם לשבת וללמוד כל היום גמרא, אם אפשר לעשות חיים משוגעים ורק לצעוק בסוף המשחק "אין עוד מלבדו" - ולהיחשב לצדיק הדור.

עם זאת הצטערתי צער רב על כך שהביקורת התבררה כחריפה ופוגענית, וכוונה בלי משים דווקא נגד ידיד יקר, עמית העובד בעיתון אחר.


ש. א. כדי לכתוב את הספר נסעת לרומא? או שנשארת פה וכתבת הכל לפי מפה שמצאת באתר אינטרנט זניח? ב. בשאר המקומות המתוארים בכישרון רב - היית שם? ג. נפגשת פעם בחיים עם עלילה מתוחה ועצבנית כלשהי, או שאת הכל העלה מוחך הקודח? ד. הציבור החרדי הוא ציבור מפרגן או ציני? כוונתי, כשאתה פוגש מישהו ברחוב שקרא את הספר, מה הוא אומר?

ת. א. ו-ב. ברומא עצמה לא ביקרתי ובפיאצה בוקה-דלה-וריטה לא דרכו רגלי, אבל השתמשתי במפות, בתמונות ובצילומי אוויר של האזור שבו מתרחשת הסצינה הראשונה בספר, כדי לתאר אותה במדויק. מכיוון שמדובר באזור מתויר ומצולם מאוד, לא היו חסרים חומרים.

לגבי זירות אחרות כגון רחוב פינס בירושלים, בית החולים לחולי נפש, איזור התעשייה של בני ברק וכדומה, בהחלט סיירתי ובדקתי שהדברים מדויקים ושלא, כמו סופר מכובד אחד (בלי שמות, דווקא לא דתי) ייצא לי משפט שמישהו "יצא מהדלתות המסתובבות של מלון המלך דוד ומצא את עצמו ברחוב בן יהודה הירושלמי"...

ג. החיים שלי רגועים ושלווים ואינם מזכירים את חייהם הסוערים של הגיבורים בספרי - וטוב שכך.

ד. לגבי היחס של הציבור החרדי, ובכן מי שאני פוגש ברחוב בדרך כלל מפרגן. הציניים בוחרים לעשות זאת תחת מעטה של ניקים בפורומים שונים באינטרנט.


ש. האם קראת/עודך נוהג לקרא מותחנים וספרי קריאה אחרים 'חיצוניים' כדוגמת: קלנסי, פיינדר, לדלום, לה קארה, גרישם, ועוד רבים אחרים וטובים?

ת: כפי שהתבטאתי בראיונות בעיתונות, גם אם הייתי רוצה, כמי שעוסק בכתיבה, להרחיב את אופקי הספרותיים, יש בספרים של הסופרים שציינת חלקים ניכרים שהנפש היפה סולדת מהם. דווקא ג'ון גרישם הוא דוגמא טובה לכך שאפשר למכור ספרים מבלי להזדקק לעניינים שהצניעות יאה להם.

למעשה, מזה כמה שנים שאני קורא בעיקר לצורך תחקירים יותר מאשר מהנאת הקריאה. בימים אלו, למשל, אני קורא ספרים על מקסיקו כגון "מתחת להר הגעש" של מלקולם לורי. אלו בדרך כלל ספרים ותיקים-עתיקים של סופרים שאינם ישראלים, שתי סגולות בדוקות ומנוסות לכך שהספר יהיה, פחות או יותר, נקי.


ש. א. האם הנך כותב רק בשם הספרותי חיים גרינבוים או שישנו עוד שם שבו אתה משתמש כסופר ? ב. האם זה שהפסקת לכתוב את הטור של ב'בקהילה' קשור למה שכתבת (והתנצלת) נגד טומי לפיד? או שזה בגלל הוצאת הספר בהוצאות השונות? ואולי שניהם לא.

ת. א. כסופר אני משתמש אך ורק בשמי האמיתי. אני מכבד את אלו שבחרו לכתוב תחת שמות בדויים, אבל לעניות דעתי יש חשיבות רבה לכך שאדם יכתוב תחת שמו. זה מוסיף אחריות וכובד ראש, ומחייב אותך לעמוד מאחורי מה שאתה כותב.

ב. לא הפסקתי לכתוב את הטור ב'בקהילה' אלא נטלתי לעצמי חופשה קצרה שהתארכה מעט. הסיבה אינה קשורה לשתי האפשרויות שהעלית.


ש. א. כמה עותקים נמכרו מספרך במהדורה החילונית? ב. מי קנה, האם חובשי כיפות סרוגות או גם חילונים למהדרין? ג. איזה תגובות קיבלת?

ת. א. מוקדם עדיין לדעת את מידת ההצלחה של הספר בשוק הכללי. בגלל גודלו של השוק ופיזור החנויות קשה יותר לעקוב אחרי המכירות.

ב. אין לי אינדיקציות מי הקונים, אבל ברור לי שהציבור הדתי-לאומי, או הדתי שמתגורר מחוץ לאזורים החרדיים הם פלח השוק הבטוח יותר, כי גם שם יש דרישה לספרים איכותיים ו"נקיים". מצד שני אני מקבל תגובות מחילוניים שקראו את הספר ובעיניהם עולם הישיבות והעולם החרדי הוא עולם זר ומוזר, מסתורי ומלא קסם.

