1. עמוד הבית
  2. תיירות
  3. חדשות תיירות

כאן ניו יורק

רפי רוזינר מפרט את ההבדלים בין 'קאר סרוויס' למוניות הצהובות ומסביר מה עדיף. ויש גם צ'ולנט לקינוח
רפי רוזינר, י"ט אייר תשס"ו 17/05/2006 14:03

ניו יורק. צילום אילוסטרציה לא בשעת העומס. מונית צהובה



"1128, 58 סטריט?", שואל ולדימיר ברדיו את התחנה.

"נייט. גו טו עטרת חיה", צורח הדיספצ'ר (המרכזן) במבטא רוסי כבד. "גב' שוורץ מחכה לך בקורנר".

ולדימיר מתניע את הטרנטה הארוכה, סטשן שנת 88', ויוצא לדרך. ברוסיה לא היה לחם, אבל שירות המוניות התקיים לפחות בכלי רכב סבירים. כאן היהודים העשירים מזמינים 'קאר סרוויס' ומקבלים שנת 88' בתמורה למיטב כספם. העיקר שיהיה נהג דובר אידיש הנקרא בשפתם "היימישע". אפילו את משמעות המילה הוא אינו יודע. אמו המבוגרת ספרה פעם, בארוחת ערב ש"היימישע" זו מילת הקסם. תגיד שאתה 'היימישע קאר סרוויס' ותקבל את הג'וב.

ואכן כך היה.

הוא ניגש לאחת החברות הנמצאות בבעלות רוסית, הם שאלו רק לשמו והנה הוא בדרך לגברת שוורץ.

ברוכים הבאים לניו-יורק, בה אמצעי התחבורה העיקריים - רכבת תחתית, אוטובוסים ומוניות, אינם נהנים מעדיפות גבוהה בקרב החרדים. העדפה היא דווקא באפשרות ישנה יותר, פרטית יותר, ויקרה יותר - שירותי הסעות ב'קאר סרוויס'.

כשמו כן הוא: שירות מוניות המתבצע במכוניות פרטיות לכל דבר וללא כל סימון על גבם. זהו תחום עבודה שלרוב אינו חוקי ואינו נאכף בצורה קבועה על-ידי המשטרה. ובכל זאת, אין זה הופך את חברות ה'קאר-סרוויס' לפליליים, שכן החוק האמריקני מתיר שימוש ברכב פרטי לשירות ציבורי, אך רק בתנאי שלנהג יש רישיון עבודה למונית, רישיון המתקבל לאחר מבחנים הכוללים התמצאות טובה בכבישים, ידיעת שפה וכמובן ניירות עבודה או אזרחות.

הסיפור התחיל באמצע שנות ה-80. בעקבות גידול האוכלוסייה החרדית בניו-יורק, נוצר צורך בנהגים חרדים או לפחות יהודים דוברי יידיש או עברית - בקיצור, נהג שאפשר לבטוח בו - על מנת לענות על הביקוש בנסיעות בתוככי ברוקלין. באמצעות הסדק החוקתי החלו לצוץ ברחבי השכונות החרדיות של ברוקלין, תחת שמות ישראלים, שירותי 'קאר סרוויס'. הנהגים היו ישראלים ורוסים ללא ניירות עבודה. יתרונם היה: נהג יהודי ועלות נסיעה זולה.

הרעיון שודרג, וכעבור עשר שנים קמו חברות בבעלות חרדית, בהן כבר ניתן היה למצוא אברכים חסידים שבחרו בתעסוקה זו לפרנסתם, ללא כל בושה.

אחת מהחברות הללו שייכת לאיצ'ה לנדאו, בעל חברת Ride-Away. איצ'ה, ישראלי לשעבר המתגורר בניו-יורק מגיל צעיר, פתח את החברה לפני מספר שנים ומאז הוא מרבה להעסיק אברכים חסידיים כנהגים. מבסיס משרדי החברה ברחוב 45 פינת השדרה ה-12 בבורו-פארק, הוא חולש על צי נהגים חרדים, בעלי מכוניות פרטיות, המשרתים נאמנה את הציבור בשכונה החרדית.

