1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. הרב מנחם ברוד

הצדק מחייב לתת צדקה

כאשר אדם נותן צדקה לנזקקים, אין הוא עושה 'טובות', אלא נוהג כאדם ישר והגון. הוא מבין שצורכי הקיום של חברו קודמים למותרות ולגריפת הון
הרב מנחם ברוד, כ"ה טבת תשס"ו 25/01/2006 00:00

"אסור לרחם על הפראיירים האמריקנים הללו". אין למצולמים קשר לכתבה. צילום: COL col




דוח העוני שהתפרסם השבוע לא עורר זעזוע ציבורי, מלבד כמה כותרות וכמה ראיונות. ייתכן שהאדישות נובעת מכך שהדוח מדבר במספרים ובנתונים סטטיסטיים, והציבור מתקשה לתפוס את תמונת המציאות במושגים כאלה. כדאי אפוא לומר את הדברים במילים פשוטות יותר.

בעבר התחבר המושג עוני למשפחות שיש להן בעיה אובייקטיבית חמורה – נכים, חולים, אלמנות, יתומים, מובטלים וכדומה. משפחה רגילה, שבה בני-הזוג בריאים ויכולים להתפרנס, לא הייתה מתקרבת לקו העוני, והייתה יכולה לקיים את עצמה בכבוד. בעבר אפילו מפרנס אחד היה יכול להבטיח אמצעי-קיום בסיסיים למשפחתו, ובוודאי אם שני בני-הזוג היו משתכרים ומביאים פרנסה לביתם.

כל זה נחלת העבר. מי שמעורים בפעילויות העמותות והארגונים שמנסים לעזור למשפחות הנזקקות עומדים נדהמים לנוכח הגידול העצום במספר המשפחות ה'רגילות', שמוצאות את עצמן נזקקות לחסדי הציבור. בעבר הייתם שומעים שאוספים כספים בעבור משפחות שפקד אותן אסון, כמו מות האב או האם לא-עלינו. כיום מתהלכים אנשים אכפתיים ומקבצים תרומות בעבור משפחות בריאות ויפות, שפשוט שקעו בחובות כבדים, בגלל המצב הכלכלי.

זכות קיום לילדים


אין בידינו לפתור את בעיות הכלכלה, אך בהחלט ראוי שהציבור יבין את פני המציאות. כל מי שיביט ימינה ושמאלה יוכל למצוא משפחות רגילות ומכובדות, ששני בני-הזוג משכימים בבוקר לעבודת יומם, ולמעשה הן חיות בעוני ובמחסור. או גרוע מזה, שההורים עצמם מתקשים לקלוט שלמעשה אין בידם לספק את צורכי הקיום הבסיסיים שלהם, והם נוטלים הלוואות ושוקעים בחובות, בתחושה שעוד מעט קט הכול ייפתר. עד שמגיעה הקריסה.

ודאי שיש כאן בעיה בסיסית הקשורה לניהול כלכלת המדינה, אך זה עניין לכלכלנים ולמומחים. דבר אחד הוא בלתי-נסבל - שהמדינה אינה נוהגת שום התחשבות במשפחות ברוכות ילדים. בעבר העניקו קצבאות הילדים סיוע נוסף לילדים. כיום הקצבאות נהפכו לדמי-כיס סמליים, ואין בהן לסייע במידה ממשית לקיומה של משפחה כזאת. וכך רבות מהמשפחות שהידרדרו אל מתחת לקו העוני הן ברוכות-ילדים.

הדבר נובע מכך שמדיניות המס אינה מכירה כלל בקיומם של ילדים לצורך חישוב המס של האב, שבדרך-כלל הוא המפרנס העיקרי. כך נוצר מצב אבסורדי, שגבר בלי ילדים וגבר שיש לו עשרה ילדים משלמים שיעור מס שווה. אמנם הנשים מקבלות נקודות-זיכוי בעבור הילדים, אך ברמות השכר שהן מרוויחות אין בדרך-כלל הבדל בין שלושה ילדים לעשרה. ההטבה הייתה יכולה להיות ניכרת אילו הייתה ניתנת לאב, אך כאן אין שום התחשבות בעובדה שיש למפרנס העיקרי משפחה גדולה להאכיל.

לא לעשירים בלבד


לא ייתכן שהבאת ילדים לעולם תהיה לוקסוס השמור לעשירים בלבד. הורים מן השורה, ששניהם עובדים קשה למחייתם, זכאים בהחלט לגדל בכבוד חמישה, שישה או אף עשרה ילדים. הם אינם רוצים נדבות ולא תובעים קצבאות. הם מבקשים רק לחזור למצב שהיה בעבר – שבני-זוג עובדים יכולים לפרנס גם משפחה גדולה.

מה שכולנו יכולים לעשות הוא להושיט יד עוזרת למשפחות שנקלעו למצוקה, ולסייע להן להיחלץ ממנה. העזרה הזאת מכונה ביהדות 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' - אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה לנזקקים, אין הוא עושה 'טובות', אלא נוהג כאדם ישר והגון. הוא מבין שצורכי הקיום של חברו קודמים למותרות ולגריפת הון. זה הצדק האמיתי, שנובע מהאמונה, כי הקב"ה נותן לאחד יותר, כדי שיעביר זאת מרצונו למי שקיבל פחות.

המאמר מתפרסם בגיליון 995 של 'שיחת השבוע'






הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.