ג. מו"ל אחד שקרא את הספר אמר לי בהשתאות:"הייתי מרותק, איזה מושגים מקסימים: ישיבה גדולה, ישיבה קטנה, זה ממש ריתק אותי." מה שאצלנו נחשב לשגרתי וטריוואלי, נחשב בעיני הקורא החילוני הצצה מרתקת, על גבול האנתרופולוגית, לעולם רחוק-קרוב שנמצא מעבר לכביש ועם זאת כל כך סגור בפניהם.


ש. אם בכישרון עסקינן - מדוע רק ספר אחד? סופרים רבים אצלנו מוציאים ספרים רבים מאוד כבר מגיל צעיר (יחסית לגילך, כמובן) ודי מצליחים. מדוע אתה מסתפק בספר אחד עד כה, והאם יהיו ספרים נוספים בעתיד הקרוב מאד (צריך להכין לקייטנת אמהות. הלא כן?!)

ת. 'צוואה' הוא ספרי הראשון ובעז"ה יהיו עוד. את קריירת הכתיבה שלי אכן החילותי בגיל 30, ועל כך לפעמים צר לי. הגיל, כמובן, אינו אינדיקציה לאיכות הסופר. אפשר לציין את חיים ולדר שהחל לכתוב בתחילת שנות העשרים שלו, ולעומתו את הרב משה גרילק (ח. אליהב) שגם לאחר שחיתן את כל ילדיו, הוא ממשיך לטוות בהצלחה עלילות מתח (שכן שמועה גונבה לאוזני שבקרוב נזכה לספר מתח פרי עטו).


ש. ראינו לא מזמן, את הסופר רם אורן, שהוציא ספר לציבור הדתי/חרדי. (גם אם לא זאת הייתה כוונתו, הרי שבשעת קריאת הספר נזכרתי בימי הילדות שהעברתי עם ספרי שמואל ארגמן). שאלתי היא: האם שינוי קהל היעד, דהיינו שאתה כותב לחילונים, ועמיתך רם אורן כותב לחרדים, זה רק בשביל הגדלת המכירות, או שיש בזה כוונה נוספת? אם זה רק בשביל המכירות, אני מחזק את השאלה למה בחרת בהוצאת 'ארטסקרול' המתוייגת כחרדית?
ואם יש כוונה אחרת, אשמח לשמוע מה היא.

ת. אינני חושב שההגדרה המדויקת לספרו האחרון של רם אורן היא "ספר לציבור הדתי/חרדי". הספר אכן עוסק בחלקו בציבור החרדי, ואורן בוודאי היה שמח לו חרדים היו קונים וקוראים אותו, אבל לא כל כך נראה לי שעיתון 'משפחה' או 'בקהילה' היה מפרסם אותו בהמשכים...

רם אורן, ככל סופר, מנסה בכל פעם להפתיע את הקורא בזירה חדשה ובלתי מוכרת: עולם העיתונות, עולם בורסת היהלומים, המאפיה הרוסית וכדומה. לאחר שמיצה את מירב האפשרויות הוא הגיע גם לציבור החרדי.

לשאלתך האם אני ורם אורן (וכל כותב אחר) מנסים "להגדיל מכירות"? ובכן, לנסות להגדיל מכירות זו אינה מילה גסה. כל סופר מנסה להגיע לקהלים חדשים ולקוראים נוספים. רם אורן חולל מהפכה בעולם המו"לות הישראלי: הוא הראשון שהצליח למכור ספרים קלילים במספרים גדולים והדברים ידועים. לשם כך הוא נוקט בשיטות שיווקיות חדשניות, עושה יחסי ציבור אגרסיביים לספריו וכדומה ומושך את כל השוק בעקבותיו, ואפשר לקבוע שהוא "עשה בית ספר" להוצאות הספרים הוותיקות שעד אז היו זורקות כמה עצמות יבשות לסופרים ועושות את הכסף הגדול לעצמן.

לדעתי אין בכך כל רע, וניתן אפילו ללמוד ממנו כמה דברים על שיווק.


ש. מה היה רע בכריכה הקודמת?

ת. לא היה בה כל רע, אבל כשהוחלט ללכת על השוק הכללי, התייעצנו עם מו"לים, בעלי חנויות ספרים ועוד, והתברר כי השפה הגראפית בשוק הכללי שונה מאוד מהשפה הגראפית של העולם החרדי. בקבוצת מיקוד חילונית שנערכה קבעו מרבית הנשאלים כי על פי מראה הספר (בצירוף השם, 'צוואה') אין ספק כי מדובר בספר זיכרונות מהשואה. כדי שקוני 'סטימצקי' או 'צומת ספרים' יזהו את הספר כספר מתח היה צורך להתאים את עיצוב הכריכה.

אגב, מעניין לציין כי הכריכה החרדית מושקעת יותר ועלותה גבוהה יותר מהכריכה ה'חילונית', ומה שמשותף להן זה שאת שתיהן עיצב רב-המעצבים, צביקה סלומון.