אך אל נא תחשבו שהציבור העדיף שירות מאנשי שלומנו על פני איכות רכב וסמלי מונית. פשוט, המוניות הנוכריות בניו-יורק אינן גרוסע מציאה. המוניות, שצבען צהוב, המציעות לכאורה שרות נוח ומהיר, לא תמיד יעילות במיוחד, במקרים רבים הנהגים דוברים אנגלית עילגת, ולא תמיד אפשר לסמוך עליהם שיידעו את הדרך.

המוניות, אם כן, לא מתחרות בחברות ה'קאר-סרוויס'. איזור השליטה שלהן גובל במנהטן ושדות התעופה. מאידך, ברובעי ברוקלין הם כמעט ולא מורגשים, ובשכונות החרדיות התחרות מתחוללת רק בין המכוניות הפרטיות.

ובכל זאת, כדאי לציין מספר פרטים על המוניות הצהובות, אותן תוכלו לראות למאות ואלפים בעיקר בעיר הגדולה, כשעל גגן שלט שכאשר הוא מואר משמע שהמונית פנויה.

ראשית, הנוהג הוא לעצור את המונית בהרמת יד, להתיישב במושב האחורי (המושב ליד הנהג אינו מיועד לנוסעים), ורק אז לומר לנהג מהו יעדכם, ואם אתם רוצים - באיזו דרך הייתם חפצים שיסע לשם.

בדרך-כלל אין בעיה למצוא מונית. בעיקר בשדרות הגדולות במנהטן. אך כשיורד גשם, או בשעת העומס של חמש אחר הצהריים, הסיפור הופך לסבוך יותר. שכן, מסיבה שלא מצאנו לה הסבר, חלק גדול מנהגי המוניות מסיימים את משמרתם דווקא בשעה זו - שעת העומס, בה אנשים רבים מסיימים את עבודתם.

מחיר הנסיעה במונית סביר בדרך-כלל, והנהגים תמיד מפעילים מונה, המתחיל משני דולר. בכל מונית חייב להיות מוצג במקום נראה לעין (בדרך-כלל על המחיצה המפרידה בין הנהג לנוסעים), כרטיס עם שמו של הנהג, מספרו ותמונתו, וכן מספר טלפון לתלונות.

נהוג לשלם לנהג לפני שיוצאים מהמונית, ולהוסיף למחיר שעל המונה 'טיפ' בגובה 10%-15%. אם אין לכם כסף קטן, אפשר לתת לנהג שטר ולבקש ממנו עודף על סכום הכולל את התשר.

למרות זאת, כדאי להשתמש בשרותי ה'קאר סרוויס' החרדים, בעיקר אם נוסעים למרחק גדול ורוצים להרגיש "היימיש". כי על אף שתעריפי חברות ה'קאר סרוויס' יקרים יותר, בדרך-כלל, מאלה של המוניות הצהובות, המחיר הסופי יכול בהחלט לצאת זול יותר, בשל העובדה שאת המחיר קובעים מראש בטלפון.

לקיים מצוות 'טועמיה' כהלכתה

בליל שישי האחרון הוזמנתי לצ'ולנט לילי ב'הדר גאולה'. אין זה ששהיתי בישראל לאחרונה. מדובר במסעדה חדשה, בבעלות זוג ירושלמים לשעבר, שנפתחה לפני מספר חודשים בשדרה ה-16 של שכונת בורו-פארק, תחת השם המיתולוגי 'הדר גאולה'.

בין טעימה אחת לשנייה מהצ'ולנט, הבחנתי בבעלת העסק כשהיא יוצאת מהמטבח כשבידה שטריימל שחור ושמנוני. מיד בקשתי נתח קוגל ירושלמי, לקיים מצוות 'טועמיה' כהלכתה.

אך יותר חשוב לקיים 'אל תמנע טוב מבעליו' ולספר לכם שהמקום בולט בניקיונו, עיצובו ומיגוון המאכלים שניתן לטעום במקום או לקבל ארוזים לבית. כל אלו מלווים בשירות עם חיוך, ומעל הכל - טעמים שעושים חשק לחזור למקום.

קישורים:
עוד 'כאן ניו יורק'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מה זה היימש ?  (ל”ת)

    עידו

  2. פרטים לא מדויקים  

    מני

  3. לגבי הקאר סערוויס  

    לא צריך להגזים

  4. כתב מוכשר  

    בורופארקי

  5. ישנם גם נוכלים  

    רקסי

  6. רויזינר לא מתאים להיימישער  

    מרדכי דוד