1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

אשר קרך בדרך

שאלות מותר לשאול, ביקורת מותר להשמיע. אבל דברי ליצנות ופגיעה באמונת חכמים? חייבים, ומיד, להניח תמרור אזהרה אדום ובוהק
יצחק זיידמן, י' אדר תשס"ו 10/03/2006 00:00

המועצת הישראלית. צילום ארכיון: שוקי לרר שוקי לרר


הבדיחות ודברי הליצנות שאנחנו שומעים בתקופה האחרונה, יתגברו בוודאי בימים הקרובים. שכן, פורים בפתח, ועל מי נצחק ונלגלג אם לא על המפלגה שלנו, על הנציגים שלנו. עבודתם של הליצנים והבדחנים תהיה הפעם קלה. אפילו קלה מאוד.

אבל אנחנו גם עומדים ערב פרשת 'זכור'.

בשבת הקרובה נקרא כולנו את המצווה שאנו מצווים לזכור כל השנה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק... אשר קרך בדרך'. זה יקח בדיוק שתי דקות, והמחמירים שרוצים לצאת ידי חובת כל השיטות והמנהגים, יטרחו גם לשמוע את הפרשה בנוסח עדות תימן, מרוקאי וירושלמי.

יותר נתייחס האם הבעל-קורא קרא את הפסוקים כמו שצריך או לא. אבל מי שם לב למילים. לתוכן שעומד מאחורי שלושת הפסוקים. מיהו עמלק? מדוע נצטווינו למחות את זכרו מתחת השמים? מה בדיוק עשה עמלק שבשל כך הוא מוקצה לעולם?

התשובה מונחת במילה אחת; אשר 'קרך'. ומפרש רש"י, שאין זה מלשון 'מקרה', אלא מלשון 'קור וכפור'. עמלק קירר אותנו. לא את כולם. הוא קירר רק את ה'נחשלים'. את החלשים שבתוכינו.

אז איך מקררים? מי הם בדיוק החלשים?

המדרש בשמות רבה אומר על הפסוק במשלי 'לץ תכה ופתי יערים' – לץ תכה זה עמלק.

הנה כי כן קיבלנו תשובה מיהו עמלק. הלץ הזה אינו יכול לבוא ולהשמיע את דברי ליצנותו לכולם. מי שאמון על דברי חז"ל, על אמונת חכמים, על 'אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים... ובמושב ליצים לא ישב', אלא 'כי אם בתורת ד' חפצו' – אליו הוא לא יכול להתקרב. דברי הליצנות לא יגיעו לשם.

לאן הם כן יגיעו? לנחשלים אחריך.

ועמלק הוא לא רק ליצן, אלא גם חכם. ליתר דיוק, מתוחכם. הוא מגיע בדרך-כלל עם תחפושת. הוא לעולם לא יעיז לבוא ולומר: אל תשמור מצוות, אל תלמד תורה, אל תשמע בקול החכמים.

הוא לא יגיע בצורה ישירה. את הכל הוא יעשה 'בדרך'. אבל עם מכת קור. הוא בסך הכל יצנן את ההתלהבות. יקרר את החום. יוריד את ההתלהבות. יכניס לנו ספיקות, יגרום לנו להתלבט. יתן לרגש שלנו להתגבר על השכל.

אבל הוא לא מתכווין רק לקרר. הוא רוצה לחסל. להשמיד ולהרוג. זהו דרכם של העמלקים בכל הדורות. זהו רצונם. ועל כך ציוותה אותנו התורה: זכור את אשר לך עמלק. לא תשכח.

ופרשת השבוע אקטואלית מאוד בתקופה זו.

לעיתים קרובות אנחנו מתמודדים בשאלות שהרגש והשכל משמשים בהם בערבוביה. זה קורה בעיקר לכל אחד בחייו הפרטיים, אבל אחת לתקופה אנחנו נאלצים להתמודד עם מצבים אלו, גם בשאלות ציבוריות.

זה מה שיקרה לכולנו בכ"ח אדר. השאלות קשות ונוקבות. הרגש, אליו אנחנו גם מגייסים את ה'שכל' אומרים לנו לשבת בבית. אין בשביל מה להצביע. אין בשביל מי להתאמץ ולטרוח.

המחלוקות והיריבויות הפנימיות בין המפלגות ובתוך כל אחת מהן, מערכת השיקולים המוזרה והתמוהה, ההדבקות לכסא ולתפקיד, ועוד כהנה סיבות למכביר, מפעילות אצל כל אחד את הרגש; "מה, בשביל אנשים אלה אלך להצביע? את הפתק של המפלגה הזו אכניס לקלפי?".

שאלות מותר לשאול, ביקורת מותר גם להשמיע, ואולי גם חייבים, אבל מכאן ועד לדברי ליצנות, לאותה התקררות, לאותה פגיעה באמונת חכמים, בציווי התורה 'ועשית ככל אשר יורוך' – כאן חייבים, ומיד, להניח תמרור אזהרה אדום ובוהק.

צריך להניח בצד את הרגש, את הטענות והביקורת, ולתת לשכל לעבוד. אך מול ליצנות וקירור, לא יעזור כלום. שום מסע הסברה ופרסומים. כאן צריך כל אחד לשאול את עצמו ולהחליט; האם אני נמנה עם ה'נחשלים', אותם שעמלק זינב בהם, או שאנחנו אמונים על תורה ועל אמונת חכמים.

את המבחן הזה יעשה כל אחד עם עצמו כשישמע בשבת את פרשת 'זכור'.

ויסיק את המסקנות.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. בשום פו"א  

    כל הקולה