ש. הספר שלך, למיטב הבנתי, נועד להיות מותחן. ובתור שכזה אם תשווה אותו לשאר היבול בשוק תמצא אותו מאכזב למדי לציבור הכללי. דברים שבכל ספר מהווים חלק חשוב ונכבד מהעלילה אצלנו הם בבחינת בל יראה ובל ימצא. נניח שהיה זה ספר על חיי החרדי, התמודדויות וכדומה, זה היה נותן אולי פתח הצצה לעולם החרדי מה שהיה מרתק את הקונה הפוטנציאלי. אבל שכשמדובר בספר מתח, כמוהו יש אלפים, וטובים יותר, אז מה בדיוק חשבת כשתוציא את הספר שלך לעולם הכללי? איזה סיבה יש לאדם להשקיע את שישים השקלים שלו בספר שלך, ולא באחר?

ת. אתה טוען שיש דברים שבספרות החרדית הם בגדר בל ייראה ובל יימצא. ובכן, אם כוונתך לעניינים שהצניעות יפה להם, הרשה לי לספר: מעשה בקבוצת אנשים שהחליטה להכין אוכל דווקא מאשפה. הטבחים שלהם התמחו בבישול זבל, בטיגון לכלוך ובאפיית זוהמה. בתחילה אנשים היו נרתעים מהתוצרת אבל למרבה ההפתעה זה יצא טעים, מגרה ומפתה. ממש יצירות מופת קולינריות. ברבות הימים החלו כל הטבחים להכניס זבל למתכוניהם. היה, למשל, את המתכון הידוע של עוף ממולא בגללים, היתה גם פשטידת לכלוכים מ-ד-ה-י-מ-ה, ולא היתה מסעדה שלא הגישה את המנה האולטימטיבית, סטייק אנטריקוט במיץ של הזבל. יום אחד קם שף (שהיה חרדי, כך אומרים) ואמר שהוא לא מוכן יותר לבשל זבל. זה אולי טעים, זה מוכר, אנשים מבקשים את זה, אבל בכל זאת, זה זבל. גולש אחד, בפורום "בטבחי טבחים", טען שהבישולים שלו לא משתווים לארוחה מלאה במסעדה ממוצעת ברחובה של עיר... טוב, אני מקווה שהבנת את הנמשל.


ש. למה הספר במהדורה 'החילונית' יקר בכ-30% מהמחיר בו הוא נמכר בציבור החרדי? האם כדי לשוות לספר מעמד יוקרתי יותר? אם כן, בציבור החרדי אין צורך ב'מעמד' המדומה הזה?

ת. נדמה לי שנסחפת מעט לגבי ההפרשים במחיר, אבל גם לי יש שאלה קטנה: מדוע קפה נמס בסופרמרקט בצפון תל אביב יקר באחוזים ניכרים מאותו מוצר בחנות של "זול-פה"? התשובה נעוצה בהבדלים הגדולים בין הכלכלה החרדית לכלכלה הישראלית. כידוע, כל אחד רוצה להרוויח קצת על הספר: הוצאת הספרים, המפיץ, החנות - וגם הסופר שבשבילו נשארות בדרך כלל רק כמה פרוטות. אבל אין מה להשוות בין פערי התיווך הצנועים בעולם החרדי לפערי התיווך העצומים בשוק הכללי.

אי אפשר להשוות גם את החנויות הגדולות, רחבות הידיים, המוארות, עם המוכרים הרבים והמבצעים הגדולים בשוק הכללי - לחנויות הספרים הצפופות והדחוקות של המגזר החרדי. לחווית הקניה ב"צומת ספרים" יש מחיר, והוא מגולגל על הקונה, בעוד החרדי קונה לא בשביל חווית הקניה אלא בשביל הקניה גופא. לכן המחירים ב"זולפה" זולים יותר, לכן המחירים ב"מרכז הספר התורני" זולים יותר.


ש. א. למה החלטת ללכת על כריכה רכה? בבית חרדי ידוע שיש הרבה ילדים, וכריכה רכה מיועדת להיקרע במהירות גדולה יותר מכריכה קשה?

ת. החלטתי ללכת על כריכה רכה בעצה אחת עם הוצאת הספרים 'יפה נוף' של רבי יהונתן פוזן, כי שוק הספרים בעולם כולו עבר זה מכבר לכריכה רכה, והגיע הזמן להביא את ה'בשורה' גם למחוזותינו. היו בזה גם שיקולים שיווקיים של שונות ובולטות מול ספרים מתחרים, ולכן הייתה גם השקעה חסרת תקדים בכריכה: הטבעת זהב, הבלטה וכדומה.

קהל הקוראים אהב מאוד את השינוי, למרות שהיו אנשים שהזהירו אותי שכריכה רכה "תקבור" את הספר. להערכתי חלק מהצלחת הספר נבעה גם מהחידוש הזה. יש אמנם כמה אנשים שנשבעו ש"הם, לבית שלהם, לא מכניסים ספר בכריכה רכה". רובם נכנעו.

אני שמח לראות שיש סופרים נוספים שהלכו בעקבותי, וגם הם פרסמו את ספריהם בכריכה רכה, כמו "ליקר שוקולד", "סיפור משפחתי" וסליחה אם שכחתי עוד מישהו. לדעת אנשים מובילים בתחום, בעוד כמה שנים כל השוק החרדי ילך בעקבות השוק הכללי, וספרי קריאה יכרכו בכריכה רכה.


ש. האם יש קשר בין כתיבת הספר על יין לבין פתיחת החנות "יין ישמח"?

ת. לא ידוע לי על קשר בין כתיבת הספר על יין לבין פתיחת חנות היין המשובחת כשלעצמה "יין ישמח". אולי תפנה את השאלה לבעלי החנות...

אני, כשלעצמי, מצאתי באנשי חנות היין ברחוב יעקב מאיר שבשכונת גאולה אנשים כלבבי, ונעזרתי בהם רבות בתחקיר לקראת כתיבת הספר. יש שם בחור אחד, מאוד נחמד ומקצועי, שקוראים לו אבי, אבל האמת שגם נחום בסדר...


ש. מה הייתה הסיבה להתנצלות הפאתטית והמשפילה בפני טומי?
ומדוע לא ניצלת את ההזדמנות למשפט דיבה מתוקשר, בו היה מוכח מעל לכל ספק, שהתבטאויותיו החמורות והפוגעות של טומי, עולות בחומרתן על כל מה שנאמר או נכתב נגדו?!

ת. ההתנצלות לטומי לפיד נוסחה על ידי עורכי הדין שלו ושל העיתון, כמקובל במקרים כאלו. את הסיבות שהביאו לפרסום פירטתי בטור בגיליון סוכות של "בקהילה" והדברים מדברים בפני עצמם.


ש. אולי נקבל סוד קטן, איך יקראו לספר הבא?

ת. האמן לי, גם אני הייתי רוצה כבר לדעת איך יקראו לספר הבא. סוד קטן שלא כולם יודעים הוא שאת ההקדמה לספרים כותבים בסוף, וכך גם לגבי השם: השם הוא לפעמים הדבר האחרון שנקבע.

על השם "צוואה", למשל, הוחלט לאחר התלבטויות רבות והצעות אין-ספור, ואם אני זוכר נכון, ההחלטה התקבלה ממש שעות אחדות לפני שהפרק הראשון ירד לדפוס בעיתון.


ש. א. איזו דמות אתה הכי אוהב מבין אלו המשחקות תפקיד בספר המדהים? כשבחרת שם לספר ידעת שאתה הסופר השלישי (לפחות) שנותן את השם "צוואה"?

ת. איזו דמות אני הכי אוהב? דומני שהתשובה די ברורה: את נתי קאהן, ולו מפני שבניתי את הדמות על פי מאפיינים של בחור ישיבה אמיתי שהיה החברותא שלי (וכיום כבר אברך). גם רפאלו קונטי נגע לליבי מאוד, והיו לי ייסורי מצפון על כך שתקעתי אותו לחמישים שנה בבית משוגעים.

דמותו של עורך הדין ירחמיאל רייניץ חביבה וצבעונית למדי. (אגב, היא נבנתה פחות או יותר על פי דמותו של עורך דין חרדי ידוע, מעניין אם מישהו מזהה את האיש שמאחורי הדמות). דווקא יהונתן מייזליק הרגיז אותי לא פעם במהלך הכתיבה.

מי האיש השנוא? אני חושב שזה די ברור, וגם אני סלדתי מהטיפוס השלילי הזה. לא פעם איימתי עליו שאם הוא ממשיך להיות כזה נבל, אסלק אותו מתוך הספר. זה עזר. עובדה שהוא עוד שם.

לדעתי יש הרבה חן בדמויות חולפות כמו המוכר הפעלתן בחנות הבגדים המודד לאיציק פלד בגדים חרדיים, נהג המונית שמשורר בקול "שבחי ירושלים" וכדומה.

לגבי העובדה שאני השלישי שנותן את השם "צוואה": כנראה שזה שם חזק, אחרת לא היו שלושה סופרים שהיו בוחרים בו. האמת היא שיותר מביך להיות השני. השלישי זה כבר בסדר.


ש. א. היציאה שלך לשוק זה היא בעקבות המלצות על איכות הספר הספציפי או שידוע לך על צימאון שיש בציבור זה לכתיבה חרדית (מתוך סקרנות וכדומה)? ב.בקשר לסיפור עצמו: אינני זוכר כרגע את השמות אבל הסתובב אז בציבור החשבון הבא: אם הראש-ישיבה (הבן של הרבי) נולד במחנה כמה שנים לפני הגיבור הראשי (ההוא שחזר בשאל ואז בתשובה) ומתואר בספר כבחור קצת יותר מבוגר ממנו, כיצד הופך לקראת הסוף לזקן (כאביו בזמנו) בעוד שהשני נשאר צעיר יחסית (עדיין סוכן בשב"כ וכו'). אין כאן טעות בחשבון השנים?

ת. א. אכן קיימת סקרנות עצומה בציבור החילוני לדעת יותר על הציבור החרדי ולכן כל ספר, סרט או הצגה העוסקים בעולם החרדי זוכים להצלחה – גדולה או קטנה, תלוי באיכות המוצר.

מי שכותב בדרך כלל הם יוצאים בשאלה טריים או ותיקים, או יפי נפש שזועקים מרה על "מצבה הנורא של האישה החרדית המדוכאת" וכדומה. הללו זוכים מיד לחשיפה תקשורתית גדולה כי גם העיתונות יודעת לזהות את הצימאון לקרוא על החרדים, ואף מלבה את יצר המציצנות הזה. מכאן נובע הז'אנר שאני מכנה "ז'אנר הכביסה המלוכלכת".

הגיע הזמן שיצירות שמאירות את הציבור החרדי באור האמיתי והאותנטי יוצעו לציבור הישראלי. מי שעשה צעד חשוב בשטח הזה הוא השחקן שולי רנד בסרטו "אושפיזין", ואולי גם אני אתרום את תרומתי הצנועה.

ב.ובכן, החשבון מדוייק. ראש הישיבה נולד במחנה העקורים לאחר השואה, וכיום הוא כבן 60. איציק פלד היה בן 18 במלחמת ששת הימים ולכן הוא בן 50 ומשהו. אם ניקח בחשבון שהוא לא סוכן זוטר אלא בכיר למדי, ראש אגף האבטחה, הכול בא על מקומו בשלום.

אכן יש "באג" קטן בתאריכים בספר כפי שפורסם בעבר, אבל הוא לא נוגע לנקודה שציינת אלא לעובדה שראש חודש אלול תשס"ב על פי מהלך העלילה יוצא ביום שלישי - בעוד שבמציאות ראש חודש אלול תשס"ב היה ביום רביעי ולמחרתו ביום החמישי...


ש. מתי יוצא הספר "המקסיקני"? והאם גם הוא יתפרסם בהמשכים?

ת: אני שמח שחסכת לי את ההתלבטות וכבר החלטת איך יקראו לספר הבא...
הסיפור יתחיל להתפרסם בעיתון "בקהילה" בחודשים הקרובים, ולאחר מכן, בעזרתו יתברך, הוא אף יצא כספר.


ש. הכתיבה החרדית מאד השתפרה בשנים האחרונות מבחינת ספרות מתח (ארבל, אליאב, אתה ועוד רבים וטובים), וגם מבחינת כתיבת סאטירה (עליזה, חובב, אריאלי, מאיר וכו')- כולם מנסים להיות ג'ונגרישמים חרדים או אפרים קישונים חרדים. אבל.. איפה נמצאים כותבי הדרמות הטובים? למה דווקא התחום הזה, התחום היחיד שיכול להצמיח קלאסיקות אמיתיות ואיכותיות (בוא נודה- ספרי מתח זה נחמד, אבל לקריאה אחת. וסאטירה- זה סבבה- אבל לא בשביל להפוך לקלאסיקה...)- נשאר פרוץ לעשרות סופרות בוסר חרדיות מתחילות (טוב, יש בינהן כמה שהן בסדר, לאה פריד למשל)? יש אמנם את חיים ולדר, אבל הוא מתעסק בעיקר בסיפורים קצרים. למה אף אחד לא מנסה לחקות את דיויד גרוסמן, למשל (מבחינת סגנון ואיכות כתיבה)?

ת. אני לא דובר הספרות החרדית לדורותיה, אבל כפי שאת עצמך מציינת היא נמצאת בתנופה עצומה. אם נבדוק מה היה פה לפני עשר או חמש-עשרה שנים, נתקשה להאמין שהזינוק הזה נעשה בזמן כה קצר. רק השמות שהזכרת: חיים ולדר, לאה פריד, מ. ארבל, ח. אליהב ועוד רבים וטובים הם חלק מהמהפכה שיוצרת ספרות חרדית משובחת.

למה לא דרמה? כל אחד כותב על פי נטיות לבו. האחד כותב מתח, השני דרמות אנושיות, השלישי ביוגרפיות של אישים והרביעי סיפורים לילדים.

"למה אף אחד לא מנסה לחקות את דוד גרוסמן?" את שואלת. לחקות זו מילה גרועה. הייתי מנסח את השאלה כך: מדוע אף אחד לא כותב בסגנונו, ואני בטוח שיום אחד עוד יתגלה דוד גרוסמן או עמוס עוז החרדי.

הזכרת גם את המושג "סופרות בוסר". ואכן, בהעדר הוצאות ספרים ממוסדות המעסיקות עורכים ולקטורים שמסננים את הדברים הבלתי ראויים לדפוס, ובהתחשב בעובדה שבציבור החרדי כל אחד יכול להוציא בכוחות עצמו את ספרו, יש בשוק גם ספרים שהיו זקוקים ליד עורכת או לפחות למישהו שהיה לוחש על אוזנו של הסופר ומייעץ לו לחפש לעצמו עיסוק אחר.

דווקא חיים ולדר, כך אני מבין, מנסה ליצור מעין הוצאה לאור שמוציאה גם ספרים של סופרים אחרים. זהו צעד מבורך שיתרום ללא ספק להעלאת רמתה של הספרות החרדית.


ש. האם השנאה של איציק פלד לא מוגזמת קצת? אחרי הכל אני לא מאמין שאדם רק רואה חרדי הוא מתחיל ללגלג ולצחוק או לשנוא לחילופין.

ת. האם השנאה של איציק פלד אינה מוגזמת? ובכן את דמותו של איציק פלד בניתי על פי אדם שפגשתי בעבר, שאכן היה שונא ברמות שלא תתוארנה. מאוחר יותר התברר לי כי אותו אדם לא בדיוק שונא כמו שהוא בורח מעברו החרדי, בדיוק כמו איציק פלד.

עם זאת, נכון שלצרכים ספרותיים וכדי לבנות את הקונפליקט בין איציק פלד לנתי קאהן, מקצינים את הדמויות ונותנים להם מאפיינים יותר חדים וברורים. אני בטוח, אגב, שגם לא כל בחורי הישיבות מוצלחים ומושלמים כמו נתי (אם כי רובם המכריע...).


ש. מקראתי את הספר והוא חביב, אבל בעיה אחת הייתה לי איתו (ולמען האמת, עם עוד כמה מותחנים): תמיד בסוף הספר הכל מסתדר איכשהו, קורים מליון אירועים בו זמנית ולפי דעתי אם אתה לא הסופר, לעולם לא תצליח להסביר מה בדיוק קרה שם. מדלגים על שלבים (חשובים) ומגיעים לעמוד האחרון בלי להבין את המהלכים האחרונים. למה אתם עושים את זה?

ת. כיצד זה שבספרים הכול בסוף מסתדר: אכן, בחיים לא הכול מסעיר ומרגש כמו בספרים, וטוב שכך. כשבונים סיפור, והנה עצה לכותבים מתחילים, רצוי מאוד לשתול רמזים לפתרון בגוף העלילה, אבל להצניע אותם במידה הראויה. אני רוצה שכאשר הקורא יגיע לפתרון, הוא יטפח על מצחו ויאמר: איך לא שמתי לב, הרי כל הפרטים היו לפני, רק שלא חיברתי אותם.

לשם כך מסופר, למשל, כיצד רפאלו ועמנואל אחיו נוסעים לכפר פיטיליאנו, נכנסים לעורך הדין הכפרי ועושים משהו. אני רק לא מגלה לקורא מה בדיוק היה שם. אני מספר על ביקורו האחרון של אייזיק אייזנפלד אצל הרבי הזקן, מתאר את החדר, ורק בסוף הקורא מבין מדוע זה היה כה חשוב.

כשאדם קורא ספר הוא מבקש לברוח מהמציאות היומיומית השגרתית והמעיקה, שבה לא הכול מסתדר כפי שהוא רוצה. אם גם בספרים הכול לא יסתדר, אף אחד לא יקרא אותם (וגרוע מכך - אף אחד לא יקנה אותם...)


ש. שאלתי קשורה דווקא אל הצד העיתונאי שבך. אין זה סוד כי בתקופות מסוימות ישבת על כסא העורך, בשבועון החרדי "בקהילה". בשנים האחרונות חלה התפתחות ואיני יודע אם מבורכת היא, מערכות העיתונים מעסיקים בחורים צעירים בימים, עיתון הוא סוג של שופר, ועיתון חרדי הוא כמובן גם בעל מסר חינוכי במקום מסוים, האם אין כאן ניגוד עניינים שמאחורי כתבות מסוימות לא תמיד עומדים אנשים מיושבים בדעתם? שאלה נוספת, אפרופו עיתון 'בקהילה' משם צמחו לא מעט כוכבי עיתונות כללית - אם ניקח לדוגמא את ידידיה מאיר (הארץ) קובי אריאלי (מעריב, ערוץ 10 בדימוס, ומשחק מכור) ישורון (שושו) תורג'מן (מפיק חדשות בגל"צ). האם גם לך יש או היה חלום להגיע לעיתונות הכללית? (ואולי הוצאת הספר למגזר החילוני, זו הגשמה של העשיה שלך מעבר לקו הדתי?) ובכלל מה אתה חושב על התופעה הזו של "חרדים" המשתלבים בתקשורת הכללית? אני מניח שאתה מכיר את התופעה ומשנתך סדורה בעניין.

ת: לגבי העסקת אנשים צעירים ובלתי מיושבים בדעתם, כהגדרתך, בעיתונות החרדית אענה בקצרה: כל עוד מאחורי הכותב הצעיר עומד עורך ותיק, מנוסה ובעיקר אחראי, זה לא כל כך נורא.

עיתון "בקהילה" אכן הוציא מבין שורותיו כמה אנשים מוכשרים שמועסקים כיום בעיתונות הכללית. לי מעולם לא היה חלום להגיע לשם. ביום שאראה עיתונאי חרדי שפריצתו לתקשורת החילונית הפכה אותו ליותר ירא שמיים ויותר מקפיד במצוות – אלך בעקבותיו.

שאלת מה אני חושב על התופעה של חרדים שמשתלבים בתקשורת הכללית. יש לי דעה די נחרצת בנושא, אך אכתוב את מה שאפשר לכתוב במסגרת זו: זה לעומת זה עשה האלוקים. אין דבר שהוא טוב מוחלט או רע מוחלט. באינטרנט אפשר להגיע לאתרים ירודים ביותר ואפשר להפיץ תורה ויהדות; במכונית אפשר לנסוע להתפלל ערבית ואפשר להגיע למקומות גרועים. אדם חרדי שעובד בתקשורת הכללית יכול להאהיב שם שמיים, לעשות קידוש ה' – והוא יכול גם לחלל שם שמיים ולגרום נזקים גדולים. הדבר תלוי אך ורק בו. מה שבטוח זה שמי שהולך לעבוד בתקשורת הכללית מעמיד את עצמו בניסיונות עצומים שספק רב אם יצליח לעמוד בהם.


ש. האם כתיבה היא עיסוקך היחיד או שאתה עוסק בתחומים נוספים?

ת. מי שרוצה לכתוב בצורה איכותית חייב להתמסר לכך באופן טוטאלי. יש אמנם סופרים גדולים שלפחות בראשית דרכם עבדו לפרנסתם בשלל עבודות וכתבו בשעות הפנאי, אבל ללא ספק התנאים האידיאלים לכתיבה הם שזה יהיה העיסוק המרכזי של הכותב.

כיום סדר יומי אכן מורכב מכתיבה (ספרותית ופובליציסטית) ולימוד תורה.


ש. סליחה שאני מפריע לרצף השאלות, ואולי כבר סיפרת, אבל איכפת יהיה לך לספר קצת על עצמך, מהיכן באת, לאיזה מגזר אתה משתייך היכן למדת, בימין לשמאל, ועוד פרטים. מס' נעליים וכרטיס אשראי אני לא אשאל...

ת. האמת שאין לי בעיה לפרט: התגוררתי בילדותי ברחוב דסלר בבני ברק, למדתי בביה"ס "רזי-לי", בישיבה קטנה "נצח ישראל", בישיבה גדולה "כתר ישראל"... אבל רק רגע. אני רוצה לחשוב יחד אתך, למה ואת מי זה מעניין. אני מקווה שכתיבתי מדברת בעד עצמה, אני שמח ומודה לקב"ה על שהיא גורמת לאנשים תועלת והנאה. ההתעניינות ברמה הרכילותית היא עוד משהו שנכנס אלינו בדלת האחורית ממקומות אחרים, וחבל.


ש. האם נכונה השמועה שבארה"ב הספר נמכר פי שנים מבארץ? (כמובן שאני מדבר על הספר שתורגם לאנגלית). על מי מבוססת דמותו של הרב בספר האם זה לקוח מדמות אמיתית או סתם דמות ציורית? ומי הדמות המצולמת על הכריכה בספר שנמכר בעטיפה חילונית?

ת. תודה על האיחולים והברכות. הספר באנגלית, ב"ה, אכן מצליח מעבר לים ואקווה שהוא יגיע לנתונים שציינת ואף יעלה עליהם.

לא אפרט על מי מבוססת דמותו של ראש הישיבה בספר, אבל לאחרונה, כשכ"ק האדמו"ר ממודז'יץ שליט"א לא היה בקו הבריאות, נזכרתי לפתע מאיפה לקחתי את התיאור של חדרו של הרבי. בילדותי התפללנו בשטיבל של חסידי מודז'יץ ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, ובסליחות ראשונות היינו נוסעים כל שנה לבית המדרש של האדמו"ר ממודז'יץ ברחוב דיזינגוף בתל אביב.

אמנם לא היינו חסידי מודז'יץ, אבל באותה הזדמנות היינו נכנסים לרבי זצוק"ל, בעל ה"אמרי אש", לקבל ברכה. אני לא יודע עם הזיכרון לא תעתע בי, אבל את חדרו של הרבי בספר בניתי על פי הרושם שחדרו של הרבי הקודם הותיר בי: שעון האורלוגין הגדול בפינה, הנברשת, השולחן הגדול והקירות מחופי העץ. אם יש פה חסידי מודז'יץ הם יוכלו לספר לי האם אכן התיאור דומה לחדרו של האדמו"ר (החדר היה בקומה השניה, כמדומני בדירתו של האדמו"ר, קומה מעל בית המדרש) או שהדמיון שלי לקח אותי רחוק מדי.


ש. כשאתה ניגש לכתוב טור לעיתון, האם אתה יודע בתחילתו מה אתה רוצה לכתוב או שהטור נוצר תוך כדי הכתיבה ויוצא בכלל אחרת ממה שתכננת?

ת. שאלה מעניינת מאוד. בדרך כלל הקו הכללי קיים כבר כשניגשים לכתוב את הטור, אבל לא פעם רעיון מסוים מתארך וגולש ואז יש חלקים שנותרים בחוץ. במקרים אחרים יש רק רעיון חלקי, ותוך כדי הכתיבה הוא מקבל נפח, גורר אחריו עוד רעיונות והופך לטור שלם.

ככלל, כתיבת טור שבועי היא מלאכה קשה ביותר. אנשים חושבים ש"מה הבעיה לכתוב כמה מאות מילים". יש אכן אנשים שעטם קלה יותר, אבל אצלי כתיבת טור "יושבת" על יום שלם לפחות. זאת אומרת שלא שהכתיבה לוקחת 8 שעות, אבל החשיבה, והטיוטה הראשונית, ואחר כך השכתוב, והתייעצויות עם חברים, ולהראות את מה שיצא לכמה אנשים, לוקח זמן.

יש תמיד את ההתלבטויות איזה אופי לשוות לטור. סתם להיות ליצן אני לא רוצה להיות, ולכתוב "מוסר" ו"להיות משגיח" זה גם לא תמיד לעניין (אבל לפעמים זה בורח לי), בקיצור אין מה לקנא.


ש. מר גרינבוים הנכבד: אני מקווה שלא תיפגע מהשאלה שלי, איך אתה מרגיש בתור אחד מאלה שפרצו את הגדר והכניסו לציבור החרדי ספרות קלולקלת חיקוי לנוכרית. לטעמי ולטעמם של יהודים רבים יראים גם אם לא לטעמם של אוהדיך הרבים. אין לי ספק שהתשובה שלך תהיה מושחזת מנומקת ומלומדת, אבל אני מקווה שעם כל הדממגוגיה אף פעם לא תשכח שיש כאלה שזה ההרגשה שלהם.

ת. ובכן, למרות הניסוח הפרובוקטיבי, שאלתך לגיטימית. תשובתי תהיה קצרה וברורה: עשיתי כל צעד בהתייעצות עם רבי ומורי שליט"א ובברכתו. ועם זאת, יקירי, סביר להניח שיהודים יראים ושלמים ש"ספרות קלוקלת חיקוי לנכרית" כזו מפריעה להם, לא גולשים באינטרנט ומגיבים על כל מה שזז.


ש. הבעיה שלי עם הסוף של 'צוואה' הייתה, שפתאום משום מקום צצו כל גיבורי הספר באיזו חניה נידחת, כל אנשי השב"כ היו שם, והקורא מרגיש כאילו הוא מחוץ לתמונה, הרי לא נתת אפילו שמץ של רמז למה שהלך שם, רק על המרדף בבני ברק. זה נראה כאילו חסרים שם כמה עמודים, או שזה הצגה, לא יודעת, משהו שם לא ברור. וזה קורה בעוד ספרים, לא רק בשלך. הסופר יודע איך הכל הסתדר בסוף, אבל הקורא מאבד באיזושהי נקודה את החוט המקשר בין כל הספר לסיום.

ת. מעניין אותי האם הייתה לך את התחושה הזו בקריאה בעיתון או בספר. כי קיבלתי תגובות כאלו לאחר הפרסום בעיתון, ולכן בספר הורחבה הסצנה שבה איציק פלד מגיע לבית משפחת קאהן, ושם מגוללים הגיבורים בהרחבה את השתלשלות העניינים. אני חושב שמי שקורא את הקטע הזה מבין בדיוק איך הגיעו אנשי השב"כ בדיוק בזמן.

אולי בגלל שזה סוף הספר קוראים מהר כדי לראות מה קורה ומפספסים משהו? עני לי האם קראת את הספר, והאם ניסית לקרוא שוב את העמודים האחרונים ועדיין הייתה לך את התחושה שחסר משהו.


ש. א. מה אמר לך גרילק אחרי שכתבת הפרקים הראשונים וכתוצאה מכך התחלת לכתוב הכל מחדש? (רמז לפחות). ב. האם קראת The Pelican Brief מג'ון גרישם? ג. האם סיפור בהמשכים בעיתון לפני הו"ל של ספר, זה אכן מתכון להצלחה? מהו המעלות והחסרונות למהלך שכזו? ד. איזה דמויות "לא" נכנסו לספר אך רצית לכתוב עליהן? ולמה? אם היו (דמויות) כאלו שנגנזו לסיפור אחר? ה. מ. ארבל כתב כשהספר יצא לראשונה שעיצוב הכריכה (החרדי) הוא חדשני ברמה שלא היה מקודם בצבור החרדי (משהו כזה), גם אתה חושב כך? וגם, מה דעתך "האישית" על שלשה העיצובים השונים של הכריכה?

ת. א. הרב משה גרילק קרא כמה עשרות עמודים לפני כארבע או חמש שנים, כשהסיפור היה ממש בחיתוליו. הוא הדריך אותי רבות ועל כך תודתי נתונה לו. אחד המשפטים שהוא אמר היה "אל תכתוב על הסיפור, תכתוב את הסיפור" והשאר היסטוריה.

ב. לא.

ג. פרסום סיפור בהמשכים בעיתון תורם רבות לאיכות העלילה, כי הוא נותן אפשרות לתגובות של הקוראים, לעריכה נוספת ול"בישול" נוסף של היצירה.
אי אפשר להתעלם גם מהתועלת השיווקית ומהחשיפה הגדולה לקהל קוראים גדול.

ד. אכן, הייתה עוד זירה שלמה, פוליטית בעיקרה, שתוכננה להשתלב בסיפור, אבל עם התקדמות העלילה נוכחתי שאין בה צורך.

ה. אם ידידי היקר מ. ארבל, הלוא הוא הרב יאיר וינשטוק, כתב כך, מי אני שאחלוק עליו. דעתי האישית על כל אחת מהכריכות היא שכל אחת מתאימה בדיוק לקהל אליו היא פונה: החרדית לחרדים, ה"חילונית" לחילוניים, והאמריקאית לאמריקאים.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. סופר דגול  (ל”ת)

    חרד

  2. צל"ש  (ל”ת)

    בליין

  3. חזק ביותר  

    איש יהודי

  4. שאלה  

    דורין